(צילום-ענת רסקין )

אחרי שדעכה האש, עשן המדורות מתפזר והילדים, עייפים אך מרוצים, הלכו לישון, אני רוצה להעלות נקודה למחשבה בנושא חינוך. חינוך ילדים וחינוך קהילתי הנושקים זה לזה.
מה קורה בעצם כאשר הרשות מספקת קרשים למדורות ל"ג בעומר? מתוך כוונות טובות קורה נזק. הרשות בעצם עושה פעולת פינוק לתושבים ולילדים כפי שעושים לפעמים הורים לילדיהם. ורשות לצורך העניין נמשלת להורים.

מאת: ענת רסקין*

בשנתיים האחרונות נוהגת עיריית ערד בשיתוף עם מפעלי ים המלח להציב לפני מועד חגיגות ל"ג בעומר ערימת ענק של קרשים לרשות התושבים. בבסיס המחווה בוודאי עומד הרצון להיטיב עם התושבים ולהקל עליהם במציאת קרשים למדורות החג. אך האם נכון הדבר? האין כאן מצב של יצא שכרנו בהפסדנו?

אחת מחוויות ל"ג בעומר הוא בעצם איסוף הקרשים למדורות. כבר עם סיום חופשת הפסח מתחילים הילדים לשוטט ברחבי העיר ולחפש קרשים, ריהוט ישן ושאר דברים שאפשר להעלותם בשמחה באש. ביחד ולחוד הם מחפשים אחר 'האוצרות' חווים תוך כדי חוויית הרפתקנות, שיתוף, תחרות וצפייה לשיא- הדלקת המדורה בחברותא. כשבניי היו צעירים החצר האחורית של ביתנו הייתה מתמלאת אט, אט, ב 'מציאות' בתקופה שבין פסח לל"ג בעומר. היא גם הייתה מתמלאת בצהלת הילדים, ובהמשך- הנערים, שהיו מגיעים לאחסן את שללם כי רב. מחליפים חוויות, מעדכנים על מקומות שראו בהם קרשים, מספרים על היתקלויות בדרך עם קבוצות אחרות, מחלקים תפקידים ושוגים בתכנונים על המדורה 'הענקית' שצפויה להם בערב החג..

אין ספק שחוויות אלו נשארות לכל החיים ומצטברות עם השנים שעוברות לחוויות הילדות בשכונה, ביישוב.

מה קורה בעצם כאשר הרשות מספקת קרשים?

מתוך כוונות טובות קורה נזק. הרשות בעצם עושה פעולת פינוק לתושבים ולילדים כפי שעושים לפעמים הורים לילדיהם. ורשות לצורך העניין נמשלת להורים.

ההגדרה של פינוק בפסיכולוגיה היא: "עשיית יתר עבור ובמקום הילד כשהוא ‏יכול לבדו". עשיית יתר זו נעשית לרוב מתוך אהבה אמיתית ורצון כן של ההורים להפוך את הילדים למאושרים. הרצון שיהיה להם טוב.. רצון זה בא מתוך דאגה לילדים, מתוך אהבה, מתוך רצון להקל או אולי לספק משהו שלא היה להורים בילדותם, ואפילו מתוך צורך של ההורים עצמם להיות נאהבים ע"י ילדיהם. בעקבות כך הם נותנים לילדים שירותים, הרבה שירותים, גם כאשר הילדים יכולים לשרת את עצמם. זאת אומרת- שירותים מיותרים. הם הופכים את הילדים למרכז החיים ומשדרים להם אתם החשובים, נעשה הכול למענכם, עכשיו ומייד. האם ילדים אלו אכן מאושרים יותר?

לפי מחקרים ילדים מפונקים אינם מאושרים יותר, להיפך הם סובלים ואולי אף אומללים. שכן אושרם ומילוי צרכיהם הרגשיים תלוי תמיד באחרים. כיוון שהם מתרגלים לקבל הכול ומייד אין הם יודעים לקבל 'לא' או לעמוד מול תסכולים שהחיים ויחסים חברתיים מעמידים מולם. הם אינם יודעים לדחות סיפוקים וחושבים שהם צריכים להיות תמיד הראשונים לקבל. ברגע שהם לא מקבלים את מה שהם רוצים הם מרגישים דחויים ונעלבים ומה שהם כן מקבלים, מתקבל כמובן מאליו, כמגיע לי..  כך נמנעת מהם הכרת התודה וגם חדוות הנתינה. שלא לדבר על הרגשת הסיפוק שבעשייה.

