(צילום: ענת רסקין)

קבוצת תיאטרון 'פריזמה' מערד בבימויה של מיכל יהודה ממשיכה לזכות בפרסים יוקרתיים. תיאטרון קהילתי במיטבו הזוכה להערכה במרכז התרבות התל אביבי. האם יפרוץ מסגרות? האם יוציא מן האדישות? הוא הצליח לעשות זאת לקהל הצופים, פחות למוסדות העירוניים. ההצגה נמשכת ולא מפסיקה להוכיח שמקומי- זה הכי!

כתבה וצלמה: ענת רסקין

קבוצת תיאטרון פריזמה מערד הופיעה בספטמבר בצוותא בתל אביב, בפסטיבל "כל העולם במה", עם הפקה מקורית ומיוחדת- "מוזיאון הנשים האמיתיות" בבימויה של מיכל יהודה. מבין 26 קבוצות התיאטרון מכל רחבי הארץ שהשתתפו בפסטיבל העניקו שופטי התחרות למיכל יהודה את התואר: "הבמאית המצטיינת" על הבימוי המקורי. בשנה שעברה זכה השחקן אסף ראובן מערד, חבר בתיאטרון 'פריזמה', בתואר השחקן המצטיין.

את ההצגה "מוזיאון הנשים האמיתיות" העלתה הקבוצה בשנה שעברה לקראת יום האשה הבינ"ל במוזיאון לאמנות בערד. הפקה מיוחדת שהתגבשה מתוך רצון לצאת מדפוסי הארועים הנערכים מידי שנה בערד, ולעשות משהו שונה. במקום להציג במוזיאון שוב תערוכות אומנות של נשים הוחלט להציג נשים אמיתיות כמיצגי המוזיאון והקהל יסתובב עם 'מדריך המוזיאון' על פניהן וישמע את ספור חייהן.

כל מי שראה ושמע– לא נשאר אדיש. ההצגה הועלתה 6 פעמים. הנשים המציגות פרטו על נימים פנימיים של כל צופה ועוררו את השאלות, אולי הנצחיות: האם מעמד האשה באמת השתנה במהלך שנות התרבות? האם נשים באמת מצליחות לפרוץ את המסגרת של תפקיד האשה או שזה רק נדמה והתפקיד נשאר דומה רק מתבטא בצורה שונה?

מטרתו של התיאטרון הקהילתי היא העצמה. העצמה פרטנית כאשר הפרט בקבוצה יחווה תהליך חיובי ושינוי, העצמה קבוצתית והעצמה מקצועית- הפרט בקבוצה, שהגיע כשחקן לא מקצועי, רוכש כלים מקצועיים, אשר יאפשרו לו ליצור שינוי משמעותי ורחב יותר בעתיד. זאת תוך שהם מספרים את סיפורם האישי והקולקטיבי.

'הפסלים' המוצגים בתערוכת המוזיאון הן נשים הנתונות במסגרת, תרתי משמע. משרה אימנו ועד האשה המודרנית, כל אחת מספרת את ספור חייה וניסיונה לפרוץ את המסגרת. מיצג אומנותי המשלב קטעי משחק, שירה, תנועה ווידאו ארט. קטעי המשחק הם קטעים העומדים בפני עצמם ולקוחים מיוצרים ידועים כמו: יצחק נבון, שולמית לפיד, חנוך לוין, וולי ראסל, מיקי קם. כל אשה והקטע המשחקי שלה. כך עובר הקהל, בהדרכת 'מדריך הסיור במוזיאון', ממוצג למוצג- מאשה לאשה.

האם דווקא ביום האשה לא היה מקום להביא משהו חדשני בגישה לאשה? האם הדמויות השבלוניות של האשה המוצגות 'בתערוכה' אינן חוטאות לנו, הנשים, בתקופה המודרנית? האם לא קורה ששוב הנשים מוצגות כחפצים ועוד חפצים מוזיאוניים? האם זה לא מעורר עצבות לראות את הנשים כמו תמונות משפחתיות התלויות על הקיר ולהבין שכמעט שום דבר לא השתנה במהותו במעמד האשה?

