(צילום- באדיבות עוזי אבנר)

מה אפשר ללמוד מקיומן של המצבות הפרהיסטוריות שניתן למצוא – במידה שאתה יודע לחפש – בערבה, בסיני, ביריחו, בשכם וליד ים המלח? מה אפשר ללמוד על מי שהקימו אותן? ועוד יותר מכך, מה אפשר ללמוד על תהליך הגילוי והמחקר שסבב אותן? סיפור המעשה מתחיל אי שם בתקופות קדומות, עובר בראשית המאה העשרים ומגיע עד היום.

מאת: רועי גלילי*
*פורסם לראשונה בעיתון של מוא"ז ערבה תיכונה "ערבות" גיליון 68, ספטמבר 2016

תעלומה בגזר
בבוקר סגרירי של ראשית חודש ינואר בשנת 1905 עמד רוברט אלכסנדר סטיוארט מקאליסטר על ראשו של תל גזר הסמוך לעיר רמלה וליטף באצבעות רועדות את שפמו העבות. נסער ומבולבל הוא נשא את  עיניו מזרחה.

מקצה התל הביטו בו דוממות וחמורות סבר עשר מצבות אבן ענקיות.

שלוש שנים קודם לכן קיבל לידיו הארכיאולוג האירי הצעיר את חפירות התל. זו הייתה החפירה הארכיאולוגית הגדולה והמורכבת ביותר שבוצעה עד אז בארץ ומהגדולות שנעשו עד ימינו. פזיז ונלהב הוא חפר את התל בעזרת מאות עובדים, בשיטות ניסיוניות שהפכו את השכבות והחתכים על פיהם. לאחר שלוש שנים של חפירה, בראשית החורף של 1905 נחשפו המצבות בשכבה שתוארכה לתקופת הברונזה התיכונה (1500-2000 שנה לפנה"ס) ומייד עוררו עניין רב בעולם כולו. בשלב הזה כבר היה האתר חתוך ומבותר ביותר משלושים תעלות שהגיעו לעומק רב, ומקאליסטר, שאיבד שליטה, כבר הבין ככל הנראה, שהחפירה מסתבכת. מצבות האבן המסתוריות סיקרנו והטרידו אותו. היה בהן משהו שונה, גולמי ולא מפוענח. שתיקתן הפחידה אותו, התחושה הזו משתקפת מזיכרונותיו. באיזו תובנה אינטואיטיבית הוא חש שתהיה זו הגדולה בתגליותיו כארכיאולוג ולא ידע כיצד לפרש אותן ולנהוג בהן.

הוא תפר מין השערה מבולבלת ששילבה בין מנהגי הגדת העתידות ההלניים ופולחן קרבנות אדם ששולב לשיטתו. בפולחן המצבות הכנעני, ואחר כך מיהר לקבור את המצבות במאות טונות של עפר. לימים טען מקאליסטר שחשש  שהתורכים, ששלטו אז בארץ, יפגעו בממצאים מן התל. ואולם להגנתו של החוקר הפזיז, ניתן לציין גם שחוקרים גדולים ומוצלחים ממנו לא ידעו להצביע על מקורו של פולחן המצבות הקדום.

מקץ שמונה שנים של התלבטויות ולאחר שסיים להפוך את התל על פניו, החליט מקאליסטר, כמו כל חוקר טוב, להתעלם מן העובדות ולדבוק בתיאוריה.

ברבות השנים נתגלו עוד ועוד מצבות בנות אותה התקופה במגידו, בבית שאן, בשכם ובמקומות נוספים. ארץ ישראל השוכנת בצומת הדרכים החשוב של המזרח התיכון, הושפעה מפולחני המצבות הפיניקיים והמסופוטמיים. המצבות הללו – מפוארות ומעוטרות, התאימו למקדשים הראוותניים ולהיכלי השן של אימפריות הצפון. למרות מראן הטבעי והייחודי של המצבות הארץ ישראליות, סברו מרבית החוקרים שגם הן קשורות לפולחני המצבות הפיניקיים והמסופוטמיים.

יש מצבות ויש מצבות
בערך שבעים שנה לאחר אותו בוקר חורפי של ראשית המאה שעברה החל הסייר והארכיאולוג עוזי אבנר, החוקר המובהק של תרבויות המדבר, להבחין במצבות האבן המדבריות. החוקר חד העין שם לב לאבנים העומדות, השכיחות כל כך באזורנו ומצא שהאבנים, שעוברי האורח וגם רבים מחוקרי האזור ראו בהן תופעה טבעית, מבוססות היטב באדמה ולממצאים נוספים שהצביעו על מסורות פולחניות בקרבתן. באקדמיה לא קיבלו בתחילה את ממצאיו של עוזי אך התגליות מן השטח היו ברורות וחותכות. עד מהרה החלו להתאסף ממצאים אודות מאות רבות של מצבות בסיני בנגב ובערבה. אזורנו, מהרי אילת ועד ים המלח, משופע במצבות אבן נפלאות. הן ממוקמות בעיקר לצידי דרכים, על פסגות ורכסים או למרגלותיהם, לעיתים ניתן למצוא מקבצים של מצבות באתרים פולחניים הקרויים "מקדשים פתוחים". רק חלק קטן מן המצבות תוארך עד היום (הטכנולוגיות הקיימות לתיארוך אבנים מוגבלות מאוד לפי שעה). אך מהממצאים שכבר נאספו ברור שמצבות הן תופעה מדברית חוצת תקופות: הן מופיעות במדבר, החל מן התקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה שמתחילה לפני כ-11,000 שנה) וכמעט עד ימינו.  כדי להבחין בהן, יש צורך בעיקר בתשומת לב, בעין חדה ובהגיון בריא (אבנים אינן נעמדות כך מרצונן הטוב – נוהג עוזי לומר).

