תיירות בערד? – חיים ומוות בידי התושבים*
ערד היא השער למדבר ובפתוח התיירות העממית טמונה הצלחת העיר ולא במיתוגים פלצניים. תחושת הניכור לסביבה של תושבי ערד עצמם, מגמות מכוונות לדיכוי ערד ומנהיגות החסרה את רוח המפקד, לאורך ההיסטוריה של ערד, הם הגורמים לכך שערד לא מצליחה למנף את תחום התיירות לרווחתה. "בסופו של דבר- זה תלוי בציבור. אם הוא לא יפקח עיניים ויפעל, ספק אם עיר זו יש לה זכות קיום לעוד כמה דורות."
מאת: דב פוניו, תושב ערד, פעיל סביבתי ויו"ר 'קבוצת קשר ערד-מדבר יהודה' שגלתה מחדש 20 מסלולי טיול 'סובב ערד
לא צריך להיות מומחה לתיירות כדי לקבוע את הנחת היסוד: מגמת התפתחות התיירות בימינו שמה על מפת התיירות העולמית אזורים בעלי ייחוד. כל מדינה בוחרת לפתח ולפרסם מקומות שלא רואים בשום מקום אחר. צימאון האדם לחזות ולחוות את אותם מראות שאינו רואה בשגרת חייו, מנוצל כמנוף כלכלי הולך וגובר בעולם המודרני.
ארץ ישראל אינה נעדרת גורמי משיכה כאלה. עקבות היסטוריה בת 5000 שנה מספרים ספורים מלהיבי דמיון. ירושלים, מצדה- מעוזו של הורדוס, האמפי בקיסריה ועוד. אבל בשטח זה יש לנו מתחרים רבים: הפירמידות במצרים, רומי העתיקה, פגודות אין ספור במזרח הרחוק, החומה האדירה בסין. הרשימה ארוכה. לישראל נכס תיירותי בלעדי מובהק: בקע ים המלח והמדבר המקיף אותו. המקום הנמוך בעולם. קניונים אדירים המתחתרים במדבר בצל גשם. מדבר שרובו השתמר במצבו הבראשיתי. המדבר בו נולדו תרבויות של עמים עתיקים והשאירו את עקבותיהם על כל צעד ושעל.
ערד- שער למדבר
ערד הוקמה בפתחו של עולם מופלא זה. במשך 51 שנותיה נעשו צעדים למשוך תיירים אליה, אך צעדים אלה התרכזו בעיקר ביצירת מקומות לינה/אירוח לתיירים. הנחת היסוד כנראה הייתה שאטרקציות תיירותיות הקיימות בדרום מדבר יהודה (מצדה, תל ערד, עין גדי, עין בוקק וים המלח עצמו) די בהם כמקור משיכה וכל מה שדרוש, זה אכסון נאות. שמם של האתרים והאוויר של ערד יביאו את התייר.
לא הוקדשה תשומת לב למרחב המקיף את העיר כגורם תיירותי. בתחום העירוני היה רק שביל מסומן אחד שהקיף את מלון יפה נוף. היו מקובלים 2 מצפורים: מצפור מואב ('התומרקין' הידוע) ומצפור האריה- מאחורי מלון מצדה. (בעצם יש בערד 8 מצפורים, נגישים לכלי רכב, לכל סוגי התיירים, להם אפשר להקדיש סיור מלווה הסברים על סביבת מדבר יהודה-למשך 3 עד 4 שעות). דוגמה מאלפת נוספת: לפני שנים אחדות מנכ"ל עיריית ערד לשעבר, מוותיקי ערד שעיסוקו לפני כן היה בתיירות(!), הודה שאינו יודע על קיומו של אתר המערות בנחל כידוד הסמוך לשכונת רותם. אתר עתיקות מוכרז: 10 מערות מגורים, 3 בורות מים עתיקים, עקבות דרך קדומה. הכול במרחק הליכה של דקות מהעיר עצמה.
