בנימין אדהנני מהקהילה האתיופית בערד היה מראשוני העולים ארצה מאתיופיה. 25 שנה שימש כסוכן עליה. בכל פעם שהסוכנות היהודית קראה לו לדגל, הלך. לא פעם תוך שהוא מסתכן למען אחרים. בארץ היה חלק מוועד שנלחם למען העלייה מאתיופיה. "מה שחסר יבוא. אני שמח בחלקי. חלום היה לי והתגשם".

לפני כשבועיים נפטר והוא כבן 81. פטירתו החזירה אותי לכתבה שכתבתי עליו ופורסמה לראשונה בעיתון "הצבי" של ערד (גיליון 500 אפריל 2009) אז הוא היה בן 70 ואביו שעדיין חי עמו בערד, בן 93 . אני מזכירה את הסיפור שסיפר לי מתוך הוקרה על פועלו. סיפורו מקבל עצמה על רקע האווירה הקשה במדינה בשנים האחרונות. אווירה של קנאות, גזענות, אפליה, מחלוקות, התפלגויות והרגשה כללית של אובדן האחדות בחברה הישראלית .

יש צורך להרהר שוב ביחסי פרט-חברה, פרט-מדינה, ואיך אנשים בודדים בעצם בנו ובונים את ההיסטוריה הלאומית שלנו מתוך אמונה פנימית והקרבה אישית. איך חיינו שלובים האחד בשני. ולא תמיד אנחנו מודעים לסיפורים האישיים מאחורי דמויות איתם אנו חיים ביומיום..

מאת: ענת רסקין ©

כשהגיע לדירה המיוחדת של הסוכנות היהודית בג'ובה שבדרום סודאן הניח לפניו איש הסוכנות גלביה לבנה, כפיה ועבייה. זה למשימה הבאה שלו. הדרך עד דרום סודאן הייתה ארוכה. בנימין אדהנני טס מישראל לקניה עם דרכון מזויף. בעזרת האמריקאים ואנשי המוסד עבר הדרכה וקבל שם חדש, סולמאן. עם קנייתי שכיר ואתיופי נוצרי שכיר נסע לגבול אוגנדה, משם לגבול סודאן והלאה לג'ובה. לא מזמן התחוללה הפיכה בסודאן. באיזשהו מקום מחכה לו אביו שהגיע גם הוא בדרך לא דרך מאתיופיה לסודאן. אמא כבר נפטרה באתיופיה. אותה לא יוכל לראות עוד לעולם. אבל עכשיו בנימין, סולמאן, צריך להתרכז במשימה שלפניו- לטוס לחרטום עיר הבירה של סודאן, ארץ אויב לישראל, כשהוא מחופש לערבי.

אחרי טיסה במטוס קל לחרטום נסע למלון מרידיאן, שם חיכו לו האמריקאים. את העולים, יהודי אתיופיה, היו מביאים לחרטום ומשכנים ב 'בית בטוח'. לפעמים היו העולים מחכים שנתיים עד שפונו משם ע"י הצלב האדום, סוכני המוסד, הסוכנות היהודית ומדריכים אתיופיים שהעלו אותם למטוסים בינלאומיים לכיוון צרפת, יוון, תורכיה, איטליה או גרמניה ומשם חב' 'אל על' הייתה מטיסה אותם לארץ הקודש. לעיתים היה טס מחרטום לג'ובה במטוס קל עם עוד 20 פליטים ומשם טסים לניירובי שבקניה. קונסול ישראל המקום נתן להם דרכונים והם הוטסו לישראל. פעם, בלילה, עם 15 איש וסוכנים אמריקאים נסעו במיניבוס לחרטום. בדרך היו מחסומים. אחד אפילו נאלצו לפרוץ בכוח. כך הלוך ושוב אדהנני מסתובב במדינות כמו סודאן, קניה ואתיופיה ועוזר בהעלאת יהודי אתיופיה לארץ ישראל. אבא שלו, אופשט אדהנני, יצטרך לחכות עד שיעלה בעצמו ארצה.

