מחקר שנערך לאחרונה בערד בדק את חלקה של המנהיגות המקומית הנבחרת בקביעת מצבה של עיר ספר. לשם כך, למדנו את מדיניות המדינה בנגב ונוכחנו שמזה שנים רבות היא מדרדרת את מצבו.
מאת: ד"ר בתיה רודד
אך האפליה העולה מתוך הנתונים, התקנות, ההחלטות והעדר החלטות, מצביעה ביתר חומרה על מצבן של ערי הנגב. מכל צורות ההתיישבות הן הסובלות והמוחלשות ביותר. היישובים הקהילתיים שהמדינה מעודדת את הקמתם בנגב, מושכים מהערים את כוח האדם "החזק" במקביל להתעלמות מתמשכת ממצוקות הערים. לנוכח תהליכים אלה יכול מנהיג מקומי בנגב להרים ידיים, לספק שירותים ברמה נמוכה ולגרור את העיר אל ירידת המדרגה הבאה.
ובכל זאת, האם עד כדי כך אין חשיבות למנהיג הפוליטי הנבחר במקום? אין זו התמונה המלאה שמצטיירת כשמתבוננים בערי הנגב. דימונה ונתיבות שיפרו את תדמיתן ואת איכות החיים של תושביהן, דווקא בעשור האחרון, וגם מצבה של ירוחם השתפר מאז משמש בה מצנע כראש עיר ממונה. ומה קרה בערד באותו פרק הזמן?
לאורך השנים, בעיקר מאז השינוי במדיניות הממשלתית והסטת כוח הכובד ליישובם של יהודה ושומרון, החל הנגב לסבול מהזנחת יתר. אך עיקר ההתדרדרות אירעה עם הקיצוצים התקציביים החדים שהחלו בשנות ה-90 והגיעו לשיאם בשנת 2003. אז ערד תוקצבה אך מעט מעל יישובים ערבים (המתוקצבים בשיעור נמוך מאלה היהודים). גם הפרטת המפעלים הגדולים והעסקת עובדי קבלן צמצמה את אנשי המעמד הבינוני בעיר.
אך גם פרנסי העיר שגו, בכך שלא הצמיחו מנהיגות; לא השכילו לשנות חזון לנוכח התנאים המשתנים; ולא הגבילו את קליטת העולים בשנות ה-90. ערד, שהייתה אז בת כ-13,000 איש קלטה עלייה בשיעור השווה למספר תושביה. היקף כזה, שינה את המרקם הקהילתי בעיר וחצה אותה לאורך השסע האתני. האסון בפסטיבל ערד הכה בעיר והוריד עוד את דימויה העצמי. כל אלה שינו את צביונה ומצבה של ערד ללא הכר.
עם היחלשות העיר, החלה גם התדרדרות הנהגתה. שיאו של מצב זה אירע עם ביטול הדמוקרטיה העירונית על ידי מועצת העיר. לצערנו, לא טובת תושבי העיר הייתה המניע לצעד זה. תחושת ההשפלה וחוסר האונים שחוו אז תושבי העיר החלה אט אט להירגע עם פעלם של ראש עיר ומועצה ממונים. אך, מצב העיר ממשיך להיות שביר ולא יציב.
כיום, תפקידם של ראש העיר ומועצה נבחרים בערי העולם המערבי, מקבל צביון דמוקרטי, משתף ורחב יותר. כדי שהדמוקרטיה העירונית תהיה איתנה ותוביל את העיר לפריחה, חשוב שתעלה מנהיגות דינאמית ופתוחה, המחויבת לתושבי העיר.
על אף מצבם הקשה של הנגב ושל ערד בתוכו, יש לעיר סיכוי. במדינות רבות בעולם המערבי הבינו שתהליכי פרבור גורמים נזק רב למדינה: הם מרוקנים את הערים מבני המעמד הבינוני; יוצרים נתק והתבדלות חברתית ומעמיקים פערים חברתיים-כלכליים; מייקרים תשתיות; ומעלים את עומס היתר בשעות השיא בכבישים.
לפיכך, החלה חזרה אל העיר, בעיקר אל ערי שדה קטנות, היכולות לספק שירותים ברמה טובה, מחד, והשומרות על מרקם קהילתי ללא התבדלות, מאידך. ערים כאלה מתוכננות "בראש ירוק" ולכן מושם דגש על נתיבים להולכי רגל ופיתוח תעשיות ירוקות, תוך דגש על קשר עם הסביבה הטבעית ושימורה. ערד יכולה להפוך לעיירת שדה נעימה שטוב לגדל בה ילדים.
כן, עדין יש קסם באוויר וחשוב להילחם עליו!