פסטיבל ווליום ערד – שמחת ההתחלה החדשה

לקראת הפסטיבל ניכרת תכונה בעיר. עובדי סלקום מסתובבים בעיר עם מכוניות הבאגי, עובדי התחזוקה ומחלקת הגינון של העירייה תולים שלטים ומגננים את כיכר הכניסה לעיר מסביב לשעון כדי שנוכל לקבל את פני האורחים ביפי ובכבוד, פיגומי הבמות מתרוממים, זרקורי ענק מונחים ולצידם עשרות ביתני שרותים מרמזים על הרגעים הגדולים שנכונים לנו וההמון הרב הצפוי. דגלים מקשטים את רחובות וכיכרות העיר, כרטיס האשראי עובד שעות נוספות עבור בני הנעורים בקניית כרטיסים להופעות והתאומים לשינה ואירוח בעיצומם. פסטיבל ווליום ערד 5-7 באוקטובר 2009, בחסות 'סלקום' – לזכר הימים הטובים ואלה שעוד נכונו לנו.

30 אלף איש (אולי יותר) השתתפו ב 'פסטיבל ווליום ערד' והעיר לא נפלה מהרגליים. הכרטיסים להופעות הסטנדאפ אזלו, בהופעה בתל ערד הייתה תפוסה מלאה ואנשים יצאו מלאי סיפוק, למרות ההצטננות שהייתה כרוכה בבילוי לילי במזג האוויר הקריר. גם בהופעות שנערכו באצטדיון דווח על אווירה מרוממת רוח. אם כי מתחמי הלינה היו דלילים ביותר ונוכחותם של האורחים בעיר הייתה מתונה. ערד הוכיחה שהיא יכולה להכיל את ההמון, ואף יותר מכך – בצורה מכובדת ובטוחה.

חב' 'סלקום', שהפיקה את הארוע, הפגינה מקצועיות בהערכות. אפשר ללמוד מהנסיון ולשפר את תהליך קבלת הכרטיסים או לחשוב שנית אם רחבת הכורכר, שהעלתה ענני אבק מנוכחות הולכי הרגל, ראויה לשימוש המיועד. כמו גם למצא פתרון מוצלח יותר לשילוב רובע האומנים בארועי השמחה. אם היו הופעות 'ימי הזמר העברי' משולבות עם ההופעות בראש הצעיר של 'פסטיבל ווליום ערד' היה זה שילוב מנצח שמאפשר לצעירים וגם לבוגרים ומבוגרים להנות יחדיו. אך כל זה בקטנה.

הטוב ביותר שיצא לעיר מהפסטיבל היה מיתוג מחדש ששולם ע"י מישהו אחר (14 מיליון שקלים בעיקר על פרסומות בטלוויזיה) ויותר מכל, הנאת תושבי ערד ובעיקר בני הנוער מהפנינג מוסיקלי שהזריק אדרנלין לעיר והפיח תקווה להמשכיות של מסורת הפסטיבלים בעיר.

ההפסקה הארוכה בקיום פסטיבל ערד נבעה מ 'אסון פסטיבל ערד' או 'אסון ערד' שהם כינויים לאירוע הטראומתי בו נמחצו למוות שלושה בני נוער (שתי בנות ובן) במהלך פסטיבל ערד ב-18 ביולי 1995. קריסת השער הביאה למותם של צעיר וצעירה:

איטן פלד וחן יצחק. צעירה נוספת, נעמה אלקריב, נפצעה אנושות ומתה בבית החולים כעבור מספר ימים. עשרות אחרים נפצעו.

ההופעה של "טיפקס" נעצרה וכמובן שלהקת 'משינה' לא הופיעה באותו ערב. המשך הפסטיבל בוטל.
האירוע סיים למעשה את תקופת הפריחה של הפסטיבל שאפיינה את שנות התשעים המוקדמות. המוות של הצעירים, המשפט שהתנהל במשך שנים כנגד האחראים וסירובם של זמרים בעלי שם להמשיך ולהופיע בפסטיבל ערד 'הרג' גם את פסטיבל ערד והשאיר כתם על הזיכרונות והמסורת היפה של העיר.