באחת הפעמים אחרי שפליטים מסרו לו איפה אביו שוהה, לא התאפק ונסע מחרטום לגדריף, שמונה שעות באוטובוס, בכדי לפגוש את האב שלא ראה מזה 20 שנה. "הייתה פגישה מרגשת" נזכר בנימין. שלושה חודשים ארוכים כנצח בילה בנימין אדהנני בסודאן. גם חלה במלריה בקניה. אח"כ חזר לישראל. לערד. מרכז הקליטה בשכונת חלמיש היה מלא בעולים החדשים כך גם מרכז הקליטה 'יפית' . 1500 עולים העלו במשך שלושת החודשים הללו של שנת 1983.

ואלו תולדות
כיום בנימין בן 70 ואביו שעדיין חי עמו בערד, בן 93 . מאז 1976 חי בנימין בערד עם אשתו חנה ושלושת ילדיהם: תקוה, גאולה ואילן. הילדים למדו בבי"ס 'יעלים' ובתיכון 'אורט' ערד התחתנו עם ישראלים ותיקים ועכשיו יש שני נכדים מהבנות. כל בני המשפחה של בנימין ושל חנה עלו ארצה. 36 שנה היה בנימין נהג 'אגד', נהג מצטיין ב'אגד', לפני שנה יצא לפנסיה. היה יו"ר בית הכנסת התימני, פעיל חברתי, שוטר מתנדב במשמר האזרחי בערד ובצבא שרת בחיל התותחנים.

בנימין נולד בשנת 1939 בכפר אדיוורבה במחוז מרלה שבאזור טיראי במדינת אתיופיה. בן בכור לארבעה אחים וארבע אחיות. בגיל 15 נודע לו על סוכני עליה שמלמדים עברית באזור גונדר ועוזרים לעלות לארץ ישראל. בנימין ברח מהבית עם עוד 3 חברים. נסעו במשאית שלושה ימים עד שהגיעו והתקבלו לפנימייה בה למדו במשך שנתיים עברית, אנגלית ואמהרית. כששרפו הנוצרים את ביה"ס פוזרו התלמידים לביתם. בנימין החל ללמד עברית את ילדי כפרו עד שהחליט עם חבריו לנסוע לאסמרה שבאריתריאה לעבוד בבית חרושת לבשר שהיה שייך לחברה ישראלית. חמש שנים עבדו שם עד שעלו ארצה בשנת 1966. בארץ שוכן באשקלון שם עבר הכשרה מקצועית במכונאות וחשמלאות. במשך הזמן הזה הוא נמצא בקשר עם משפחתו ובמקביל מקים עם חבריו ועד ישראלי למען יהודי אתיופיה תוך שהם נלחמים להעלאת הפלאשים ואחיהם. וגם פגש והתחתן עם חנה.

החיים באתיופיה
בנימין זוכר שההורים שלו והסבתות היו מתפללים בחגים לעלות לישראל. הם גם שמעו על ישראל ומלחמותיה ברדיו. סוכנים של הסוכנות היהודית היו עוברים בכפרים וסופרים את היהודים כך הכיר את שליח העלייה שעזר לו להיכנס לפנימייה בגונדר. הנוצרים, הוא מספר, טענו שהיהודים מקוללים, אוכלי אדם, פלאשים = פולשים, זרים, שאין להם זכויות. היהודים במחוזו עסקו בעיקר בקדרות ונפחות מכינים כלי חקלאות לנוצרים. אביו, למשל, מעבר לבניית הכלים החקלאיים היה מתקן רובים והיה אחראי מטעם הממשלה על בטחון האזור. האב שמש גם כיו"ר הקהילה, בנה בית כנסת והמשפחה האמידה נחשבה למרכז הקהילתי של הכפר.

היהודים גרו בכפרים משלהם. 10 משפחות בכפר. באזור היו כ- 200 משפחות עם קסים (כהן, מעין רב) שלימדו הלכות. היהודים שמרו שבת וחגגו את חגי ישראל. 7 דורות באתיופיה הוא יכול לספור במשפחתו. ההיסטוריה היהודית באתיופיה מדברת על 2500 שנות גלות ואף אגדות מסופרות הקושרות אותם למלכת שבא ושלמה המלך ואמונה שלוחות הברית הובאו עם היהודים הגולים ונשמרו בבית המקדש – אקוסום – שנבנה באתיופיה. במשך הזמן בית ישראל הפכו לפלאשים, חלקם התנצרו.

