מאת: ענת רסקין

לעשות לך מה?? אם תעשה לי Like אני אעשה לך.. התחלתי להסביר, כמבינת דבר, את מערכת היחסים האינטרסנטיים, וירטואליים, לגולש החדש.

בהתחלה הכול היה חדש ומשונה. למרות שמחשב אינו זר לי ואני בהחלט מתמצאת בו, עדיין נושא היחסים בפייסבוק התקבל אצלי באי נוחות.

"תפסיקי להיות כזאת משנות ה – ה- השבעים" מצא בסוף בני את המילה שחיפש. "מה רע בשנות ה-70?" לא ירדתי לסוף דעתו. זה לא שאני משנת תרפפ"ו , כולה משנות ה-70. אבל בשבילו זה היה מספיק רחוק כדי להדגים לי שאני צריכה להיות עכשווית יותר.

"מיילים זה out  פייסבוק זה in ! " קבע המומחה. אני לא פטפטנית גדולה או רכלנית ויש לי כבוד למילה הכתובה, אז על מה בדיוק אכתוב בפייסבוק? "במייל אני יכולה לקשט בתמונה או מצגת", התרפקתי על המיילים המעוצבים שלי. "וגם לא כולם רואים. זה יותר אישי" ניסיתי, מתפתלת באי נוחות, לדחות את ההשתחררות מן המוכר והאינטימי בשביל המוחצנות המוגברת שמחכה לי במדיה החדשה.

"אם את רוצה לקדם את העסק שלך – תתחילי להציע חברות בפייסבוק", המשיך המומחה. חברות?? הפעם האחרונה שנתקלתי במושג הזה הייתה בכתה ה' וזה היה כרוך בריקוד סלואוו והצמדות.

התחלתי את צעדי הראשונים בהססנות וזהירות. הצעתי חברות לאנשים שכבר הכרתי ובמילא היינו חברים ולא וירטואליים. ליתר בטחון המשכתי גם בהתכתבויות דרך המייל.

"לא טוב! לא טוב! ככה לא משווקים". כעס המומחה והבטן שלי התכווצה וצנחה לתחתונים. "מי שלא שם לא קיים!" בטח לא קיים, הוא וירטואלי מלכתחילה. איך אתה בכלל יודע שמה שהוא מציג זה אמיתי? אני לא מציעה חברות סתם ככה לאנשים.. מה זה, כל אחד יכנס ויראה את קורות חיי, תמונות שלי, ישוטט בבית שלי כמו רוח רפאים.. המבט בעיניו אמר הכול. הוא רצה ללחוץ Esc. אני חשבתי לעצמי שלא הייתי לוחצת Like על התמונה שלו. 

"על מה אתם כותבים?" שאלתי את בניי הצעירים, כשאני עומדת מאחורי כתפיהם ומציצה לפייסבוק שלהם, בעוד הם מרביצים במקלדת במרץ וצוחקים. "סתתם אמא". "מה סתם? כבר שעה על המחשב וזה סתם?" סתתתתתם, חחחחחחח, אוהב אותך אחי, אתה גבר, מה נשמעעעע??? באמת סתם. המחשבה על בילוי של שעה בפייסבוק החלה להלך עלי אימים.

"מאיפה יש לך כל כך הרבה חברים?" נדהמתי ממאות החברים הרשומים אצל החייל שלי. "את כולם אתה מכיר? כולם רואים את התמונות מהטיול שאתה מעלה??" "זה כלום אמא", הוא הבטיח, "יש אנשים שיש להם אלפי חברים". מאיפה אני אמצע כל כך הרבה חברים? המשימה נראתה בלתי אפשרית.

העולם החדש הזה נראה מנוכר וזר. מרוב חברויות ואפשרויות הרגשתי דווקא יותר בודדה. טיפסתי על הקירות הוירטואליים.

יום שישי לפנות ערב. הנרות דולקים. שקט בבית. כל אחד בחדרו עסוק במשהו אחר. עוד מעט נשב לארוחה המשפחתית ונספר מה עבר עלינו במהלך השבוע. ישבתי ליד המחשב שבחדר האוכל וגלשתי בנחת מאתר לאתר תוך שאני מנסה להשתלב בצ'טים בפייסבוק ולהתעדכן בחדשות של אחרים.

בשעה הזו רבים האנשים שנמצאים באוויר. שעת דמדומים, בין שבוע עבודה שנגמר לשבת קודש שבפתח. רוח חברתית מרחפת מעל פני תהום. על גלי השידור שטים בנחת דיבורי סרק, צילומים, חוויות, תמונת לב מועברת מאחד לשני. יש גם זמנים וירטואליים של רצון טוב שמאד ממשיים.

אנשים חולקים בדידות, מקצרים מרחקים, משתפים במחשבות שעולות, מחפשים נחמה, מילה טובה, ממליצים על כתבה בעיתון או מקום לבקר, מבקשים עזרה בלימודים או טרמפ, משוויצים בנכדה, כותבים שיר, משתפים בצילום, מיידעים על אירוע תרבותי באזור ולוחצים Like  האחד לשני.

הנקודה הירוקה ציינה שהבן החייל, שלא הגיע הביתה לשבת, משוחח ברשת. גם ליד הבן הצעיר נדלקה נורה ירוקה. נכנסתי גם אני לצ'ט בשמחה רבה. העדכונים המשפחתיים הפכו לשיחת נפש. יש ומילה כתובה מאפשרת יותר מדיבור צפוף. לפתע תפסתי את האבסורד שבמצב והתחלתי להתגלגל מצחוק.

"מה?" שאל הבעל, שרצה להיות גם כן בעניינים. "לא תאמין. אני מנהלת שיחה עם הבנים בפייסבוק ויש לי הצעות חברות מהם וגם מהחברים שלהם". אני חברה של הבנים שלי באופן רשמי.

כתבתי: "תגיד בן, לא כדאי שתבוא לחדר האוכל ונמשיך את השיחה פנים אל פנים במקום להתכתב מחדר לחדר?"

חברה: "חפשתי את הפלאפון, אז צלצלתי אל עצמי ועוד התפלאתי מי מתקשר אלי כל כך מוקדם בבוקר. יום אחד עוד אתקשר לעצמי לשאול אם מישהו צריך אותי".

Like .