הסטת התיירים מערד- בתי מלון בים המלח ואדישות של תושבים חדשים
החיים המשיכו לזרום. הוקמו בתי מלון לחוף ים המלח. עיר של בתי מלון. התוצאה הבלתי נמנעת: מבקר שהתעניין באתרי התיירות הידועים (ים המלח, הר סדום, עין בוקק, מצדה, עין גדי) התאכסן בבתי המלון. בקור בתל ערד בלבד אינו מצדיק להתאכסן בערד. לכל היותר אפשר לבקר שם תוך כדי מעבר ליד ערד. הקסם התיירותי של ערד טמון בעיקר באותה סביבה מיוחדת במינה (ציינתי זאת בפתח דבריי) וזה נשאר סמוי בפני התייר שעבר בכביש ליד ערד ביעף. אפילו מרכז ההדרכה של רשות הטבע והגנים עזב את העיר. זרם המכוניות הדוהר פסק גם לבקר במרכז ההדרכה. רשות הטבע רוצה לקדם את אתריה הגדולים שהם נכס לאומי לעם ישראל אך לא פחות נכס כלכלי לרשות- ערד חדלה לעניין אותה.
קרה דבר נוסף. תושבי ערד, בהדרגה, הפסיקו להתעניין בסביבה. אמנם תהליך איבוד העניין בסביבה הינו תופעה כלל ארצית שנעוצה בהרבה סיבות אך במוקדה- תחושת ניכור, אי ידיעה ופחד מהבלתי מוכר. מי שהגיע לארץ בשנות ה-90 ולא חווה מילדות טיולים שנתיים במדבר יהודה, ברור שאין לו מושג מה משדר בשבילו חבל ארץ זה בפן האישי ובפן הקולקטיבי. עקב ניתוק זה רק מעטים מתושבי ערד ידעו לספר, מתוך חוויה אישית, איך מגיעים לבירכת צפירה. בשביל הרוב הגדול האזור דרומה מערד הוא שממה מאובקת שפרט לבדואים אין שם דבר בעל עניין ולכן אין סיבה להגיע לשם.. מי שלא יודע שהתמזל מזלו לחיות באחד המקומות היפים והמיוחדים בתבל, לא ידע ולא ירצה להאיר פניו לתייר.
תיירות שצמחה מלמטה- תושבי ערד פועלים בשטח
בשנת 2004 קרה דבר. בכנס שימוע תושבים לקראת עתיד העיר ( "המרחב הפתוח"), נשמעו דעות שנתק זה מהסביבה אינו טבעי ואינו ראוי. הוא בוודאי בעוכרי הפיכת ערד לעיר תיירות. בעקבות זאת נוצרה קבוצה שהחליטה לעשות מעשה ללא השענות על הממסד. קבוצה זו התוותה 8 שבילי הליכה (בהמשך נוספו עוד 7) שסומנו על ידי הועדה לסימון שבילים ואף הופיעו במפות. שבילים אלה יכלו להוביל את תושבי העיר מהבתים שבגבולות העיר אל הסביבה הקרובה ובחזרה למקומות בעלי עניין. זה נעשה למען התושב המקומי, אך בדיעבד השבילים התפרסמו בצבור המטיילים בכל הארץ. אלה שבהתקרב סוף השבוע תרים באינטרנט אחר עיסוק שיוציא אותם משגרת החיים- אם אפשר לא מאד רחוק ממדינת גדרה-חדרה, אם אפשר קרוב למרכז עירוני בו יש מתקן פנצ'רים ואפשרות לאכול לאחר טיול במסעדה.. כמובן, טוב יותר שיהיה מרכז מידע מקומי, שם גם אפשר לקבל מפה ולברר היכן אפשר להחנות רכב וגם למצוא אותו לאחר הטיול.
אותה קבוצה שיזמה את סימון השבילים, לא חשבה על תיירות. אבל התיירות שצומחת מלמטה, קנתה את השבילים ברצון. מה גם שאלה לא עלו כסף, כי הוכנו בהתנדבות ולא הושקעו בהם תקציבים.
