(צילום: ענת רסקין)

כשאתם מדברים על אופניים בוודאי עולות לכם מחשבות על ילדות בשכונה, חופש, טיולים בטבע וכיף כך קורה גם לאיל הרשטיק מנהל פרויקט 'אופניים לכולם' של איגוד האופניים ולטל שמיר מרכז פעילות מועדוני אופנים במועצה אזורית אבו באסמה שבנגב. גם המדריכים הבדואים, שהתאספו בבי"ס 'נווה מדבר'-אבו קוידר להשתלמות בנושא תחזוקת האופניים, ספרו כי בחופש הגדול "כל הכפר על גלגלים". אבל יש הבדל, מציינים כולם, בין לרכוב עם החבר'ה על אופניים ובין לרכוב במסגרת מועדון רכיבה. שכן במועדון יש את הערך המוסף של קבוצתיות, משמעת, כושר גופני והדרכה להתמודדות עם אתגרים וקשיים.

מאת: ענת רסקין

כל מי שעושה במלאכה של פרויקט 'אופניים לכולם' הוא קודם כל 'משוגע' לנושא, רוכב אופניים בעצמו. ספורט האופניים הולך וגדל ברחבי הארץ בשנים האחרונות ותופס את מקומו בכל מגזרי החברה בארץ כענף ספורט זמין לכל אחד ואחת. פרויקט מועדוני האופניים לילדים ונוער "אופניים לכולם" הינו פרויקט ייחודי בו איגוד האופניים פורס בפריסה ארצית עשרות מועדוני רכיבה וחוגי אופניים לילדים ונוער במטרה לאפשר לילדים מכל השכבות הסוציו-אקונומיות להכיר את ענף הרכיבה, ליהנות ממנו, ולרכוש ערכים חינוכיים המלווים את חווית הרכיבה. ההערכה באיגוד האופניים היא שכיום עוסקים בספורט זה בארץ כ-100,000 אלף איש שלהם זהו עיסוק ותחביב עיקרי.

איל הרשטיק, מהנדס תעשייה וניהול בהייטק שעזב את התחום, החליט להקדיש עצמו לתחום האופניים ועוד יותר- להשקיע בילדים "שזו השקעה לעתיד". בעקבות קשרים אישיים החליט ליזום ולהציע את הפרויקט גם למועצה אזורית אבו-באסמה שבנגב. עלי אל הוואשלה, מנהל מחלקת ספורט במ.א. אבו באסמה שמח מאד להצעה ומזה שלוש שנים יש ביניהם שיתוף פעולה.

25 קבוצות רכיבה לכ-700 תלמידי כתות ז'-ט', ממוקמות בתוך בתי הספר של המועצה. התלמידים מגיעים אחרי הלימודים ויוצאים לפעילות משותפת בשטח עם מדריך מיומן למשך כשעתיים. 13 מדריכים בדואים מקומיים הוכשרו להדרכת הילדים, מרביתם מדריכי ספורט, חלקם מורים. השותפים העיקריים לפרויקט הינם מינהל הספורט של איגוד האופניים, מועצה אזורית אבו באסמה והקרן לידידות. הקרן לידידות תרמה 800 זוגות אופניים חדשות לפעילות והשנה עוד מיליון שקלים שבלעדיהם הפרויקט באבו באסמה לא יכול היה להמשיך ולהתגלגל.

טל שמיר שמרכז את פעילות מועדוני האופנים במועצה אזורית אבו באסמה הוא ממושב אוהד בנגב המערבי, בן 39 , מגיע מעולם החינוך. הוא מדריך נוער בסיכון, יועץ חינוכי במערכת הבלתי פורמאלית שגם אוהב לרכב על אופניים ומדריך טיולי אופניים החליט לשלב את הידע שלו בהדרכת בני נוער עם אופניים ולוקח את פעילות המועדונים לכיוון החינוכי-טיפולי. עם הילדים עובדים על שיווי משקל, התמודדות עם קשיים, פתרון בעיות וגם קשיים טכניים. "נוסעים בשטח, הילדים עושים מבחני אומץ ויכולת, לומדים להתמודד עם קשיי רכיבה בשטח (כמו חול), עושים אקסטרים בשטח- זו רכיבה ברמה טכנית מתקדמת דורשת רמת כושר טובה".

"נכון שהילדים הבדואים מכירים את בשטח", אומר טל, "אך יש הבדל בין התמודדות עם קשיים לבד או במסגרת קבוצתית. חלקם מכירים את השטח אך זה מיתוס לחשוב שכל הבדואים מכירים את השטח. במסגרת טיולי המועדון הם מרחיקים יותר, מעבר לשטח הכפר שלהם. ויש גם את היחסים עם המדריך כמודל שזה גם עוזר בבעיות חברתיות ומלמד כישורי חיים. אנחנו גם רוצים לעזור להם בנושא בריאות כי יש תופעת השמנה בקרב ילדי הבדואים, דבר שלא היה קודם".

אבו בסמה (בערבית: أبو بسمة "אבי החיוך")

אבו בסמה היא מועצה אזורית בנגב במחוז הדרום עלי אל הוואשלה, מהכפר קסר א-סיר שליד דימונה, מנהל מחלקת ספורט במ.א. אבו באסמה מספר כי ישנם 10 כפרים מוכרים 6 מתוכם כפרים בדואים, אבל המועצה נותנת שרות לכל הפזורה הבדואית: כ-90,000 תושבים מוכרים ולא מוכרים. 30,000 תלמידים בכל אבו באסמה אבל רק 3000 תלמידים בשבוע משתתפים בפעילות בעיקר בגלל בעיית הסעות הילדים מהשטח ועלותן. "לכן הרבה ילדים לא יכולים להשתתף בפעילויות".

המועצה מורכבת מהכפרים: אבו קורינאת, אום בטין, א-סייד, אל-אטרש, ביר הדאג', דריג'את, מולדה, מכחול, קסר אל-סיר, ותראבין א-צאנע המרוחקים זה מזה מרחק של עשרות קילומטרים. לשטח המועצה אין רציפות טריטוריאלית, והוא מורכב מתשעה מתחמים מבודדים, שרובם מוקפים בשטח הגלילי שבין באר שבע, ערד ודימונה ב"אזור הסייג" ושניים מהם מוקפים במועצות האזוריות בני שמעון ורמת הנגב.‏

המועצה מספקת חוגים ופעילות בלתי פורמאלית כמו: קטרגל (שמשתתף בליגת בתי הספר), 16 קבוצות קראטה, 5 קבוצות ג'ודו ועכשיו גם 25 קבוצות רכיבה על אופנים. יש קבוצת קריקט בנים ובנות, 3 קבוצות אתלטיקה, בני נוער-מנהיגות צעירה בוגרי קורס מדצ"ים, מובילי שינוי, קבוצות טניס שלומדות במרכז הטניס בב"ש וכדורגל לשלום- פרויקט בו בדואים ויהודים משחקים כדורגל (football for peace ) שמשחקים בב"ש וחורה. במרבית החוגים הילדים משתתפים בתחרויות ארציות ונמצאים בקשר עם מועדונים אחרים. "ילדים מחכים בקוצר רוח לפעילות. אנחנו לא נתקלים בשום בעיה עם ההורים. החוגים עולים סכום סימלי, דמי רצינות".

מדריכי האופניים הבדואים הצעירים מספרים על חוסר בחוגים לילדים בכפרים. "חוג אופניים זה שינוי, דבר חדש, זה מעניין את הילדים". כמו כל דבר חדש שמגיע לכפרים חוגי האופניים זכו לסקרנות רבה. "הרכיבה על אופניים זו לא הליכה ברגל. ככה מכירים יותר את השטח רואים דברים אחרים" מסבירים לי המדריכים כשאני שואלת למה בעצם ילדי הבדואים, שבאופן טבעי מסתובבים יותר בשטח ומכירים אותו מקרוב, צריכים טיולי אופניים בשטח. ואיך מתייחסים ההורים לנושא? "ההורים משתפים בדרך כלל פעולה. יש מקומות שהחוג התקבל באהדה ויש מקומות שלא יודעים איך ל'אכול' את זה".

שקרה אבו-כף מכפר אום בטין: "אני מוציא את הילדים מחוץ לכפר. בוחר מסלולים שמתאימים לתלמידים. יוצאים מבי"ס וחוזרים לבי"ס. ההורים מרוצים. זה אתגר חדש, ספורט אחר. בקרוב תפתח קבוצת אופניים לבנות באום בטין" הוא מספר בגאווה.

אמנסור אבו-בלאל משגב שלום, מדריך נוער בסיכון: "הילדים מחפשים דברים חדשים. כמעט אין חוגים. אם יש חוג חדש- כול הילדים באים. לרוב הילדים אין חוגים. יש להם הרבה אנרגיה ורוצים לפוצץ האנרגיה. לכן הם באים. אופניים זה טוב: אתה בחוץ, משתולל, מוציא אנרגיה וגם נהנה".

אבו-קרינת עלי מדריך ספורט בבי"ס אבו קרינת וגם בנווה מדבר: "ענף האופניים נכנס למגזר. זה ממלא את הזמן. ילדים מתלהבים כי מחפשים למלא שעות הפנאי שלהם. אחת המסגרות הטובות כי הם גם משתלבים בחברה, יוצאים למועדונים ומקומות בארץ, משתתפים בתחרויות, מקבלים מדליות. מכירים תרבויות אחרות, אנשים אחרים מבחוץ. זה יוצר אווירה אחרת אצל הילדים. יוצר קשר אחר בין מורה ותלמיד".

מחמוד מאמן בבי"ס אל סעיד: "יש שיתוף פעולה עם מועדונים של בתי ספר אחרים מכפרים אחרים. החוג נותן טיפול לילדים עם בעיות משמעת. זה מכניס להם משמעת ומסגרת והמדריך הוא גם מאמן וחבר וזה מפחית הפחד מהמורה. עושה גיבוש בקבוצה וגם בין המדריך לילדים. רואים את ההבדל לטובה בינינו לבין מורים אחרים בבית הספר". פואד אבו-ג'אמה מכפר ערוער: "בחוג יש נהלים, חוקים של המדריך. מרגילים אותם לחוקים, לרכיבה נכונה, זה עוזר לבריאות".

אייסר אבו-קטיפאן מדריך אופניים ותיק, מורה למתמטיקה ומדעים בביה"ס אבו קרינאת בבקר ומדריך קבוצות אופניים לנוער באבו באסמה אחה"צ ובסופ"ש. זכה בעצמו במספר גביעים במרוצים בהם השתתף ברחבי הארץ. בשנה שעברה הגיע עם קבוצת נערי מועדון אל-מוסתקבל למרוץ אופני הכביש "טור סובב ערד ה-3 " שהופק ע"י עיריית ערד ועמותת הספורט בערד, והתחרו מול קבוצות מבתי ספר בערד.

המדריכים עצמם מבסוטים מענף ההדרכה החדש שנוסף להם. הם עברו קורס של חצי שנה במכללת קיי בבאר שבע ולמדו דברים חדשים כמו: אנטומיה, פיזיולוגיה, פסיכולוגיה, "נפגשנו עם דברים שאנחנו לא מכירים" וגם מקבלים שכר על הדרכתם.
"אנחנו רוצים להביא למודעות – זה ספורט שאפשר להגיע איתו להישגים ולתחרויות. פעם בחודש נפגשים עם קבוצות מרחבי הארץ בתחרויות ואירועי אופניים ומכירים יהודים וערבים אחרים. נוצרים קשרים בין המועדונים ורוכבים ביחד לטיולים."

– מה התוכניות לעתיד?

איל הרשטיק: " החזון להגדיל את הפעילות: תקום קבוצה ייצוגית של 20 בני נוער שיתחרו בכל הארץ ויציינו אופק לכל 700 הילדים האחרים באבו באסמה. נקים קבוצת בנות עם מדריכה יהודית מב"ש. התקווה שהילדים בסופו של דבר יקבלו את האופניים לחזקתם אחרי שנתיים שיראו מחויבות וזה ישמש אותם לקשר בין חברים או לנסיעה לבי"ס במקום ללכת ברגל כפי שחלקם עושים כיום".

– מה למדתם מההתחברות למגזר? יש שינוי בגישה האישית שלכם מאז הפעילות באבו-באסמה?

איל הרשטיק: "כיהודים יש לנו הרבה סטיגמות. אנחנו לא מכירים בכלל את המגזר. אין אפילו סרטים או תוכניות טלוויזיה שעוסקות במגזר. גיליתי אנשי חינוך, אנשים טובים, חמים, ילדים טובים ממושמעים (להבדיל מהילדים היהודים המבולגנים). יש לי הרבה חברים. אני מסתובב פה הרבה, מבקר.. אני חושב אחרת. מכיר גם צדדים אחרים פחות נעימים איתם הבדואים מתמודדים".

טל שמיר, הוא איש הדרום שמעורה בדרום ודובר ערבית, מעיד על עצמו שהוא מחובר למגזר הבדואי בקשרים אישיים וחברויות.. " אני מחובר רגשית. מאד חש אותם ואת הכאב שלהם. המשימה הזו זו לא רק עבודה זה הפרויקט הציוני הכי גדול שאני משתתף בו. הם מתקשים להיכנס ולהשתלב בחברה שלנו, לא מפענחים את הקודים. העולם השתנה להם. הם מוצפים במידע. אני עוזר להם ואנחנו פותחים גשר ואומרים להם: 'אנחנו לא שכחנו אתכם'. היהודי שהם פוגשים הרבה פעמים הוא מהשלטונות, השוטר, הפקח.. הסטיגמות לא טובות משני הצדדים. צריך לכבד את האוכלוסיות האלה ושתי החברות צריכות להכיר אחת את השנייה".

ספורט האופניים סוחף גם את תושבי המדבר. עכשיו מדוושים כולם מצפון ועד דרום בכבישים ובדרכי שטח. מקצרים טווחים, מתוודעים לשונה, לומדים להכיר ולהנות באזורים שהם מחוץ לאזור הבטוח של הבית והשכונה שלנו. לא רק מתקרבים אל הטבע אלא סוללים בגלגלינו שביל לאדם האחר שחי לצידנו.