במהלך השנים החלו להערך פסטיבלים שונים של מוזיקה ברחבי הארץ שניסו לחקות את אווירת פסטיבל ערד וזכו להצלחה רבה אצל הדור הצעיר שלא ידע את פסטיבל ערד דאז. גם בערד עצמה ניסו להחיות את אווירת הפסטיבל. המתכונת הרוקיסטית של הפסטיבל שונתה והוא נערך במתכונות שונות, רובן מצומצמות, ששמו דגש על שירה בציבור ולהקות זמר ולא על שילוב מופעי רוק והוא פנה לציבור מבוגר יותר. יש האומרים שזה היה המתכון ההתחלתי המצליח של פסטיבל ערד, שהיה פסטיבל זמר עברי באווירה אינטימית.

פסטיבל ערד – תחת ענני הזכרון הלא מכובד
פסטיבל ערד הוצמד לאסון ומאז כל דבור והתייחסות לפסטיבל נוגעת לנקודת זמן זו. יש את תקופת הפסטיבלים שלפני האסון ויש את התקופה שאחרי האסון. ערד והאסון שלובים ביחד.

במשך זמן רב נמנעה עיריית ערד מלהנציח בכבוד את מות הצעירים. לבסוף, לפני שנים מועטות, הוקם באזור התעשייה, ליד מחסני מחלקת הגינון, עמוד בטון נמוך ועליו לוחית פלסטיק עם שמות בני הנוער. המקום נבחר מכיון ששם היה מתחם ההופעה 'אתרוק' בו נהרגו הצעירים אך כיום, כאמור, המקום רחוק מן העין ומוזנח. עמוד/האנדרטה מוקם מתחת לעץ אקליפטוס שמלכלך את סביבותיו, לוחית הפלסטיק כבר דהויה ובמתחם, שנשארו בו עמודי תאורת הופעות ומגדלי במות, זכר לשמוש המקורי שלו, מאוכלסים כיום סוסים באורוות מאולתרות.

בפסטיבל הנוכחי העמידה ההפקה קונטיינר שצופה בפוסטר ושימש כחדר הנצחה. בתוכו על קיר אחד היו רשומים שמות שלושת הצעירים ובקיר הנגדי פסקה קצרה המתארת את תולדות פסטיבל ערד. שום פרוט על האסון, שום תמונה. כאילו לצאת ידי חובה.
נשאלת השאלה האם בכלל זה מתפקידה של חב' סלקום או הפקת 'ווליום ערד' להעמיד פינת זכרון לשלושת בני הנוער שנספו בערד? האם חסרים בעירנו אומנים היכולים להעמיד פסל מכובד (או כל רעיון הנצחה אחר) שיהוה זכרון לארוע הטראומתי של העיר?
ערד לא יכולה להתעלם מן הארוע שקרה בתחומה ובאחריותה. ערד גם לא צריכה להדחיק ארוע זה מהזכרון הקולקטיבי. כפי שצויין, היא גם לא יכולה. אסון ערד, כשמו, הפך להיות חלק בלתי נפרד מההסטוריה של העיר. לכן יש לתת לזכרון ביטוי מכובד שיתן מנוח לסבלם של ההורים השכולים, יהיה זכרון של מוסר השכל לרשויות וגם לבני הנוער שצריך לשמוח בזהירות וגם יאפשר להוריד את הנושא שעולה לדיון הציבורי בכל פעם מחדש, (דווקא מכיון שאין נושא זה סגור הוא נשאר כפצע פתוח אצל כל המעורבים) וכך לפתוח דף חדש בחיי העיר ושמחותיה.
דר' מיכאל פלד אביו של הנער איטן ז"ל מב"ש שנספה באסון ערד נשמע כאוב וכעוס כשהתקשרתי לשוחח עמו על הנושא. "לערד אין עניין להנציח את הילדים! אם היה חשוב לראשי העיר, מבצלאל טביב ואילך, למועצות העיר, לעמותות שונות בעיר או לתושבי העיר ערד להנציח את הילדים – אז היו מנציחים. העובדה שלא הונצחו מראה שמישהו בערד צריך להסתכל במראה ולשאול את השאלה – למה הם לא הונצחו?".

דר' פלד ספר שאף נציג רשמי של העיר והעירייה לא הגיע להלוויה, לשבעה או לשלושים וגם לא לאזכרות במהלך 14 השנים שחלפו. הוא עצמו נפגש עם ראש העיר דאז, טביב, מיד אחרי השלושים ובקש שערד תנציח את הילדים ותצטרף למאבק ההורים לשינוי החוק הנוגע בארועים. "אנחנו נתקשר אליך" הייתה התשובה לדבריו. במשך השנים היו גורמים פרטיים בעיר שניסו ליזום פרויקטים להנצחה כמו חב' 'מי ערד' וקבוצות פרטיות של תושבים שהעלו רעיונות כמו: טיילת על המצוק ליד בתי המלון, פארק הנשרים, שדרת פסלים מול העירייה, שביל הליכה מ'אתרוק' צפונה לכיוון ים המלח וכו' האב השכול הסכים לכל כשהתנאי להנצחה היה בסה"כ שמקום ההנצחה יוגדר כאזור הנצחה ויוקצו משאבים תמידיים לטפוח המקום.. והוא עדיין מחכה לביצועם, אבל כל הרעיונות נגנזו.

בצלאל טביב: "מצטער לאמר שהדברים אינם נכונים. ההיפך, חיזרנו אחרי המשפחות מתוך רצון להנציח אבל לא היה שיתוף פעולה. באותם זמנים הייתה רגישות גבוהה מאד ואווירה נוראה. לא רצינו לעשות שום דבר שלא על דעת המשפחות. אני מבין ולא שופט. אם אוכל לתרום בעניין אעשה כל שביכולתי, אם רק יאפשרו לי".

מידי שנה מגיע אביו של איטן ז"ל לערד בכדי להניח פרח על עמוד ההנצחה שהוקם לפני מספר שנים באזור התעשייה. "את המקום לא מנקים ולא משקים ופעם אף בקשתי להזיז מכולת זבל ולא נענתי אלא רק אחרי שהארוע הועלה לרדיו" ספר.
"מידי שנה ביולי, במשך 14 שנה, כמו ריטואל קבוע, פונים אלי מהעירייה בבקשה לדבר על הנצחת הילדים ואח"כ לא עושים כלום. השנה, כשפנו אלי, בקשתי שנדבר אחרי הפסטיבל. נכון לעכשיו אף אחד לא דבר איתי. לאף אחד מערד לא איכפת ולא מעניין להנציח את הילד"… "נושא ההנצחה לא בראש של אף אחד", חוזר ואומר בכאב ובהחלטיות האב השכול שנשמע כמי שכבר הרים ידיים. כשאמר פעם האב את המשפט הזה בפומבי, "תושב ערד, חבר מועצה מאבני היסוד של הפסטיבל, שנכח במקום קרא לי 'נאצי'..".

דר' פלד מתרגם את חוסר הפעילות בערד כרצון של ערד להתנער מאחריות מוסרית ומזיהויה עם האסון. הוא מודה שיש חילוקי דעות בין ההורים השכולים על מהות ואופן ההנצחה. אבל מוסיף, בצדק, שאם היו עושים להנצחת הילדים בין בקריאת רחוב על שמם, (ד"א הוא מציין, איטן זהו שם של שבולת ארץ ישראלית ולכם בערד יש הרבה רחובות בשמות של פרחים וצמחים..) או בי"ס או פעילות הסברתית נגד אלימות לאור לקחי פסטיבל 95 או כל רעיון אחר.. אף אחד לא היה מתנגד. "בין בהסכמת המשפחות ובין אם לאו – צריך לשאול מישהו בשביל לעשות דברים כאלו? עובדה שלא נעשה כלום!".

האם לא הגיע הזמן, אחרי 14 שנה, שהעירייה תפעל בצורה החלטית בנושא ותביא לסיומו המכובד?
אך כל מה שהעירייה מצאה לנכון להגיב בנושא, גם הפעם, הוא: "העירייה מתכוונת לקדם את נושא הנצחת בני הנוער שניספו באסון ערד בשנת 1995. אנו נעמוד בקשר עם המשפחות בנידון".