(צילום-ענת רסקין)

חודש אב – חודש של אסון ונחמה או חודש שבא עלינו לטובה?

מאת: ענת רסקין

בין חג השבועות- חג הקציר בחודש סיוון לחג סוכות- חג האסיף בחודש תשרי, ישנה עונה נפלאה של ברכה ושפע. עונה שצריכה להכניס שמחה בלב והכרת תודה לאלוהים על הברכה בעמלנו. על השפע שהטבע מרעיף עלינו: יבולי חיטה, ירקות ופרות למיניהם וולדות – כל טוב הארץ, יפי הבריאה, שמחת החיים והאהבה בהתגלמותם!
אין כמו הקיץ בארץ ישראל לשמחה, הנאה והכרת תודה על ששפר גורלנו.

אלא מאי? שמאז שחרב בית המקדש נפלו עלינו ימי תענית וצום, ימים בין המיצרים וימים נוראים. אבל, כאב וייסורים כחום היום. "מת אב ומת אלול ומת חומם. גם נאסף תשרי עימם. רק נשארה גחלת עמומה של אהבת הקיץ הגדומה". כתב המשורר נתן יונתן. למה אנחנו עדיין מתאבלים, 2000 שנה אחרי, על החורבן? למה נהפכו היוצרות
ומשנכנס אב ממעיטין בשמחה?

האם מתוך ההתפלשות בכאב תבוא הזדככות ונוכל להרגיש רגע של אושר? הייסורים יביאו אותנו ללידה מחדש מבין המיצרים? תפילותינו יחזירו את נוכחותו של אלוהים בקרבנו? האם ביום המחרת נאהב אהבת חינם וניצור מציאות חדשה?

עם חורבן המציאות שהייתה לנו נפלה עלינו 'רוחניות' שבשמה נראה שאנו חוטאים לחיים. שהרי זכינו ויצרנו מציאות חדשה בארץ ישראל כעם ישראל. זה לא נחשב? האם יש מקום לבכות על חורבן בית המקדש, להתחנן לבוא המשיח ולבקש חזרה לארץ המובטחת ועוד לקדש ימי צום ונהי אלו, כאשר חיים חדשים אנו חיים שיש להתענג עליהם, לאהוב אותם, להעריך אותם, לברך ולשמור עליהם.

יש לקיים בחיים, הלכה למעשה, את כל האהבה, החסד והרחמים בין אדם לאדם, אדם לאדמה, אדם לארצו כפי שאנו מבטיחים בתפילותינו ותראו איזה פלא – אלוהים שוכן בקרבנו!