הפטה מורגנה של תחנת מידע ערד
היות ולא כל מטייל מכין את עצמו באינטרנט- וגם אלה שכן, לא בהכרח שמעו על ערד- התבקש להקים תחנת מידע למטייל על ציר התנועה בכביש 31: שירותים, קפה, וקצת מידע על הסביבה. היתר יבוא לבד. נמצאה משפחה שרצתה להנציח את זכר בנם ותרמה להקמת תחנת מידע במקום מתאים ליד תחנת דלק. במשך 3 שנות היות התחנה, לא הוצב שום שלט הכוונה אל התחנה. ההסבר הרשמי היה שחברת הדרכים הלאומית מתנגדת לשילוט (?). הסתובבה שמועה שעוד לפני פתיחת התחנה עיריית ערד נהלה מו"מ עם קבוצת יזמים למסור להם את מרכז ההדרכה הישן שרשות הטבע סגרה- כדי לפתוח שם מסעדה ומוזיאון. אחד היזמים סיפר שציפו גם לכלול שם תחנת מידע- כחלק מהעסקה. פתיחת המיזם התעכב שנתיים בגלל סכסוכי השותפים. בינתיים פעלה תחנת המידע לתייר הנ"ל, שהוקמה בתרומת המשפחה המתנדבת, אך נראה שהייתה בחזקת קוץ בתחת לרשות. בסופו של דבר חברת פז, שהעמידה את המקום לטובת תחנת המידע, נזקקה למקום ועיריית ערד, שלמרות הכול לא הבינה את התועלת הגדולה לתיירות מתחנת מידע על ציר התנועה הראשי, עשתה ניסיון כושל להעביר אותה לטרמינל האוטובוס החדש בתוך העיר. התיירות המשיכה לזרום בכביש הראשי מבלי לדעת שיש תחנת מידע- וכעבור זמן גם תחנה זו חדלה לפעול.
הפער בין תיירות עממית למיתוג חסר התכלית של העיר ערד
תחת הנהגתה של ראש העיר טלי פלוסקוב פיתוח התיירות התבטא בשתי פעולות עיקריות. האחת: העברת נושא התיירות תחת כנפי החברה הכלכלית. זו כמנהגה ציפתה שיבואו משקיעים מבחוץ. הם לא באו. טיפול החברה הכלכלית לא הניב עד כה תוצאות משמעותיות. השנייה, שלכאורה מתואמת עם הציפייה להשקעות, היא מאמצי עיריית ערד להעניק צביון תיירותי לעיר, היינו- "מיתוג" ערד כעיר תיירות אתגרית. מי שמכיר את הנושא מקרוב ויפרק את המושג לגורמים, יקבל את סגנון הטיולים של מיטיבי הלכת (תרמילאים שעוברים את ערד ומגמת פניהם אל הקניונים הגדולים בדרך לים המלח) ושל קבוצות רוכבים על אופני שטח, טרנד של השנים האחרונות. אנשים יחידי סגולה שמוכנים (ויכולים) להשקיע סכומי כסף ניכרים בציוד ומסתכנים בפגיעות גופניות קשות על גבי מסלולים שחלקם נראים בלתי אפשריים למעבר אופניים. אני מכיר מסלולים אלה היטב ויודע בדיוק על מה אני מדבר.
בסופו של דבר: מגמות הפיתוח התיירותי "האתגרי", כלל אינם מכוונים אל התיירות העממית הרחבה שמאפייניה: מטיילים מכל מגוון הגילים שמחפשים לבלות חופשה של סוף שבוע או אפילו חופשות ארוכות יותר. משפחות עם ילדים מכל הגילים שעבורם היציאה משגרת מדינת גדרה-חדרה היא חוויה של ממש. הם לא מחפשים את המיתוג האתגרי, אלא שילוב של מתיחת אברים בנוף בראשיתי עם אפשרות של שהייה בעיר במחיר שלא מרקיע שחקים. לשהות כמה לילות באכסניות במגוון מחירים, לטייל עם רכב המשפחה בסביבה. נוסיף להם תיירות עממית בעלת פוטנציאל אדיר מחו"ל. התיירים, שבאים כיחידים או בזוגות ורוצים לראות את העולם השונה, חשוב להם לקבל מידע כי הם רוצים לגלות את העולם לבד.
כל מה שציינתי כאן, שריר וקיים. זו לא התיירות של הקבוצות המאורגנות שמגיעות באוטובוסים למצדה דרך סוכני הנסיעות, אלא תיירות עממית רחבה שאת חוויותיה מוסרים מפה לאוזן. אבל היא הבסיס.
הצורך ברוח המפקד
מה שתיארתי כאן, אינו נזקק להשקעות ענק ולתכניות מפוצצות שבסוף נגמרות בקול ענות חלושה ובחוסר תקציב. מה שתיארתי כאן, זקוק רק לשבילים ולדרכי גישה (שקיימים כבר). זקוק לחשיפת נקודות העניין שיעמיקו את תחושת המפגש עם העולם המיוחד שאין בשום מקום אחר. זקוק להרבה איסוף מידע. מפות, שילוט, ספרי הדרכה אמינים, מדריכים מבני המקום בהישג לכל סוגי המטיילים ולמרכז מידע שלא על בסיס מסחרי. בקיצור, חסרה אותה רשות מרכזית שמכירה את הנושא הסביבתי על בוריו, עוקבת מקרוב, מסביב לשעון, מה התיירות מבקשת ודואג "לחבר חוטים". האם יש מידע, האם הוא אמין, מי דואג לעדכן את המידע ומי דואג להפיץ אותו. האם כל המוסדות, הארגונים, העסקים בעיר מכוילים למען רווחת התייר שמגיע. הרשימה ארוכה-ארוכה והעבודה היא רבה, אפורה ודורשת מסירות נפש. רק מי שאוהב את היותו במדבר, יסכין לכך.
