מסלילתו בשנות ה-60 כמעט לא השתנה תוואי הדרך פרט למקטע קטן בצפון הערבה. כמות המשאיות עלתה משמעותית והן נעות בכביש במספרים גדולים, בין 500 ל-700 משאיות, לכל כיוון בכל יום! מתנדבי הרפואה והחירום של מועצה אזורית ערבה תיכונה הם הבסיס האיתן שבלעדיו קשה לראות איך ניתן לתת מענה למי שייפגע על כביש הערבה. המצב הקיים הוא מחדל שעל המדינה לקחת עליו אחריות ולשנות אותו! ויפה שעה אחת קודם, אף על פי שזה כבר באיחור.
מאת: נדב אילון
פורסם לראשונה בעיתון "ערבות" גיליון 84 (יולי 2019)
488 ק"מ, זהו אורכו של כביש 90. הכביש מתחיל בגבול עם מצרים במעבר טאבה, בגובה פני הים, עובר את הערבה לכל אורכה, יורד למקום הנמוך בעולם, ומשם מטפס ועובר לכל אורכה של בקעת הירדן, חוצה את בית שאן, מגיע לכינרת, עובר בטבריה ומטפס מעלה אל הגליל העליון, חוצה את עמק החולה ומשם עולה עד למטולה, עד הגבול עם לבנון. הכביש הארוך בישראל. חלקו הדרומי של הכביש – הידוע בשם כביש הערבה – הוא הכביש "שלנו".
כביש הערבה נסלל לראשונה אי שם בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אז הפך מדרך עפר, שהוריי עוד סיפרו לי כי היו נוסעים בה במשאיות לאילת בדרך לא דרך שעות רבות, ולעיתים, אפילו ימים. הכביש נסלל, ומאוחר יותר אפילו נבנו גשרים על הכביש, הודות לכוונה להקים את תחנת השידור "קול אמריקה" סמוך למושב עידן. עד כאן טוב ויפה. הימים חלפו, כמות הרכבים במדינת ישראל עלתה, כמות התיירים גדלה והתנועה בכביש גדלה מאוד.
המשמעות מוכרת לכל: עומס הולך וגובר של התנועה בכביש הערבה, בעיקר בקיץ, בעיקר כשחם.
מסלילתו בשנות ה-60 כמעט לא השתנה תוואי הדרך פרט למקטע קטן בצפון הערבה, שבו הוסט הכביש בעקבות הכוונה להקים את תחנת "קול אמריקה". נתיב אחד דרומה ואחד צפונה, ללא תאורה לאורכו, ללא הפרדה קשיחה בין המסלולים, ללא שוליים רחבים לעצירת חירום וללא תחנות ריענון בסטנדרט ראוי ומזמין מנוחה.
מספר שולחנות פיקניק שהציבה קק"ל במספר חניונים סמוכים לכביש, ללא שירותים, ללא מים קרים, וכמעט ללא צל, לא יכולים להיות פתרון טוב מספיק או מזמין לעצירה והתרעננות. יש לאורך הכביש מספר תחנות דלק עם חנויות נוחות וזכיינים של רשתות מובילות נותנים מענה לציבור עצום ורב. בתקופות העמוסות הם עמוסים. עמוסים מאוד.
בכביש יש לא מעט "נקודות מתות" ושדה הראייה בהן מוגבל. מקטעים ארוכים אינם מאפשרים עקיפה. תשתית הכביש מיושנת, שחוקה ואינה מתאימה למהירויות הרכבים היום. נוסיף לכך את משקל המשאיות העמוסות שתופסות נתח נכבד מנפח התנועה ואת האוטובוסים הרבים הנוסעים בו – כל אלה יחד בתוספת הבלאי הטבעי, אינם מוסיפים לכביש שלנו ולבטיחות הנסיעה בו.
כביש 90 הוא עורק חיים לתושבי הערבה. הכביש בגזרה שלנו מתחיל בנקודה הדרומית בצומת מנוחה, הק"מ ה-101, חולף על פני כל יישובי המועצה עד לנקודה הצפונית, צומת עידן, בק"מ ה-158 וממשיך לכיוון צומת הערבה. סה"כ 57 ק"מ של כביש בתחומי המועצה. על פניו זהו תוואי כביש פשוט, ישר, ללא מחלפים ובעיות. אבל יש בעיות.
