(צילום-ענת רסקין)

בכנס רהט-אג'יק להזדמנויות שוות בנגב שנערך ביום שלישי ה-8/9/15  בעיר הבדואית רהט, ניסו ראשי רשויות יהודיות ובדואיות למצוא את הדרך לשינוי שיבוא מלמטה.. כי 62% מהחברה הבדואית הם צעירים שכרגע אין להם אופק תעסוקתי או חינוכי כלשהו.

ראש עיריית רהט טלאל אלקרנאוי: "אם לא נדאג לצעירים ולעתיד שלהם, זה יכול להיגמר באסון". רוביק דנילוביץ ראש עיריית באר-שבע: "מה קשור סוגיית הבדואים לימין ושמאל פוליטיים בממשלה?! תנו לנו לפעול! סוגיית הפזורה מורכבת. האוייב הגדול שלנו הוא הזמן. אין זמן!!" סיגל מורן ראש מוא"ז בני שמעון: "אני תקווה שמתוך העשייה האזורית תצמח גם עשייה לאומית".

מאת: ענת רסקין

WS214510ראיון עם סיגל מורן ר. מואז בני שמעון בכנס רהט.mp3

צדק חלוקתי הוא קיומו של מתאם בין צרכים למשאבים. הרעיון הוא חלוקה הוגנת יותר של משאבים וצמצום פערים בין הרשויות המקומיות. גיאוגרפים שונים מדברים על "יצירת המרחב" – ביטוי רווח כיום שמתייחס לכך שלמקבלי ההחלטות יש יד מכוונת בעיצוב המרחב שבו אנו חיים אך בו בזמן לנו כמשמשים במרחב, ישנה העוצמה להגיב למרחב זה ולהמשיך בייצור שלו.

בנוסף המרחב הצודק צריך להתייחס גם לזהות היושבים בו ולתהליך ההיסטורי שהביא לחוסר הצדק בחלוקת המשאבים. כאן נכנסים נושאים כמו שינויי גבולות מוניציפאליים וחלוקת הכנסות בין הרשויות המקומיות (במיוחד בין מועצות אזוריות למועצות מקומיות וערים), הסדרת אדמות הבדואים והכרה בישובים הבלתי מוכרים. ובכלל שינוי ההסתכלות על התיישבות וציונות ויחסים בין יהודים ובדואים.

נראה שהמדינה הגיעה לצומת דרכים חדש בו יש צורך בחשיבה מחדש על איך תראה המדינה. האם נכון לחלק מחדש אזורים בארץ? ואיך לחלוק את העוגה הלאומית בכדי לקיים צדק חלוקתי והזדמנויות שוות?

הגישה הפרקטית השולטת כרגע אצל קובעי המדיניות קובעת שיש לגבש הצעות אלטרנטיביות למצב הקיים. חיזוק הזהות האזורית של הנגב יכול להיעשות  על ידי יצירת מכנה משותף רחב כמו: בסיס כלכלי משותף, בעיות של איכות סביבה, חינוך, בריאות, גאווה וכו'. ואז על הפריפריה לפנות ככוח מגובש, אל השלטון המרכזי.

על רקע זה נערך ביום שלישי ה-8/9/15  בעיר הבדואית רהט, כנס רהט-אג'יק להזדמנויות שוות בנגב. בכנס, הנערך לראשונה, נבחנו ההזדמנויות לבניית מרחב לחיים משותפים עבור ערבים ויהודים בנגב. הכנס נערך מתוך כוונה להפכו לכינוס שנתי העתיד לתת במה קבועה לבחינת עתידו של הנגב עבור שתי הקהילות. לקחו חלק בו ראשי ארגוני החברה האזרחית, נציגי ממשלה, ראשי רשויות בנגב, אנשי עסקים ונציגי הקהילות לצד פעילות ופעילים. שגריר ארה"ב בישראל דניאל שפיר נתן חסותו לכנס ונשיא המדינה רובי רבלין כיבד את הכנס בנוכחותו.