חידות
למה שימשו המצבות ולשם מה הוקמו? ממצאים רבים מעידים על כך ששימשו לפולחן. האם היו המצבות ייצוג גשמי של אלי קדם או של מקדשיהם או שמא נבנו כאנדרטאות זיכרון לברית שבין האדם לאלוהיו? השאלות האלו נדונו לעייפה במחקר, וכנראה שלעולם לא תימצא להן תשובה מספקת.

מראן של מצבות המדבר טבעי ולא מסותת, אך ניכר היטב שהאבנים נבחרו בקפידה. המראה הזה, הגולמי – חסר הצלם – מעלה על הדעת את הציווי המקראי הקדום האוסר על סיתות אבנים באתרי פולחן: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ "(שמות כ' כ"א). שונה מאוד מסגנונן של המצבות הפניקיות והמסופוטמיות המעוטרות ודומה במפתיע למצבות גזר (אם כי מצבות גזר גדולות יותר ממצבות המדבר).

האם ייתכן שפולחן המצבות של גזר שאב את השראתו דווקא ממצבות המדבר ומן האדמות הצחיחות בסיני, בנגב ובערבה ועשה את דרכו אל תרבויות הארץ הנושבת כבר לפני אלפי שנים?

התשובה לשאלה הזו נעוצה ככל הנראה באופיין המיוחד של התקופות הקרויות במחקר "התקופות הפרוטו – היסטוריות", תקופות המעבר שבהן החלה להפציע ההיסטוריה הכתובה בציוויליזציות המזרח הקדום: מצרים ומסופוטמיה. זו הייתה תקופה מעצבת מבחינה כלכלית, חברתית ואידיאולוגית. בדרכי המסחר נדדו הסמלים והמיתוסים הקדומים שהיוו במשך אלפי השנים של הפרה היסטוריה את אבני הבניין של הדתות והתרבויות הקדומות. המסורות הקדומות נפגשו והפרו אלו את אלו במעין מפץ גדול של רעיונות ודתות. הכתב היה רק בחיתוליו בימים הרחוקים ההם והתהליך המופלא הזה משתקף רק באופן חלקי מאוד במקורות הכתובים, ואולם בממצא הארכיאולוגי יש לתהליך עדויות ברורות: תרבות מצרים העתיקה הביאה איתה את אלוהי השמש והנהרות, את האמונה בנצחיות החיים ובסדר הקוסמי המחזורי שמשתקף בתנועת מימי הנילוס. תרבויות מסופוטמיה הביאו איתן את אלי הבריאה ואת חווית ההתמודדות עם כוחות הטבע הכבירים, עם הגשמים ותקופות היובש. ואילו התרבויות ה"כנעניות" הביאו איתן את אלי השמים ואת האל הפר המייצגים את הכמיהה לפוריות האדם והאדמה, את חווית ביות בעלי החיים ונצחונו של האדם על כוחות הטבע.

מה הביאו איתן תרבויות המדבר? חווית הקיום במדבר היא חוויה של בדידות וענווה. נדמה לי שיותר מכול, מבטאות מצבות האבן המדבריות, שהן מיניאטורה של נופי המדבר ומחווה ליופיו, את עמידתו הבודדת של האדם אל מול נצחיותו של הטבע. זהו פולחנם המשפחתי של אלוהי האבות שצמח מפולחנו האישי של האדם הבודד וההלך במדבר, דומה לזה שקיים יעקב אבינו לאחר שאלוהים נגלה אליו בדרכו לחרן: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה… וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל רֹאשָׁהּ" (בראשית כח' טז' – יח'). הנופים הצחיחים, הריקים מחי ומצומח, מזכירים לכולנו ש"ימינו כצל עובר" (כדברי קהלת).  רק כמה עשורים, הרף עין במונחיו הגיאולוגיים של המדבר, יחלפו בטרם נהפוך לזיכרון חולף. אבן מאבניו.