מיכל יהודה: "צריך לקחת בחשבון שזו הצגה מוזמנת. במסגרת המוזמנת ניסינו לעשות תיאטרון לא קונבנציונאלי. אנחנו לא תיאטרון חתרני, עצבני, פריג'. היציאה מהמסגרת הייתה בהעמדה המיוחדת. אנחנו לא יודעים וזו לא המטרה, אם הנשים מצליחות לצאת מהמסגרת או לא.. שלום: "ההצגה זכתה בפרס בגלל הבימוי. באנו עם מהפכה מסוימת. הגענו לתיאטרון קלאסי עם במה, קהל, מיקומים ידועים והפכנו אותו על פיו- הפכנו את אולם התיאטרון למוזיאון". סנדי: "ההצגה מביאה צדדים שונים של האשה ולכל דמות יש תהליך העצמה. זה משותף לכל אשה". מיכל: "חידשנו בשפה הבימתית-תיאטרונית שלנו. הקהל היושב באמצע ועוקב אחר המדריך.. המטרה שלנו לא לתת פתרון או הגדרה או מוסר השכל, אלא להעביר חוויה. רציתי לתת פסיפס דמויות, צבע, חוויה ריגושית-אסטטית ואולי סוג של מחשבה.."

אסף: "הדמות שלי למשל הייתה אמורה להיות הטרוסקסואלית. ניסינו לגעת בהומוסקסואלים אבל החלטנו שזה לא מתאים לקהל בערד ועשינו מפנה לאשה הסמרטוטית שנמאס לה. המנקה, עובדת הקבלן שמנוהלת ע"י בוס גבר.. המטרה לא הייתה להצחיק.." אך גם דמות המדריך במוזיאון שהיא דמות גברית, מסבירה, מנחה- הינה שבלונית. מיכל: "זאת המטפאורה שעדיין בעידן המודרני, הקדמה והתקופה הפמניסטית מי שמכתיב, מחליט, זה הגבר.. זה עולם שוביניסטי. הספור לא מביא בשורה אלא מביא עולם שעדיין קיים. חומר קלאסי בעיצוב חדש".

"היכל המוזות", שם אחר למוזיאון, כלל בתקופה הקדומה את מוסד הספרייה. שיתוף פעולה בין מוזיאון-ספריה-תיאטרון היה גם במקרה של 'מוזיאון הנשים האמתיות'. את התסריט כתב עופר סלע, מנהל הספרייה העירונית בערד. ובמקום מחזה עלילתי המציג אוסף תמונות (סצנות) הציגו השחקנים אוסף תמונות של מונולוג או דו-שיח, סיפורים שהוצגו לפני מושב הצופים בעזרת השחקנים: שלום היימן, סינדי דוידסון, לאה פרג', רינה זיו, גרא דלוגץ, אסף ראובן, טובה רודר. המגע העכשווי לחומר הקלאסי הושג גם באמצעות דויד ולדמן, מוזיקאי, מלחין ומעבד שאחראי על הפקה המוזיקלית בעזרת הזמרות דלית קינדל, אלמוג רותם וליטל דוארט. אלימלך [ממה] מור, מנהל מרכז תקשורת בעיריית ערד, אחראי על המקוריות בתחום הווידאו ארט שהכניס את הקהל לאווירה.

תיאטרון 'פריזמה' פעל במשך עשר שנים. השתתפו בו כ-15 איש. הקבוצה עבדה על מחזות ישראלים עם אג'נדה חברתית כיאה לתיאטרון קהילתי שאף הציג לפני התושבים. הם זכו בפרסים שונים כולל פרס ראשון בתחרות 'לאה פורת' היוקרתית. מיכל, שהיא גם מורה במגמת התיאטרון של תיכון 'אורט-ערד', הפיקה גם עם תלמידיה הפקה מקורית- 'אני מוריד את המסכה ונושם', שזכתה במקום ראשון בתחרות לסדנאות תיאטרון מטעם אומנות לעם.