כנס רהט-אג'יק היינו יוזמה משותפת של ארגון הפיתוח הקהילתי "אג'יק-מכון הנגב" ושל עיריית רהט לצד שותפות של המועצה האזורית בני שמעון. במרכזו עומדים נושאים של חינוך לחיים משותפים, פיתוח כלכלי לכלל תושבי הנגב ושיתוף פעולה בתחום המוניציפלי.

האם צריך תיקון למצב קיים או מהפכה ושינוי מהיסוד?

פרופ' יפתחאל מאוניברסיטת בן-גוריון (אחד מחוקרי הגאוגרפיה והתכנון הבולטים בישראל, אשר צבר לעצמו מוניטין בינלאומי. בשנות ה-90 היה שותף בפרויקט התכנון הלאומי "ישראל 2020", ושותף להכנת תכנית פיתוח לבאר שבע), מחזיק בתפיסה שהשינוי הנדרש במצב הוא שינוי מהותי. יש צורך לדרישה אוניברסלית רחבה לצדק – שוויון. זאת בשונה למשל מפרופ' רזין, יו"ר הוועדה לשינוי גבולות מוניציפאליים, חלוקת הכנסות בין רשויות מקומיות וצדק חלוקתי, שמחזיק בדעה שצריך לפעול מתוך המערכת ולעשות שינויים קטנים בכל פעם לפי הצורך. (שניהם הרצו בנושא צדק חלוקתי בסדנה שערך ארגון שתי"ל בב"ש ביוני 2015) .

מסתבר שראשי הרשויות בנגב אימצו את גישת השינוי המהותי ומעבר לכך גישה פרקטית הטוענת לשינוי שיבוא מלמטה. ראשי הרשויות בנגב הגיעו להכרה שגורלם בידם ושהרשויות היהודיות והבדואיות שותפות לגורל זה ביחד. אי לכך שילבו ידיים והקימו את מועצת הנגב, את אשכולות נגב מערבי ונגב מזרחי- אשכולות אזוריים של רשויות לאיגום משאבים עבור פתוח כלכלי תוך שיתופי פעולה בין הרשויות. יותר ויותר נראים בשטח פתרונות של שיתופי פעולה בין הרשויות המקומיות עצמן והגעה להסדרים באמצעות מו"מ ביניהן. השלטון המרכזי יוצרך להתמודד עם כוח מקומי עולה הדורש את המגיע לו  ולא מוכן עוד לשבת ולחכות בפסיביות שדברים יקרו וחוקים יחוקקו.

הניסיון ההיסטורי הקצר מראה שאפשר לחכות לשווא. המדינה פועלת מתוך אינטרסים אחרים בדרך כלל בדגש על הבאת אוכלוסיות חדשות (כמו מעבר צה"ל לדרום) מדיניות זו לא שמה במרכז את האוכלוסייה הקיימת בנגב – ערבית ויהודית – את הנכסים וההזדמנויות הטמונים בה, את צרכיה ומאפייניה הייחודיים. בשטח המארג האנושי, החברתי, מתחיל להתפורר. שיתופי פעולה חדשים אלה יוצרים מנהיגות חזקה ומאוחדת המחויבת לעתיד הנגב עבור כלל תושביו.

העיר הבדואית רהט כמקרה בוחן

הנכנס לרהט, מזהה מיד את הדלות, העוני, הבלבול וחוסר הניקיון האופייניים לעיר עולם שלישי שאינה מתוחזקת.

רהט הוקמה על ידי מדינת ישראל בשנת 1972 על אדמות שבט אלהוזייל, אחד השבטים הבדואיים המפורסמים בנגב. הכוונה הייתה לרכז את הבדואים בשטח מצומצם שלא יתפסו אדמות ושטחים רחבים מדי. אך המדינה לא תכננה קדימה את עתידה הכלכלי והחברתי. 42 שנים לאחר הקמתה רהט לא התאוששה מהמשבר הזה. תופעה מוכרת בכל רחבי העולם במעבר מתרבות מסורתית לתרבות תעשייתית, מעבר מחיי נוודות לחיי קבע בעיר. החברה הבדואית בכללה היא כרגע חברה בשינוי. תרבות המבוססת על חיי טבע, שבט, בעלי חיים, אתיקה וחוקים, מתפרקת לרסיסים במעבר לעיר.