העלייה מאתיופיה בשנות ה- 80
עם תחילת העלייה מאתיופיה דרך סודאן בשנת 1980 התבקש בנימין ע"י הסוכנות היהודית לקחת חופשה ממקום עבודתו ב 'אגד' בכדי לעזור בקליטת העלייה. שנה עבדו הוא ואשתו חנה במרכזי הקליטה השונים באשקלון שקלטו את העולים בחשאי. קבלו את העולים, הדריכו אותם ועזרו להם להיקלט בחברה החדשה. אח"כ המוסד בקש ממנו להתנדב ולנסוע לסודאן לעזור להעלות את היהודים בדרכים לא דרכים. ב- 1986 טס שוב, הפעם לקניה הקומוניסטית ומשם לאתיופיה, למשך חודש, בניסיון להעלות ארצה את הורי אשתו ומשפחתה, הפעם באופן פרטי. משתמש בניסיונו בשטח, שיחד פקידים בדולרים, במים קדושים מן הירדן, בהבטחות כזב למקלט מדיני. הכול, בכדי לקבל במהירות דרכונים ואישורי יציאה מאתיופיה. את השמחה וההתרגשות במפגש המשפחתי קשה לו לתאר.

1991 – מבצע שלמה
שוב הסוכנות מתקשרת אליו ומגייסת אותו. 70 אתיופים ותיקים נקראים לעזור להעלות ארצה כ- 15,000 איש מאדיס אבבה שבאתיופיה. כשהגיעו לאדיס עזרו בבדיקת הניירות של היהודים. 24 שעות מסביב לשעון. הגרון כבר נתפס להם, סיפר. המוני נוצרים שרצו גם כן לצאת מן המדינה סבבו אותם ועיתונאים מכל העולם. אחרי שהגיעו ארצה פיזרו את העולים ברחבי הארץ. גם במלון מצדה בערד. בטלוויזיה שידרו פגישות מרגשות, בכי, שמחה והרבה אהבה. "נס משמים" אומר אדהנני ששרת ללא תמורה 25 שנה את הסוכנות היהודית והתייצב לכל קריאה.
* לכתבה על 20 שנה למבצע שלמה והצטלבות הדרכים של קברניט עוז עם רס"ר אשר מהרט מבסיס נבטים*

סכום דברים
"35 שנה נלחמתי למען עליית אתיופיה. היינו רק 12 איש בישראל בשנת 1966 וכיום בישראל כ- 240,000 אנשים. תמיד חיינו בתוך החברה הישראלית והילדים שלי גדלו בערד בין כולם. אני שמח לגור 32 שנה בערד שהיא עיר יפה ונפלאה. הקשה – ההפליה בישראל. אני מקווה שעוד כמה שנים האתיופים יהיו שותפים בכל דבר. כבר היום יש קצינים בצבא, במשטרה, אקדמאים עם תואר שני, משכילים, ח"כים..

אבל יש גם כאלה במצב קשה שעושים דברים קשים גם כי יש מחסור ולחץ. באתיופיה היינו פותרים סכסוכים בבוררות עם ועד או אנשים חכמים בעדה, אנשים היו באים ממרחקים כדי לעזור כשצריך. בארץ הדברים קצת אחרת. להתאקלם ביחד ייקח זמן. אבל הדור הבא יהיו שותפים לכל דבר.

בתוך 30 שנה יש יותר מ- 40 רבנים מוסמכים, מוהלים ושוחטים, רדיו וטלוויזיה באמהרית. מי יודע אולי עוד יהיה ראש ממשלה או נשיא אתיופי. רק בריאות והכל יסתדר. חלמנו על המדינה 2500 שנה. אנחנו שמחים שחברנו עם העם שלנו. אנחנו אומרים 'ברוך השם' יום יום. מה שחסר יבוא. אני שמח בחלקי. חלום היה לי והתגשם".

יהי זכרו ברוך.