ראשית ישראל במדבר
יש משהו אוניברסאלי בתחושת הקדושה שאופפת את הסביבה המדברית, וכך מופיע המדבר כביתו של האל, ברבות מן הדתות במזרח הקדום. המקרא משובץ בעדויות למקורו המדברי של האל ואזכיר רק את אחת היפות שבהן המופיעה בנבואתו של הנביא המסתורי חבקוק: "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה" (חבקוק ג' ג').

כאן נולד האל שאיננו מעשה ידי אדם, האל חסר הפנים שמתגלם באבנים הטבעיות. כאן באדמת הערבה התוודעו אליו בני ישראל, "תועי המדבר" וספגו את עקרונותיה המדבריים של הדת העברית הקדומה.

האמנם נולד גם האל העברי כאן באדמת המדבר? לסיפור יציאת מצרים אין כל אישוש ברקורד הארכיאולוגי. ואולם את התקופה שקדמה לתקופת ההתנחלות מקובל לתארך לסוף תקופת הברונזה המאוחרת. התקופה הזו מתאפיינת בפריחה חומרית בצפון החיג'אז ובדרום הערבה. חוקר המקרא ישראל קנוהל סבור שהייתה זו תרומתן של תרבויות המדבר בתקופת הזמן הזו, שהביאה איתה את פולחני הדת המדברית. כאן נולד האל שאיננו מעשה ידי אדם, האל חסר הפנים שמתגלם באבנים הטבעיות. כאן באדמת הערבה התוודעו אליו בני ישראל, "תועי המדבר" וספגו את עקרונותיה המדבריים של הדת העברית הקדומה.

לימים הפכו מצבות האבן העבריות והכנעניות למושא זעמו של האל העברי, ככתוב בספר דברים: "ְלֹא תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים ט"ז כב'). התהליך הזה קשור ככל הנראה במלחמות הדת  של המאה השביעית לפנה"ס: הכוהנים שביקשו לבצר את כוחם ולרכז את הפולחן בירושלים, חששו מן המצבות, מפולחנן העתיק והמסתורי ומאחיזתו האיתנה בכל שכבות החברה ביהודה ובישראל, וביקשו לעקור את המנהג מן השורש. בדומה למקאליסטר שהחליט, לאחר שנואש מלהתמודד עם תעלומת המצבות, להעלים אותן, החליטו גם הכוהנים להכריז מלחמה על המצבות. רבות מהן נופצו וספרי התנ"ך עברו עריכה יסודית שהשמיטה מהם אזכור לפולחן המצבות. אפס, כהני הדת העבריים נוכחו עד מהרה שפולחן המצבות העתיק נטוע עמוק בהוויית החיים של עם הארץ. המצבות לא נעלמו מארץ ישראל ולא מנופי המדבר ואפילו במקרא נותרו הדים ברורים לקיומן.

לימים כתב המשורר שאול טשרניחובסקי (יליד אוקראינה דווקא) את השורות הבאות:

"מַמְלָכוֹת צָצוֹת וּמַמְלָכוֹת עוֹבְרוֹת־חוֹלְפוֹת,

וּגְבוּלֵי מְדִינוֹת הוֹלְכִים וּמִטַשְׁטְשִׁים וְחוֹזְרִים,

וְהֵנָּה עַל מְכוֹנָן עוֹמְדוֹת כַּמַּצֵבוֹת

עַל־גַּבֵּי עָבָר־פֶּלִאי גָדוֹל, נִשְׁכַּח לְעוֹלָם,

עַד כְּדֵי לְהִמָּחוֹת מִנִּי שִׁיר וְאַגָּדָה."

בבוקר אביבי בראשית שנת 1967, חמישים וחמש שנה לאחר שקבר מקאליסטר את מצבות גזר וזיכרונן המאיים לנצח (כך חשב), צעדו ג'ו סיגר וויליאם דיוור על ראשו של התל. שני הארכיאולוגים האמריקנים הצעירים התבוננו בתסכול בתרשימיו המבולבלים של מקאליסטר ובאדמה שהחלימה מפצעי החפירה האלימה ונתכסתה בשיחי פרא. לפתע הבחינו באבן מחורצת שבלטה מן הקרקע במיקום אקראי (שלא תאם את התרשימים). באותו רגע, כך מספר דיוור, אמר לו לבו שהנה הנה עומדות: המצבות, שריתקו במשך כמה עשורים את עולם הארכיאולוגיה הארצישראלית, תחת רגליהם. חשיפת המצבות הייתה מבצע מסובך שהצריך עבודת חפירה בעזרת דחפור (כלי שמקומו לא יכירנו בחפירות ארכיאולוגיות בדרך כלל), ובסופו, מקץ ימים רבים, שבו ונחשפו האבנים העתיקות, שותקות וחמורות סבר, ממש כשם שעמדו במקדש הכנעני וכשם שמצא אותן מקאליסטר, בבוקר סגרירי אחד, בשנת 1905. בראשית החורף.

תודה לד"ר עוזי אבנר ממכון ערבה על הסיוע בהכנת הכתבה