אבל הגיע שלב של מיצוי ועייפות החומר בקבוצה ומיכל החליטה שהגיע הזמן לעשות הפוגה בפעילות. בזכות סינדי שלא הרפתה ודחקה במיכל שוב ושוב לחדש את הפעילות הוחלט בשנה שעברה, לאחר הפסקה של שבע שנים, להקים קבוצה קטנה יותר אך "מחויבת למטרה". מיכל: "זה לא חוג אלא סדנת עבודה, אנסמבל יוצר- קבוצה שיוצרת הפקות בשאיפה להגיע כמה שיותר גבוה".

– אז מה זה תיאטרון בשבילכם?
סינדי, עובדת סוציאלית במקצועה: "יש לי בנשמה אהבה למשחק. בבית הורי לא היה עידוד לעסוק בתיאטרון. כשהבת שלי הייתה בסדנת תיאטרון של מיכל התרשמתי מהרצינות והצטרפתי לקבוצה של המבוגרים. יש הבדל בין חוג שבאים פעם בשבוע בשביל כיף והנאה לבין קבוצה כמו שלנו שזו קבוצת עבודה. אנחנו לומדים הרבה: לימודים עיוניים, גישות, איך לעבוד על עצמנו, הרפרטואר שלנו זו יצירה, יש לנו שיעורי בית.. זו תשוקה. אצלי יש רצון למצות את היכולות שלי.."

שלום הוא אב הבית של בי"ס 'יעלים-עופרים' בערד החוטא בכתיבה ובימוי ילדים בבית הספר. כיו"ר ועד הורים לשעבר החל לארגן את התיאטרון הקהילתי בעיר ומלווה את מיכל יהודה במשך 20 שנה. דואג לתפאורה, מנהל במה, מפיק.. אח"כ החליט גם לשחק והבין שיש לו כשרון. "היום אני לא מסוגל לחיות בלי זה. זה הפך לחלק רציני מהחיים שלי ואני לא מוכן לוותר על זה".

טובה השתתפה בחוג תיאטרון בשנות העשרים לחייה "הייתה לי תקופה נפלאה. בילינו, העלנו הצגות.. זוכרת זאת כתקופה הכי טובה בחיים שלי" מאז הציגה רק לחברים בעבודה וכשמיכל הציעה לה להצטרף לקבוצה קפצה על ההזדמנות להחיות שוב את החוויה. גרא גם היא עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה בעיר. היא למדה פסיכודרמה אבל לא הייתה בטוחה בעצמה. "תיאטרון בשבילי זה גם מהנשמה וגם אינטלקטואלי, זה גם לימודים ואני אוהבת ללמוד. זה הפך להיות חלק מהחיים שלי בשנה האחרונה והיום אני בטוחה יותר בעצמי.. פחות פחד במה. זה בא מהעבודה בקבוצה ועוזר לי גם ביישום בעבודה המקצועית שלי".

רינה: "לי אין רקע במשחק. תיאטרון בשבילי זה דבר חדש. אני יודעת לספר סיפורים מהחיים ותמיד הייתי הקומיקאית שהחבר'ה נקרעים ממנה מצחוק. יוסי בעלי אומר שנולדתי שחקנית. הוא אומר זאת כדי לפגוע אבל הוכחתי לו שאני באמת שחקנית!" כמדריכה במועדון 'בית חם לנערה' רינה מנצלת את הידע החדש עם הנערות להפגת מתחים וכאב.

לאה היא מורה לדרמה בבי"ס 'יעלים-עופרים' ואסף הוא במאי בעצמו ומורה במגמת תיאטרון בתיכון של קבוץ עין-גדי. הוא בעל תואר שני בתיאטרון וצמח בתיאטרון 'פלייבק' בב"ש. הצטרף לתיאטרון של מיכל וזכה בשנה שעברה בתואר 'שחקן השנה': "משחק זה משהו שקיים בתוכי מאז שאני ילד ואני לא יכול להתעלם ממנו. לא עודדו אותי בבית אבל זה היה כלי הנשק שלי. כאשר הציקו לי בחברה חיקיתי את האנשים המציקים והתמודדתי עם הפחדים.. זהו סוג של טיפול שמוציא אותי החוצה. אני אוהב לשחק. אני מצייר במילים, במשחק על הבמה, כך אני מתבלט".

