(צילומים-ענת רסקין)

לא, אין זה תואר שניכס לעצמו תושב כלשהו של העיר אלא דווקא אובייקט ייצוגי. אובייקט אומנות. במרכז העיר ערד, בפינת המדרחוב, שוכב לו בשלווה ובנחת השמוק של ערד. כמו חתול מתפרקד הוא מתחת לעץ הפיקוס הגדול. כבר שנים שהוא שוכב לו כך בעצלתיים עד שהתושבים, העוברים ושבים במדרכה שלידו, לא שמים לבם אליו ולמה שהוא מייצג.

מאת: ענת רסקין

פסל הארד של האומנית מירה רקאנאטי נתרם לערד בשנת 1983 ע"י חברת 'שופרסל' שבמשך שנים רבות פעל סניף שלה במקום והפסל הוצב בכניסה אליו. הפסל כונה ע"י האומנית בשם 'חוה'. למרבה האירוניה לחווה דווקא חסר אותו איבר המייצג בגאווה את אדם. את הפרדוקס והפסל גילה לאחרונה ילד שטרח לשרבט על הגדר מתחתיו את שמו האמיתי של המלך- 'זין'.  וכך קרה שבעיר המדבר המנומנמת רובץ לו המלך שכבש במרמה את כיכר העיר.

ישנן יצירות אדריכליות או אומנותיות שניתן לראות בהן משהו מיני. אומרים שהמבט הסקסיסטי מעיד יותר על המתבונן מאשר על המתכנן. אבל לפעמים ישנן יצירות שקשה להתעלם מהקונוטציות המיניות שלהן, פשוט כי כך היצירה נקלטת על ידינו כשאנו מביטים בה ואתם מוזמנים להתבונן בעצמכם בצילום…

פאלוס, היה שם לאבר מין גברי. מבנים שיתפסו כזכריים,  פאליים, כמו בארכיטקטורה של המסגד- הצריח והעטרת, יפורשו לדימויים של כוח ועוצמה ואפילו שליטה. לעומת זאת מבנים שיתפסו כנשיים נקשר לדימויים של רכות, פתיחות ועדינות. לכל סמל וכך גם לסמל הזכרות, יש שני קטבים: החיובי והשלילי. מצד אחד כוח הפריון הגברי מצד שני גם הפגנת נוכחות, שליטה וכוח. בתרבויות קדומות רבות, בנייה בצורה של פאלוס היוותה סימן לעושר והצלחה.

בתכנון של עיר יש אמירה מסוימת הבאה לידי ביטוי אורבאני. עיר זו יצירה בלתי נגמרת שבמהלך השנים נוספת לה שכבה ועוד שכבה. ארכיטקטים אומרים שחזות של עיר גורמת לנו הנאה או ייאוש, תחושה של אצילות, גאווה או התקוממות, שאט נפש, אדישות, אושר או עייפות. הכול תלוי בבחירת הצורות. שאובייקט לא צריך להיות רק יפה לכשעצמו אלא גם ליצור הרמוניה בהקשר שהוא מופיע בו, המיקום שלו. ודבר זה נכון גם לגבי כל אובייקט בעיר (בניינים, פסלים וכו') צריך שיהיה הקשר שקיים ביניהם.

כשאנו מסתובבים ברחובות העיר, או עורכים טיול אומנות, סופגים דימויים חזותיים ואומרים כי הם נעימים לנו או דוחים יהיו שיטענו שזה עניין של טעם, משהו שלא ניתן לניתוח. אבל עדיין יישארו שאלות פתוחות: מה ההרגשה שלנו כשאנו מסתכלים על אובייקט עיצובי? איך אנו מתייחסים למבנה שהוא זכרי בבירור? מה סמל כזה עושה לעיר? לאזור? מה קורה לה, לעיר, כשהאלמנט המרכזי הוא אנכי?

סיבוב מהיר בעיר ערד יגלה לנו כי העיר משופעת באובייקטים עיצוביים אנכיים:

עמוד הבולבוסים (בעיצוב האדריכל יונה פיטלסון וגדעון פרידמן) בגן החמישה מקבל את פני המגיע לעיר וזה מכבר הפך לסמלה הרשמי. הפסל שמקורו בנוהג מקומי לציון בעלות על טריטוריה הוצמד במשך השנים לאנדרטה לזכר בני ערד שנפלו במלחמת ששת הימים והפך למקום עריכת טקסי זיכרון. ברחבי העיר עצמה מפוזרים פסלים אנכיים נוספים שהוקמו לזכר בנים שנפלו: פסל השחף- ע"ש שחף ברדס ז"ל שנעשה ע"י האומנית אביטל אהרוני ומוצב מעל נחל טביה,  מבחנת האבנים- ע"ש פול ביבס ז"ל- של האומנית נחמה התרסי מוצב לפני צומת רח' בן יאיר ורח' ירושלים. בכניסה המערבית לשכונת גבים הוקם  פארק הנשרים- מיצג שהוקם ביוזמת עיריית ערד ע"י משפחת שמואלי מעין הוד ובו עמודי עץ נישאים עליהם עומדים נשרים או שהם מלופפים בנחשי ענק- סמלים פאליים נוספים. לכל אלו מצטרפות כיכרות מעוצבות בקווי שתי וערב ומקושטות בעצי תמר נישאים ומבנים משולשים כמו מבנה תפוח-פיס שליד התיכון או בית הכנסת בכניסה לשכונת שקד..

גולת הכותרת הוא פסלו של יגאל תומרקין שמוצב במצפור מואב. גם פסל זה הפך לסמל המייצג את ערד, ואטרקציה תיירותית בהיותו משקיף לעבר מדבר יהודה וים המלח. אי אפשר להימנע מהשוואתו לסמל הודו-לינגם- סימלו הפאלי של האל שיוה (ולא דמותו) המופיע כאיבר המין הזכרי כשהוא יושב על ה"יוני" (איבר המין הנקבי). יחיד ונבדל מכול אלו הוא פסלו של ישראל הדני 'דלת למדבר' שהוצב כפילגש על הגבעה ונצבע באדום..

ארכיטקטים נוטים לאפיין קווים ישרים כמעבירים תחושת החלטיות, קשיחות וכוח והשימוש באבן, מתכת או בטון המאפיין את מרבית הפסלים הנזכרים, מעביר תחושת כובד ואפילו ביצור. תכנון העיר כבעלת צורה הקורנת מן המרכז לא מוסיף לאווירה קלילה של עיר במדבר שכן בארכיטקטורה מקובל שתוכנית כזו הייתה חביבה במיוחד על שליטים ומלכים ומבטאת שליטה. תוסיפו לכך את עיצוב גרם מדרגות העירייה-מעלה רחב ידיים ורב מדרגות המעלה את התושב מהרחוב הנמצא במפלס התחתון לבניין העירייה הנישא מעליו. מדרגות שימשו תמיד לייצוג שאיפות אנושיות ורוחניות ביניהן סמכותיוּת, כוח, יוקרה ומעמד.

תקבלו תמונה של עיר שהצד הגברי שלה מודגש על הצד הנשי. שהיא יותר מצד מאשר נווה מדבר.

לא מובן כיצד השתלט דווקא הפן הזכרי-עיצובי על העיר המדברית שנופיה גליים, קמורים וקעורים. אך כשמרבית האובייקטים העיצוביים הם אומנות חוצות שנתרמה לעיר, ולא פרי של תכנון מוקדם של אופי העיר הרצוי, כל שנשאר לעשות זה לומר תודה לכל אותם אומנים שנתנו את יצירותיהם ולכל אותן משפחות שבסך הכול רצו להנציח את יקיריהן.

הנוף העירוני והנוף הסובב אותו הם נכסים יקרים של עיר. בפילוסופיה הסינית החלל, אשר נחשב בדרך כלל כחוסר, הוא למעשה האוצר האמיתי. בעיר מדבר כערד זו אטרקציה תיירותית. אז אולי מגיע לה, לעיר שלא מתכננת דרכיה, שהשמוק תפס את מקומו במרכז העירוני ולא זז משם. שוכב פרקדן בצבע ארד שרמנטי, אטרקציה תיירותית לא מתוכננת ושיקפצו לו כולם..

 ונשארת לנו המשאלה של מה שהיה ומה שיכול היה להיות..