כהורים אנחנו רוצים לגדל ילדים בעלי חוסן פיזי ונפשי. אנחנו רוצים שילדינו ירגישו שייכים, שווים, רצויים, מקובלים. אנחנו רוצים שיהיה להם בטחון בעצמם וביכולת שלהם לעמוד מול קשיים ולהצליח! בצורה כזו הם יהיו בעלי ערך עצמי גבוה, בעלי מסוגלות, עצמאיים ואחראים, משתפי פעולה וחברותיים. אנחנו רוצים שיסמכו על עצמם וגם ירגישו שאנחנו כהורים סומכים עליהם. שכהורים אנחנו מאפשרים להם להתנסות, להיות סקרנים, ליזום, לטעות ולהיכשל וגם להצליח ולנצח.. ואנחנו ההורים נמצאים כאן ונותנים להם גיבוי ותמיכה. אנחנו נותנים להם את מרחב הפעולה הבטוח, את הגבולות ואת האהבה. כשאנחנו כהורים פועלים כך- הפלא ופלא, הילדים שלנו מאושרים ומרגישים בעלי ערך עצמי ובעיקר- רוכשים מיומנויות למשימות החיים.

אז לאור זאת מה קורה בעצם כאשר הרשות מספקת קרשים, במרוכז והרבה, למדורות ל"ג בעומר?

בעצם היא לקחה מהילדים את חווית החג! אין הם צריכים לטרוח ולחפש עצים כי מביאים להם מן המוכן. מכיוון שמביאים בשפע, לא צריך לדאוג ולהתאמץ בכלל. פשוט קלי קלות. אין הרפתקה, אין טרחה והתאמצות, אין סיפוק שלאחר עבודה קשה, אין את החוויה הקבוצתית והגיבוש החברתי. אין את הכרת הישוב והסביבה ואפילו לא 'ניקוי' הישוב מפסולת ראויה לשריפה. יש נהנתנות נטו. ספק אם היא נצרבת בנפש כזיכרון ילדות מעורר געגועים.. אם כך יצא שכרנו בהפסדנו.

בכדי לתת ולפנק לא צריך לשפוך הר קרשים במרכז העיר. אפשר להסתפק בכמות הנצרכת, להודות למפעלי ים המלח ולהעריך את מעורבותם בקהילה. הם בוודאי ירגישו את הכרת התודה ביתר שאת מאשר כעת. אפשר שעל ידי כך גם נמנע מאיתנו את המראה הלא מלבב של הסתערות קהל על הר הקרשים כאילו אין מחר או העמסת הקרשים על טנדרים ואפילו משאיות ע"י הבדואים באזור והסעתם מחוץ לעיר. לסיפוק צרכים יש לפעמים צדדים גשמיים פחות נעימים למראה.

מתי בכל זאת אפשר שרשות תעזור ותיתן מן המוכן מבלי לפגוע? לדוגמה- אספקת חבילות קרשים למועדוני קשישים ומועדוני מוגבלים שרוצים לחגוג גם הם סביב המדורה בוודאי תקל עליהם ותשמח אותם. אספקת קרשים לחגיגות גני הילדים הקטנים. שכן הם אינם יכולים לאסוף כמות נאותה למדורה והגננות נוהגות להעביר את האחריות להורים. אך גם אז רצוי להגיד לילדים שיביאו כל אחד לפחות קרש אחד, כדי שירגישו שהם תרמו למאמץ המשותף והיו חלק מההכנות. אפשר להציע חבילות קרשים מוכנות תמורת מחיר סמלי לתושבים שחפצים בכך, כפי שנהוג למכור חבילות ענפים לסכך הסוכה לפני חג סוכות. אפשר גם לשמור חבילות קרשים ארוזות עבור תרמילאים שעוברים בעיר במהלך השנה והם ישמחו לרכשם תמורת מחיר סמלי. כך גם אפשר יהיה לעשות שימוש חוזר בכסף לצרכי הקהילה.

פחות לפעמים זה יותר!

אחרי שדעכה האש, עשן המדורות מתפזר והילדים, עייפים אך מרוצים, הלכו לישון, אנחנו כהורים וכתושבים מתרווחים בכורסה. עוד חג עבר בהצלחה. אבל רגע אחרי החג ולפני החג הבא אולי כדאי לעצור ולגלגל מחשבה בנושא חינוך ילדים וחינוך קהילתי הנושקים זה לזה. ולהחליט מה גובה הלהבה הרצויה לנו למדורת השבט.

 * הכותבת היא מנחת קבוצות הורים מוסמכת בשיטת אדלר