במקטע הכביש "שלנו" – בהיותו הנתיב היחיד המאפשר תנועה באזור – עוברים מעל 500,000 כלי רכב בחודש: רכבים פרטיים, משאיות ואוטובוסים (מתוך "ספירת תנועה בדרכים בין-עירוניות 2016-2011" של הלמ"ס ממאי 2017), כלומר 16,600 רכבים בכל יום. המשמעות היא שבכל יום, נוסעים על הכביש כ-33,000 איש בממוצע, בהנחה שיש שני נוסעים בכל רכב. 33,000 איש ביום, כמעט מיליון איש בחודש, 12 מיליון איש נוסעים בכביש הערבה בשנה. המציאות הזו היא אתגר לא פשוט לכל מי שנוסע בו על בסיס יומי קבוע, וגם למשתמשי הדרך המזדמנים העוברים באזור הערבה. מרבית הנוסעים בכביש הערבה נוסעים בו בדרכם לחופשה שתכננו באילת.
כל מי שנסע אי פעם במקטע הכביש שלנו, בדרכו לאילת או ממנה, זוכר בעיקר כביש ארוך מאוד, אין-סופי, חד גוני, ובמרבית חודשי השנה גם חם. כמה חם? חם עד כדי להרדים אותך על ההגה.
ויש בעיה שהיא, איך נאמר: פצצה מתקתקת. איום אמיתי ויומיומי – המשאיות
עם עליית היקפי השיווק והיצוא החקלאי מהערבה, ופתיחת נמל אילת לייבוא סחורות מהמזרח, ומעבר סחורות המגיעות אל ומנמל אילת, ובהיעדר רכבת, משאיות הן האמצעי היחיד לשינוע הסחורות. כמות המשאיות עלתה משמעותית והן נעות בכביש במספרים גדולים, בין 500 ל-700 משאיות, לכל כיוון בכל יום! העובדה שאין הסדרה ופיקוח על תחום נסיעת משאיות המשא, הסדרה הכוללת בדיקה ואכיפה קבועה של המשאיות ונהגיהן, היא בבחינת מחדל של ממש. אין לכל אורכו (הארוך…) של הכביש אפילו תחנת ביקורת אחת למשאיות. בצירי תעבורה דומים בעולם, נהוג להציב תחנות שקילה ובדיקה. זו היא הלכה למעשה נקודת ביקורת שבה כל משאית מחויבת לעבור. היא נשקלת ונבדקת שהמשקל שלה ושל המטען שהיא נושאת תקינים, גם ספר הרכב נבדק. לא רק המשאית והמטען נבדקים גם הנהג צריך לעמוד בהנחיות נוקשות של שעות שינה, מנוחה, אכילה ושתייה על מנת לוודא את כשירותו ואחריותו למטען שהוא מוביל, שהמצב הטכני של הרכב תקין, ושהוא לא מסכן את משתמשי הכביש האחרים. רק אם עמד בכל התנאים הללו, המשאית תוכל להמשיך בדרכה.
נחזור אלינו. כמות עבירות התנועה שמבצעים נהגי המשאיות בכביש הערבה היא בלתי נתפסת. משאיות ארוכות, כבדות, ולעיתים רבות עמוסות במשקל העובר את המותר, שועטות במהירויות של מעל ל-110 קמ"ש, עוקפות רכבים ומשאיות אחרות, ומסכנות יום יום את כל משתמשי דרך. אין בקרה, אין מניעה, אין אכיפה, וכמובן אין שום הרתעה. זו לא גזרת גורל. בכביש 1 לדוגמה נאסרה נסיעת משאיות בשעות מוגדרות, והפלא ופלא, הן נוסעות רק בשעות המותרות כי כשהמדינה רוצה, היא מסוגלת לאכוף ולהסדיר את הנושא לטובת כל משתמשי הדרך, אבל צריך להכיר בצורך הקיים כדי לשנות את המצב ולהגדיר כללי תנועה ואכיפה מתאימים.
