בדרך-כלל זה הפוך, אני יודעת. אתם שגרים במרכז הארץ יוצאים לחופשה או לטיול בדרום וזה נורא רחוק.. וצריך להתארגן עם הילדים, ולהעמיס תיקים וציוד ולהצטייד בהרבה סבלנות בנסיעתכם למרחבים, להרפתקה הגדולה. גם אנחנו הדרומים רוצים לצאת לחופשה או טיול ואנחנו דווקא רוצים לעשות זאת במרכז הארץ- מתחם התרבות והבילוי שלפעמים כל-כך חסר לנו. אז איך זה אצלנו? כנראה דומה למה שקורה אצלכם אבל בכיוון ההפוך…
מאת: ענת רסקין
- להגיע למרכז – מה כבר רצינו? קצת אקשיין, אנשים ונוף עירוני לשם שינוי? אבל כדי שזה יקרה צריך לנסוע מאתיים קילומטר בכביש, להתחמק מניידות משטרת התנועה, להתייבש אחרי נהגים שנוסעים 90 קמ"ש במסלול השמאלי. הילדים מתקשים להישאר חגורים במושב האחורי וצחוקים חברמניים הופכים לאט, אבל על בטוח, למהלומות ידיים ו"אמא תגידי לו" , "זה לא אני" ו"מתי כבר נגיע?" מה אנחנו רק בצומת שוקת?!
- שכחה – אחד הדברים החשובים כשיוצאים ל 'מסע' לאזור המרכז זה לזכור לקחת את כל מה שרוצים וצריכים. בגדים להחלפה (למרות שהם כבר בני עשרה) בגד לערב "אם יהיה קר", מים (זו דרך ארוכה), צ'ופרים לנשנש (כדי שהפה שלהם יהיה עסוק ולא יוכלו להקניט אחד את השני), ספר או משחק (שלא ישעמם להם) וגם מוזיקה (אם במקרה בכל זאת ישעמם להם), מתנות לכל מי שעשויים לפגוש במרכז (נו, אנחנו באים פעם בשנה – צריך להביא משהו, חוץ מזה זה חג..) ועם כל זאת תמיד, אבל תמיד, איך שעוברים את חורשת רן נזכרים ששכחנו משהו!.. והוא דווקא נורא חשוב להצלחת הנסיעה..
- למלא דלק – תוך כדי שאנו צופים במספרים שרצים על צג משאבת הדלק בתחנה אנחנו מברכים על כך שיש לנו רכב חברה עם דלקן צמוד. מה רצינו בסך הכול? לתת קפיצה לתל אביב? מה עושים אנשים רגילים מן הישוב? האם צריך לשבור פק"מ בשביל לנסוע קצת למרכז? אנחנו מתחילים לחשוב שאולי צריך להצטרף לאותן קבוצות רוכבי אופניים שראינו בדרך או בכל זאת לאפשר רכישת אופנוע..
- להיות מופתע – תכננו את הטיול בקפידה. עברנו על המפות, בדקנו שעות פתיחה של מקומות הביקור, התייעצנו עם משפחה שגרה במרכז. הכול בכדי להיות בטוחים שאחרי הכול, זה יהיה שווה ובמקום הזה ההנאה תהיה מובטחת. אבל מה לעשות שאחרי כל התלאות, אנחנו מגיעים למקום ומגלים למרבה ההפתעה שטיול משפחות רועש במיוחד התלבש על מקום הביקור שלנו. צרחות של ילדים קטנים, שקיות של במבה וביסלי על הרצפה.. כבר שכחנו מה זה להתחלק עם עוד מישהו במרחב המחייה שלנו.
- להיות מופתע (2) – הפעם אנחנו בטוחים שמצאנו מקום שאף אחד לא היה בו לפנינו. משהו מיוחד, שווה ביקור! הכול נראה כל כך יפה ומבטיח. בעיקר – לא פגשנו אף אחד בדרך ואנחנו מפנטזים על קפה אולה בבית הקפה הציורי או ליד התצפית לנוף. רגע של תרבות נטו. אנחנו יכולים להמשיך לחלום, כי גילינו ש- החמולה של משפחת משה התחילה לפרוס את הציוד, עם מערכת קול, גנרטור, דרבוקות ויאללה בלגן!..
- שכחה (2) – סידרנו את הבית, סגרנו את החלונות שלא יכנס אבק, בדקנו שהדלתות נעולות, יצאנו מהבית ונעלנו את הדלת הראשית נעילה כפולה במנעול התחתון והמנעול העליון (בכל זאת צריך להקשות על הגנבים הפוטנציאלים שיגלו שאנחנו לא בבית לאובר נייט ויחליטו להיכנס דווקא אלינו..) בכל מקרה זה מה שכל בני המשפחה אומרים שהם עשו. בטוח עשו. רק כדי לחזור אחרי החופש ולגלות שדלת ההזזה בסלון נשארה פתוחה.. "ושתמיד אני צריכה לעשות הכול לבד!".
- הפרידה – היינו, נהנינו, מילאנו מצברים עם משפחה, חברים, טיולים, ים, מראות שכבר הספקנו לשכוח מרב שהייה בעיר מדבר. פתאום אנחנו מרגישים חיות חדשה מתגנבת ללבנו ואז.. מגיע רגע הפרידה. "כמה חבל שאתם לא לידנו".. "ערד נורא רחוקה תבואו אתם".. ומשפטים אחרים שמבהירים לנו מעל לכל צל של ספק שאנחנו שייכים לאיזה חבל ארץ אחר, שאנחנו כבר לא משלהם..
- לחזור מהמרכז – 'לכל שבת יש את מוצאי השבת שלה', זו אמרה ידועה וכשיוצאים לטיול צריך גם לחזור. נעזוב את סעיף עלויות הדלק וסעיף המה קורה במכונית בנסיעות ארוכות. למה? אבל למה הפקקים הנוראים של מוצאי שבת או חג? אז מה אם יש עוד 5000 מכוניות שרוצות להגיע הביתה? אנחנו היינו פה קודם.. ובכלל זו דרך הקיצור שבעלי מצא!. איך זה שכווולם מצאו אותה?!