כאן אני מגיע לעיקר. הפיכת ערד לעיר תיירות דורשת את רוח המפקד. המפקד שיודע לומר לתושבים: "התמזל מזלכם ואתם חיים באחד המקומות המיוחדים בעולם הזה. אם לא תכירו אותו, לא תפיקו ממנו תועלת. רק אם תכירו אותו תדעו להרגיש את רוחו. עם תדעו להרגיש את רוח הסביבה, תדעו גם להראות לאחרים כמה היא יפה ומיוחדת."
בתל אביב הפעילו מערכת עצומה של רכיבת אופניים ורון חולדאי לא מתבייש להסתובב בעיר על אופניים. תגידו לי, כמה מאנשי המנהיגות העירונית בערד ראיתם יוצאים בפועל אל הסביבה? כמה מהם באמת מתעניינים בה- לבד מהפרחת סיסמאות על "מיתוג העיר"? היכן הדוגמה האישית? רוח המפקד?
צריכים לפעול נגד מגמות מכוונות לדיכוי ערד
לסיכום- בערד קיימת תשתית טבעית לעיר תיירות משגשגת. אלה שמעכבים את התפתחותה נחלקים ל-2 קבוצות עיקריות: אלה, שבהיותם רחוקים מהכרת הנושא, מנסים להתלות בהכנת תוכניות רבות רושם שממילא מצריכות תקציבים גדולים. בעשיית התוכניות נעזרים במומחים מחוץ למקום. תכניות אלה נולדות לאט ומתקדמות לאט. יתרונן הגדול שנבחרי הציבור אינם צריכים להבין בהן לעומק אבל קידומן מספק להם את הצורך בפרסום על עשייה רבת רושם. וכך עוברת קדנציה שמניבה בעיקר "הצהרת כוונות".
ישנה קבוצה נוספת, שקולה אינו נשמע אך יודע לשים מעצורים. אלה לא ממש מעוניינים שערד תהפך לעיר תיירות. כל אחד מסיבותיו. יש שסביבת ערד בעיניהם לא נועדה לתיירות אלא למטרות אחרות. יש שמיעדים את ערד לעיר לינה שתושביה יוצאים בבוקר אל המפעלים והמלונות. ויש במערכת כאלה שעניינם הברור והמובן לקדם תיירות במקומות אחרים ולא בסביבת ערד. סביבת ערד עלולה להוות תחרות לאתרים קרובים ששוכנים לחוף ים המלח ולאתרי תיירות במרכז ודרום הערבה. ערד עלולה להושיט יד ולקטוף את התיירות הזורמת דרכה- בקלי קלות. בפחות קילומטרים לנסיעה ובמזג אוויר נוח הרבה יותר במשך כל השנה. אז יש סיבה טובה לעודד ניפוח תכניות גרנדיוזיות ותוך כדי להתעלם ממה ששניתן ליישם, מה שזמין בקלות.
בסופו של דבר- זה תלוי בציבור. אם תושבי ערד ירצו באמת להרגיש שארצם שייכת להם (כוונתי לא למרכזים העירוניים מרוצפי הבטון, אלא לארץ הטובה שאבותינו חיו בה בימי קדם ממש לידינו) אזי ידעו לבחור להם הנהגה שאף היא מרגישה כך וזה יהיה לה חשוב. בלעדי כך ספק אם עיר זו יש לה זכות קיום לעוד כמה דורות.
*כתבה זו הינה המשך דו שיח עם שקד ברקת ובנוסף סיכום מסקנות לאחר 10 שנות פעילות סביבתית- שבעיקרה נועדה להפיח בקהילת ערד תחושת שייכות לסביבת העיר. לכתבה של ברקת בנושא-'ערד 2033: פנינת התיירות של ישראל' מאת: שקד ברקת, דוקטורנט בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים החוקר את הקשר שבין תיירות ופוליטיקה בישראל.