מספר התאונות בכביש ותוצאותיהן המחרידות
כל זאת מביא בסופו של דבר לנתון הקשה והנורא ביותר של מספר התאונות בכביש ותוצאותיהן המחרידות. אני מביא כאן רק את הדוגמאות מהחודשים האחרונים: לפני כחצי שנה, תייר מצרפת נהרג בהתנגשות ליד תחנת הדלק עין יהב. לפני כן משפחה שלמה נהרגה כשרכבם התנגש באוטובוס לא רחוק מצומת הערבה. בתחילת חודש יוני נהרגו שתי ילדות, צעירות כל כך, בהתנגשות חזיתית בין שני רכבים תאונה שנגרמה כנראה בגלל עקיפה מסוכנת. לקראת סופו של חודש יוני התרחשו על הכביש שתי תאונות בהפרש של שעתיים זו מזו והגישה לאזור נחסמה למשך כ-5 שעות. משאית שהובילה עגלים התהפכה קילומטר צפונית לצומת הערבה, בתאונה שסיכנה חיים של משתמשי דרך אחרים, העגלים שנחלצו ממנה, הסתובבו בשטח והיוו גם הם סיכון. שעתיים לאחר מכן, סמוך לפארן סטתה מנתיבה משאית שהובילה אשלג. שני הנהגים נפצעו בינוני ורק בדרך נס איש לא נהרג.
למציאות הזו יש היבט נוסף. חשוב ונוגע למרקם החיים שלנו. את הסיוע הראשוני ומציל החיים לנפגעי התאונות על הכביש שלנו מעניקים כ-40 מתנדבים ממושב עידן ועד מושב פארן. בערבה פועלת תחנת מד"א והיא מאוישת על ידי חובש יחיד בין 08:00 ל-16:00. בשעה 16:00 כשהמשמרת מסתיימת, תחנת מד"א נסגרת, ומשעה זו המתנדבים, תושבי האזור, צוותי רפואת החירום שלנו, אחראים על הצלת החיים באזור. המתנדבים נמצאים תמיד בכוננות לקריאה, שעל פי רוב משמעותה היא לעזוב הכול ברגע, בכל שעה ביום, לרוץ לרכב הפרטי או לאמבולנס היישובי ולהגיע למקום התאונה כדי להעניק סיוע.
לתאונה שבה נהרגו שתי ילדות, הגיעו שני רופאים, שתי אחיות ועוד שישה חובשים, מתנדבים כולם. הם הצליחו לסייע ולהציל את הפצועים הרבים ונאלצו לקבוע את מותן של הילדות. מתנדבי הרפואה והחירום של המועצה הם הבסיס האיתן שבלעדיו קשה לראות איך ניתן לתת מענה למי שייפגע על כביש הערבה. הם זמינים תמיד, הם אנשי מקצוע, הם חדורי מוטיבציה, והם השכנים שלנו. הם האחים והאחיות שלנו, הבנים וההורים שלנו. המתנדבים הללו הם המשענת של כולנו בשגרה ובחירום, והם אותם אנשים שקשרו את גורלם בגורל כל אחד ואחת הנוסע בכביש הערבה.
מה לא קרה?
את מקטע הכביש מאילת ועד קטורה סללו והתאימו. יש בו שני נתיבי נסיעה לכל כיוון, עם הפרדה קשיחה וכל התנאים הנחוצים להפיכתו לכביש מהיר ראוי ובטוח לשימוש, ואפילו עשו זאת די מהר, כל זאת לנוכח הצורך לתת מענה לתיירים המגיעים לאילת משדה התעופה החדש שנפתח לאחרונה. תוכניות להמשך הרחבת הכביש עד לצומת הערבה והכנסתו למאה ה-21 מבחינת תשתית ראויה העונה על נפחי התנועה העוברים בו, כבר נעשתה.
מה לא קרה? לא הוקצה תקציב לביצוע. המצב הקיים הוא מחדל שעל המדינה לקחת עליו אחריות ולשנות אותו. זו אחריותה וזה בידיה. כביש הערבה חייב להיות עם שני נתיבים לכל כיוון, עם הפרדה קשיחה בין המסלולים, תשתית מסודרת, נקודות חצייה ברורות, תאורה לכל אורכו, תחנות עצירה וריענון תואמות המאה ה-21, הסדרה ואכיפה, בעיקר על המשאיות שנעות בציר הזה. ויפה שעה אחת קודם, אף על פי שזה כבר באיחור.
לכתבות נוספות בנושא:
