(צילום-ענת רסקין)
מתי יוצא לנו במהלך השנה לומר תודה על הטוב שזכינו בו? כל השנה אנו עסוקים במאבק הקיומי. עובדים וטורחים בקטנות כגדולות. משתדלים להגשים תוכניות וחלומות ולממש יכולות הטמונים בנו עצמנו. לא באמת יוצא לנו לעצור ולהתבונן בהישגינו, להעריך את תוצאות מאמצינו, להנות מפרי עמלנו. להביט על הקיים, על מה שיש לנו בידינו ולא על מה שחסר.. ולהפנים כי מה שיש-אינו מובן מאליו.
מאת: ענת רסקין
בעבר היה ראש השנה מצוין בתחילת האביב- בחודש ניסן. האביב היא עונה טובה להתחלות חדשות, לתקווה ולחידוש כוחות לקראת שנה חדשה. לא פלא שבסיום חג הפסח נהגו יהודי צפון אפריקה לחגוג את המימונה עם שולחן שופע כל טוב הארץ כסמל לשנה ברוכה שתבוא עלינו לטובה.. בתקופה זו של חודש סיוון נהגו לקצור את החיטה ולקדם פני ביכורי השדה והחי. ככתוב (שמות כ"ג): 'וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה'. אחת ההזדמנויות שיש לנו להביע הכרת תודה הוא חג השבועות.
בשנים טובות היה האדם, החקלאי, זוכה בפרי על עמלו. קוצר את שזרע בעבודה קשה, בזיעת אפו. תקופת האביב מביאה עימה שפע. שפע הבא לידי ביטוי בפרות, ירקות, ולדות, חיטה- כול טוב הארץ! הנה כי כן זו הזדמנות טובה להודות לאלוהים על שהבטיח את קיומנו, על שהבטיח את העתיד שלנו. על שהוא מאפשר לנו באמצעות שפע זה להמשיך בדרך חיינו כך שאנו יכולים להתפנות ולהמשיך לתכנן תוכניות ולחלום חלומות נוספים שיקדמו אותנו הלאה. שיאפשרו זרימה של מהלך חיינו. כי שפע פותח לנו אפשרויות נוספות ומביא איתו שפע .. חג השבועות, חג הקציר, הינו חג שאנו קוצרים בו את ההצלחה. "הזורעים בדמעה- ברינה יקצרו". זוהי הזדמנות פז לעצור לרגע לסקור את תוצאות עבודתנו, לבחון את כול ההישגים שלנו, להעיף מבט לאחור ולהתגאות על מה שכבר עשינו במקום קדימה על מה שעוד עומד לפנינו ושלפעמים הוא רב ומציב אתגרים.
העלייה לרגל לבית המקדש בחג השבועות עם הביכורים שולבה עם העלאת הזיכרון של יציאת מצרים. אך זה חגגו את חג פסח ודברו ביציאת מצרים וכבר שוב היו בדרכם לירושלים בכדי להזכיר את עובדת היותם עבדים במצרים ויציאתם לחרות. וכשהגישו בני ישראל את הטנא לכוהן היה עליהם לומר: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים,כ"ו, ח'-י"א). באפן סמלי היה זה החג היחיד בו מעבר לקורבנות והעלאת העולה הרגילה הוקרב ביום חג השבועות לחם חמץ מן החיטה החדשה שנקרא בכתוב 'מנחה חדשה'- שתי כיכרות לחם גדולות מהן בצעו ואכלו.
החופש והקיום אינם מובנים מאליהם. כדי לזכות בגרגירי החיטה שיהפכו לקמח ממנו נעשה את הלחם- האוכל הבסיסי ביותר שיקיים אותנו, יש צורך בהרבה מאד השקעה ועבודה. הרבה אנרגיה. לא סתם עבודת האדמה בזיעת אפו הייתה העונש שהטיל ה' על אדם שגורש מגן עדן. גם ההצלחה אינה מובנת מאליה, גם לא העצמאות הכלכלית. לכן בזמן שאנו קוצרים את שזרענו, בזמן שאנו נהנים מהפוטנציאל שהתגשם מהזרע, עלינו להביע הערכתנו ולהכיר תודה.
עלינו לקחת טנא (ממשי או וירטואלי) להעמיס עליו את כול הטוב בו זכינו, להסתכל בתכולה ולומר לעצמנו, למשפחתנו, לסביבתנו או לאלוהים- תודה.