תומר כהנא מורה דרך, מומחה לחברה הבדואית ומנהל לשעבר של מרכז ג'ו אלון לתרבות הבדואים: "הבדואים נזנחו לאנחות ובשל היותם צנועים בדרישותיהם ובשל היותם מבולבלים ומנותקים תרתי משמע מההוויה הפוליטית כלכלית של מדינת ישראל, הסכינו עם הנסיבות והחלו לייצר תרבות משנית המבוססת על מחסור, דחייה ואפליה. האבטלה והמחסור מביאים צעירים רבים לפעילות עבריינית ולסמים, כמו גם, למסגדים, שם ניתן למלא מצברים ולהתחבר לכוחות חזקים שניתן להזדהות איתם."

רהט היא העיר השנייה בגודלה בנגב אחרי באר שבע. זו עיר בדואית עם 60,000 תושבים. עיר צעירה מאד-  60% מהתושבים מתחת לגיל 21 .  אבל שעור האבטלה בה עומד על 34% ויש הטוענים שאפילו מדובר בלמעלה מחמישים אחוזי אבטלה – גברים ונשים.

צעירים המסיימים שתים עשרה שנות לימוד הם חסרי אופק תעסוקתי. אותם צעירים בניגוד להוריהם, אינם דוברים עברית רהוטה, שפה שהיא כרטיס כניסה לעולם התעסוקה הישראלי. מעטים יוצאים ללימודי השכלה גבוהה, וגם הם מתקשים בהשגת פרנסה.

תומר כהנא: " התקשורת לוקחת חלק משמעותי בהגדלת והנצחת הנתק מתוך התגייסות בלתי מודעת לאינטרס המדומה של המדינה ולאו דווקא של הציבור. האווירה האנטגוניסטית כלפי הבדואים ושל צעירים בדואים כלפי המדינה מתפרצת כאשר אירועים כמו אלו שהתרחשו ברהט בינואר 2015 מתרחשים ואז הנתק בינם לבין מדינת ישראל נראה בלתי הפיך כי הם מזינים בו זמנית את הציבור היהודי ואת הציבור הבדואי. נדרשת ברהט התערבות ממשלתית בווליום גבוה. השקעה כספית בלתי מתפשרת.. וחיבוק גדול.."

זה יכול להיגמר באסון- הבדואים בנגב

בנגב מתגוררים כיום כ-690 אלף תושבים, מתוכם כ-220 אלף ערבים-בדואים. ז"א הבדואים מהווים כ-1/3 מתושבי הנגב. תושבי הנגב מתגוררים בשש ערים (אחת בדואית), שתים עשרה מועצות מקומיות (שש מתוכן בדואיות) ותשע מועצות אזוריות (שתיים מתוכן בחברה הבדואית, המעניקות שירותים מוגבלים לתושבי הכפרים הלא מוכרים).

במערכת החינוך בנגב לומדים מדי שנה כ-200 אלף תלמידות ותלמידים מכיתה א' ועד כיתה י"ב, מתוכם כ-85 אלף במערכת החינוך הערבית. 2/3 מהילדים הבדואים בגילאי 3-5 אין להם גישה לגני ילדים בגלל חוסר בתשתיות. וזאת למרות כ-140 מש"ח שמשרד החינוך-מחוז דרום מקצה להסעות תלמידים בדואים (כך לדברי עמירה חיים, מנהלת מחוז דרום). מעטים מבין התלמידים הללו פוגשים במהלך הלימודים תלמידים ממערכת החינוך המקבילה במסגרת תכניות חינוכיות מובנות. למעשה כמעט ולא קיימות מסגרות פורמאליות ובלתי פורמאליות המאפשרות מפגש כלשהו בין תלמידים ערבים ויהודים בנגב. כאן נכנס ארגון "אג'יק-מכון הנגב", ארגון הפיתוח בניהול ערבי-יהודי, שפועל מזה שנים רבות עם פעילויות התנדבות (כולל שנת התנדבות לפעילות משותפת בקהילה) למאות בני נוער, יהודים ובדואים, במחוז דרום בדגש על שוויון, העצמה, שיתוף וחינוך לשלום. הוא גם מיזמי הכנס ברהט.