גם את מיכל לא עודדו בבית לעסוק במשחק. מגיל ילדות רצתה להיות שחקנית וכיכבה על במת בית הספר בתפקידים ראשיים אך כמי שגדלה בבית דתי מאד רצונה להיות שחקנית גם כשתגדל התקבל בדחייה מוחלטת. "אבא אמר שאם אלך ללמוד בבית צבי ישב עלי שבעה". מיכל שהייתה בת 17 פחדה מאי התמיכה והיציאה לבדה לעולם הגדול בתל אביב וויתרה. היא למדה תואר ראשון בפסיכולוגיה, התחתנה, החליטה להיות שחקנית בתיאטרון חובבים וחזרה לאהבתה-התיאטרון והמשחק. חזרה לדרך המקורית שלה. מכאן הדרך הייתה קצרה להמשך לימודי משחק ובימוי בסמינר הקיבוצים ותואר שני במסלול תיאטרון והוראת תיאטרון בתיכון והפרסים.. כיום הבן שלה לומד מחול בבי"ס של נעמי פרלוב "יש לו תמיכה של מאה אחוז מאיתנו! אולי זה סוג של פיצוי, תיקון לחיים שלי.."

תהליך מיוחד של עבודה

השילוב של ניסיון החיים, הפסיכולוגיה והתיאטרון יוצר תהליך מיוחד של עבודה אצל מיכל. כולם מודים שיש לה יכולת לקלוט את האופי והיכולת המיוחדת של כל שחקן. טובה: "מיכל לא מביימת. אנחנו מחליטים ביחד, יוצרים, כותבים, מספרים סיפורים וביחד מחליטים..יש לי הזדמנות לבטא את עצמי איך שאני מבינה, זה מתגבש תוך כדי תהליך ויוצא מתוכי ונותן ספוק אדיר כי הגעתי לזה בכוחות עצמי.." מיכל: "אני רואה בעיני רוחי אבל לא מביימת את התוצאה. יש דיאלוג בינינו, משא ומתן. אני עובדת פתוח. יש לי רק רעיון, קונספט שאני מציגה לשחקים". סינדי: "בכל הפקה אנחנו לא יודעים מה התוצאה עד הגאלה וגם כל הצגה יוצאת משהו אחר, זה אף פעם לא אותו הדבר".

הדוגמה הבולטת לכך היא ההתנסות שלהם בהצגות במוזיאון לאומנות בערד לעומת האולם בצוותא 2 בתל-אביב. טובה: "המוזיאון בערד הוא גדול, מרווח, מואר, לבן, בצוותא האולם חשוך, שחור, קטנטן.. בהתחלה נבהלנו אבל זה הפך לחוויה מיוחדת. הקהל היה קרוב ואפשר היה לראות תגובות במרחק נגיעה. הם החזירו לנו כל כך הרבה אנרגיה ואהבה שממש נהנינו". שלום: "בצוותא הקהל יושב במרכז האולם במקום מונמך ומסביב יש מעין מרפסות לקהל שאנחנו יצרנו מהן במות להופעה שלנו. לא הספקנו לעשות חזרה כל הזמן זרזו אותנו. במקום 30 איש נכנסו 70 איש ועוד אנשים חיכו בחוץ. תוך כדי הצגה אנשים התיישבו לנו במקומות של השחקנים והיינו צריכים לעשות אימפרוביזציה. היה צפוף ומאתגר. שינוי קטן הביא לחוויה שונה. אתה לא הולך למשהו שאתה יודע מה התוצאה שלו".

אסף: "הגענו והייתה מהומה מסביב בצוותא. תפאורות ותלבושות יוצאות ונכנסות ואנחנו עם שתי מזוודות, שני מקלות ובגדים שחורים.. ונתנו בראש!" הפרס על הבימוי ניתן למיכל אבל "זהו גם פרס לקבוצה" אומרת מיכל "שנתיים שאנחנו מופיעים שם וזוכים בפרסים חשובים ותגובות של קהל זר ואנשי מקצוע 'עם האף למעלה' שאומרים לנו שזה מיוחד, גדול.."

אז למה את לא עוברת לעיר הגדולה? זה לא פשוט אומרת מיכל ודוק של הרהור עצוב נשפך על פניה. האם גם הספור שלה הוא ספור של דמות האשה הנתונה במסגרת?. "..זה המקום שלי. אני חיה בערד ואני רוצה להמשיך ליצור פה.." אסף: "בתל אביב לאן שרק יורקים יש תיאטרון. פה יש ריק שאנחנו רוצים למלא. להביא את האומנות לכאן, רוצים לפעול ולהקים תיאטרון בערד".

נושא העבודה וההתפתחות בערד ותמיכת הרשות באנשים יוצרים ומוערכים הינו נושא רגיש. לדברי הקבוצה העיר לא מפתחת אומנים ואומנות ולמרות פניות חוזרות ונשנות לתמיכה תקציבית ותמיכה אחרת "שום דבר לא זז ומאד נפגעתי.. שאלתי איך אתם לא נושאים אותנו על כפיים?" שלום: "מדברים על איך להשאיר צעירים בערד.. יש בעיר כוחות צעירים שחיים תיאטרון. אם נדאג להקים פה תיאטרון יהיו גם כאלו שיחזרו לערד. מתנ"ס ערד הוא מסגרת שנותנת בית ועושה מקסימום בתנאים הכלכליים הקשים שלהם אבל זה לא מספיק.. אנחנו מתייצבים בהתנדבות לכל הטקסים העירונים, עושים הפקות עירוניות מתי שהם רוצים ואנחנו לא מתוגמלים ולא עוזרים לנו. יש תיאטרון בבאר שבע, בדימונה.. למה לא בערד?" אסף: "נמשיך לפעול ולא יוכלו להתעלם מאיתנו. הקבוצה יכולה להיות כוח משיכה לנוער וצעירים והמשך טבעי למגמת התיאטרון המצליחה שבתיכון".

איך יראה העתיד?

קבוצת תיאטרון 'פריזמה' רוצה לייצג את ערד במקומות אחרים ברחבי הארץ, להופיע במתנ"סים, על במות אלטרנטיביות אולי אפילו ב 'פסטיבל עכו' או 'פסטיבל תמונה'. גם צוותא ת"א רוצים שהם יופיעו אצלם אבל נסיעות כאלו כרוכות בלוגיסטיקה וצריך תמיכה כלכלית לשם ביצוען שכרגע לא בנמצא.

בינתיים ממשיכה הקבוצה לשתף פעולה עם מרינה גלייזר המפיקה בפועל ומנהלת מחלקת האירועים בעירייה ובשבת הקרובה (10/12/11) הם יעלו הפקה מקורית חדשה שתוצג באודיטוריום של מתנ"ס ערד- 'מחווה ליוסי בנאי' בה הם לוקחים קטעים ומציגים אותם כביכול דרך העיניים של בנאי.

קטעים תיאטרליים של בנאי, מתוך 'הכלה וצייד הפרפרים' של נסים אלוני, מערכונים שביצע לצד רבקה מיכאלי ועוד. כמו כן, יועלו קטעים מקוריים של השחקנים על בסיס השיר 'אני וסימון ומואיז הקטן'. במופע ישולבו שבעה קטעי אנימציה מאת האנימטור דודו שליטא, אוצר פסטיבל אנימיקס שהתקיים בעיר במאי השנה. גם באירוע זה ישולבו קטעים מוזיקליים של להקת 'פיטנגו' המקומית בניהולו המוזיקלי של דיוויד ולדמן, וכן קטעי וידאו ייחודיים שיצר אלימלך (ממה) מור. הכניסה למופע זה הינה חופשית.