רק בין 7-10% מכ-5000 הצעירים הבדואים שמשלימים את לימודי התיכון מצליחים להגיע למוסדות להשכלה גבוהה. היתר נפלטים לשוק העבודה שגם בו הם לא מצליחים לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהגיע למשרות בכירות כלשהן. כ-2000 סטודנטים נוסעים ללמוד באוניברסיטאות של הרשות הפלשתינאית.

ח'יר אלבאז מנכ"ל שותף של "אג'יק-מכון הנגב" אומר עוד כי 62% מהחברה הבדואית הם צעירים שכרגע אין להם אופק תעסוקתי או חינוכי כלשהו. לדבריו המאסה הגדולה הזאת של צעירות וצעירים בדואים יכולה או לשמש מנוע הצמיחה האדיר שהנגב מצפה לו ולהשתלב בכל תפקידי הניהול הציבוריים והפרטיים הפתוחים בפני כל צעיר יהודי, או להפוך לבעיה שיקשה מאוד לטפל בה בהמשך הדרך.

לדברי אלבאז, אג'יק מפעילה כיום למעלה מ-1300 מתנדבים מידי שנה במשימות חברתיות שונות ולאחרונה משרד החינוך מכיר בהם כארגון נוער רשמי. מסתבר כי 76% מבין בוגרי תכנית ההתנדבות מצליחים להתקבל להשכלה הגבוהה ו-88% מהם משתלבים אחרי סיום הלימודים בעבודה הולמת.

אג'יק עם כך הוכיחה שאפשר גם אחרת. ח'יר אלבאז: "אם לא נצליח לכונן שוויון תעסוקתי וחברתי בנגב, אנחנו נצטרך לשאת בתוצאות. ללא השקעת משאבים כלכליים וחברתיים נכונים וללא חשיבה ממוסדת על העניין, ברור לכולם שמתי שהוא המציאות בנגב תטפח לכולנו בפנים".

גם ראש עיריית רהט טלאל אלקרנאוי אומר דברים דומים: "אני מאמין בשיתוף פעולה. יש לנו לכולנו, מדינה אחת וצריך לפעול ביחד. הבדואים רוצים למצוא את מקומם ואפשר לעשות זאת בהדברות ולא בהקצנה וונדליזם… בואו נשלב האוכלוסייה הבדואית בכלכלה ותעסוקה, נפתח את רהט, נבנה גם מכללה בדואית כדי שילמדו כאן ולא ברשות הפלשתינאית.. אם לא נדאג לצעירים ולעתיד שלהם, זה יכול להיגמר באסון" , "מדיניות חדשה וברורה של שוויון לאוכלוסייה הערבית שתכלול הקצאת משאבים מתאימים לצורך גישור על פערים, תפחית ממפלס התסכול ותחזק את תחושת השייכות".

מועצה אזורית יהודית ועיר בדואית- שיתוף פעולה פורץ דרך

עוד לפני הקמת המדינה נתפסה ההתיישבות על אדמות ארץ ישראל כקובעת עובדות בשטח. בדגש על התיישבות חקלאית. זו הייתה התפיסה הציונית, חלוצית. המועצות האזוריות שהיו חקלאיות בעיקרן, הוו מכשיר ביצועי של המדינה. זהו האתוס ההתיישבותי שקבע הרבה ביחסים מתמשכים בין חקלאים לעירונים, בין אשכנזים למזרחיים, בין מועצות אזוריות לעיירות פתוח וכמובן בין התיישבות יהודית להתיישבות בדואית-ערבית. בין מתיישבים מרצון מול מתיישבים מכורח, בין שטחים מול מספר תושבים.

צדק חלוקתי ושוויון הזדמנויות נוגע בנקודות הכי רגישות של החברה הישראלית ודורש שינוי בתפיסה החברתית ובייצוג העצמי. זה קשה! זה תהליך או מהפכה..

לאט-לאט זה קורה בשטח. מועצות אזוריות הנתפסות כעשירות מגיעות להסכמות עם ישובים חלשים יותר בסביבתן. מועצה אזורית רמת נגב הגיעה להבנות עם מועצה מקומית ירוחם על שינוי בגבולות המוניציפליים ובחלוקת ההכנסות. מעט קרה גם בין העיר ערד למועצה האזורית תמר. וזה קורה בין מועצה אזורית בני-שמעון ברשות סיגל מורן (הגדולה מבין המועצות האזוריות- 440 אלף דונם, 13 ישובים, 8,000 תושבים רק 40% מתחת לגיל 20 , נכון לשנת 2013) לבין העיר הבדואית רהט ברשות טלאל אלקרנאוי.

בשנת 2010 קם פארק התעסוקה 'עידן הנגב' בצומת להבים-רהט כשיתוף פעולה בין רשויות בני שמעון-להבים-רהט. על שטח של כ-2000 דונם משטחה של המועצה האזורית בני שמעון. כיום פועלים במקום כ-100 מפעלים ומתוכננים עוד כ-170 מפעלים שבסה"כ יעסיקו כ- 20,000 עובדים.  60% מהיזמים בפארק הם בדואים.

סיגל מורן מספרת שאת התפיסה האזורית החל קודמה בתפקיד משה פאול מי שכיום מכהן כמנכ"ל 'עידן הנגב'. "אני ממשיכה גישה זו כי זה מתחייב מהמציאות. רהט כעיר ענייה תמשוך את כולנו למטה. האדמות של המועצה האזורית לא ניתנו מאלוהים ואם רהט צריכה אדמות להתרחבות אז אנחנו צריכים לתת לה. אם לא נתייחס למה שקורה ברהט זו תהיה שחיתות מצדנו."

ואכן בהסכם שנחתם במעמד נשיא המדינה רובי רבלין בכנס רהט, בין בני שמעון ורהט הועברו 14,000 דונם לתחום השפוט של רהט כדי לאפשר לה להתפתח. במסגרת הסכם זה גם עוברים כ-10,000 תושבים בדואים בלתי מוכרים מהפזורה סובב רהט לתוך תחום השיפוט של העיר ומעכשיו יחשבו כתושבים עם זכויות שיקבלו תשתיות. עוד בתכנון חברה משותפת לקידום החקלאות והתיירות באזור. מעבר לכך למוא"ז בני שמעון הסכם שיתוף פעולה עם הישוב הבדואי חורה והישוב מיתר באזור התעשייה החדש שיקום בצומת שוקת. "אנחנו שלובים אחד בשני ומשלבים ידיים כדי שהאזור כולו יצליח" אומרת מורן.

סיגל מורן ראש מועצה אזורית בני-שמעון: "הקהילות הבדואיות והיהודיות חיות זו לצד זו מאז ראשית ההתיישבות היהודית החדשה בנגב. היחסים חוו עליות ומורדות. אבל מאז ומתמיד שררה בינינו שותפות גורל. וזו צריכה ויכולה להניע אותנו לשתף פעולה, לקיים שוויון הזדמנויות בחינוך, בתעסוקה, בפתוח כלכלי ולקיים שיח שוויוני, משתף, מתוך כבוד הדדי. אני תקווה שמתוך העשייה האזורית תצמח גם עשייה לאומית… זה לא פריבליגיה זה הכרח קיומי. הזמן החולף מעצים הבעיות".

כולם מבינים שהם חלק מתהליך היסטורי?

רוביק דנילוביץ ראש עיריית באר-שבע שנכח בכנס רהט ציין שכולם מבינים שהם חלק מתהליך היסטורי. וקרא בלהט: "בני ישראל ובני ישמעאל יכולים לחיות ביחד בכבוד. סוגיית הפזורה מורכבת. האוייב הגדול שלנו הוא הזמן. אין זמן!! שלא נדחה את הקץ! מנהיגות מכול הכיוונים חייבת לקבל החלטות!"

בשנים האחרונות, אמר, עברנו מבחנים לא פשוטים בנגב ואנחנו מודל לחיים משותפים, לדו-קיום שמתקיים בנגב יותר מבכל מקום. לדעת דנילוביץ יש לפעול ב-2 מסלולים במקביל: להמשיך ולמצוא הסדר לסוגיית הפזורות הבדואיות ובמקביל לתת תקציבים לישובים המוכרים ולבנות תהליך של אמון. "שראשי הישובים הבדואים יעבדו מול הממשלה לבד, בלי מתווכים. הם יודעים מה טוב לישוב שלהם בדיוק כמוני."

דנילוביץ קרא לממשלה להיות שותפה: "כי היא מחוייבת להיות שותפה". "ולכל הסיעות מימין ומשמאל- עם כל הכבוד, אנא תנו לעבוד ואל תפריעו! מה קשור סוגיית הבדואים לימין ושמאל פוליטיים בממשלה?! תנו לנו לפעול!"

ראש מועצה מקומית חורה מוחמד אלנאברי אמר ששיתוף פעולה זה מכפיל כוח משמעותי. "הריב צריך להשאר בשולי העשייה ולא במרכז. הכוח של הקבוצה גדול יותר מכוח של ישוב אחד."

כל המשתתפים בכנס מסכימים שפתוח הנגב צריך ואפילו חייב, לכלול את הבדואים ואת פתרון סוגיית הכפרים הלא מוכרים. שנחוץ שינוי בתפיסת המדינה. עטיה אלאעסאם יו"ר המועצה לכפרים הבלתי מוכרים: " 120,000 בדואים הם אנשים שקופים! צריך לאפשר לבדואים, כמו לכל אזרח במדינה, לבחור באופן חופשי את צורת ההתיישבות בה הוא מעוניין."

בני בטון ראש עיריית דימונה ויו"ר אשכול נגב מזרחי הסכים שדיור, חינוך ותעסוקה הם שלושת הנושאים הדחופים לטיפול במגזר הבדואי. הוא עצמו הגיע להסדר חלוקת ארנונה מבסיס ח"א בנבטים עם ערד וכסייפה מתוך ראייה אזורית. "נבחרו לאחרונה 100 ראשי רשויות חדשים בנגב. יש מהפך. יש ראשי רשויות שרוצים שינוי אמיתי. אני קורא להקים שולחן עגול ולדון בנושאים, במיוחד בנושא הכפרים הלא מוכרים. לא צריך את מנהלת הבדואים. צריך להתחיל לעשות ולהפסיק לדבר."

עם זאת מסכימים כולם שממשלת ישראל צריכה להעביר כספים. ביטון: "לטפל בחינוך הדיפרנציאלי, להעביר 200 מש"ח שרוצים להשקיע בעשרת יישובי מבואות ערד לכפרים הבלתי מוכרים". אלנבארי: "חייב להיות תקציב מיוחד לנגב". דודי ספיר ממשרד הפנים: "אחד החסמים הוא שממשלת ישראל לא מכירה בגופי האשכולות ולא מתקצבים אותם" .

אלאעסאם: "במיליונים שמשלמים להסעות של תלמידים מהפזורה הבלתי מוכרת לבתי הספר ובכסף של ההריסות אפשר היה להסדיר הכפרים ולמנוע השנאה". איציק זיוון, איש עסקים ויזם חברתי: "עסק חברתי זהו עסק שיש לו פן כלכלי ופן חברתי ביחד. פערים חברתיים גדולים מידי מסכנים את החוסן החברתי של מדינת ישראל". מחמוד אלעמור מנהל מרכזי ריאן בנגב: "כמעט בכל היישובים בדרום מנסים לגשר על הפער בהכשרה מקצועית ובמנטליות. זו השקעה משתלמת בעובדים לטווח הארוך כי הבדואים לא עוזבים את הנגב".

ממשלת ישראל- עדיין מדברים פקה פקה

נראה שכולם מאוחדים בדעה שיש לפעול מלמטה. כל אחד בתחום המושב שלו וכולם ביחד ככוח אזורי. כולם דברו בכנס על חזון ותקווה אך יש גם עשייה בפועל בשטח של ראשי רשויות בנגב, ארגונים חברתיים והתארגנויות של תושבים (למשל בירוחם ואופקים). ומי חסרה?

הממשלה. הממשלה מסתפקת בעטיפה של חזון ותקווה. מצד אחד נראה שהיא עושה הרבה- העברת צהל לדרום, פתוח תשתיות.. מתנה גדולה לנגב. אך תוך כדי הממשלה מתעלמת מצרכי המקום-  ירוחם הייתה צריכה להיאבק קשות בכדי לקבל הטבות וסיוע כשמולה שופכים כסף בפתוח עיר הבה"דים. אפילו פתוח כביש הגישה לירוחם, הצר והחשוך, לא נלקח בחשבון הקמת עיר הבה"דים שהוקמה עם הגב לירוחם. ערד נאנקת מחוסר תעסוקה ותקציבים ורק בימים אלו, כמו להכעיס, הוחלט למנוע מתושביה את הטבות המס הניתנות לשכנותיה, כי הממשלה לא מעוניינת להתמודד עם אתגר קביעת הקריטריונים השוויוניים. החקלאות בערבה נמצאת במשבר אך זוכה להתעלמות. הכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים נשארו בלתי מוכרים.

אנו שומעים על התארגנויות חדשות כמו פורום 115 ראשי רשויות אשר הוקם לאחרונה על ידי ראש העיר ירושלים ניר ברקת, ראש מועצת ירוחם מיכאל ביטון ושורה ארוכה של ראשי ערים נוספות בשותפות עם סגן שר האוצר ח"כ יצחק כהן. הפורום הודיע כי הוא נחוש להמשיך ולהיאבק על צדק ושוויון ולקדם מודל תקצוב דיפרנציאלי בתחומי החינוך, הרווחה והתרבות. כי האתגר העיקרי העומד בפני החברה הישראלית הוא שוויון הזדמנויות לכל ילד ולכל אדם. אך יש ראשי ערים במדינה, כולל ראש עיריית תל-אביב חולדאי, שמתנגדים לכך ואין מי ששם סוף למחלוקת.

כיום פועלת גם שדולה של ח"כ יוסי יונה בנושא צדק חלוקתי וחברים בה גם חברי הכנסת מיקי זוהר, אורלי לוי, יואב קיש ויפעת שאשא-ביטון, אשר הניחו הצעת חוק עליה חתמו 63 חברי כנסת מכל קצווי הקשת הפוליטית ותכליתה קידום השוויון בישראל.

נשיא המדינה  רובי רבלין כיבד את הכנס בנוכחותו ואמר, כפי שרק רבלין יודע להגיד ולהעביר מסר של אופטימיות: "יופייה של החברה הישראלית בגוונים הרבים שמרכיבים אותה. זו מדינה דמוקרטית יהודית והמשוואה פשוטה- כל האזרחים שווים בפני החוק בחובות ובזכויות. אין קבוצה עדיפה על השנייה. צריך להדגיש את הייחודיות של כל אחד ואחד מתוך כבוד. אסור לפחד מוויכוח. ומאידך אין לעצום עיניים ולוותר על ערכים החשובים לנו. האחריות מוטלת על כולם, אזרחים ומדינה. אני מחזק ידיכם ליצור מרקם חיים משותפים. שהשנה הבאה תישא בשורה של שלום ושותפות. שהרי לא נגזר עלינו לחיות בארץ הזו יחד, נועדנו כולנו לחיות בארץ הזו!"

נראה שבסופו של דבר, עלינו ליצור את המרחב שלנו בעצמנו…