גדיר האני מעכו היא צעירה ערבייה, פעילה חברתית, המקדישה את עצמה למען קירוב אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית, ובמיוחד בנגב, ליצירת קיום ערבי-יהודי משותף. לפני כחודש הוענק לה פרס סמי מיכאל לשנת 2018 .

מאת: ענת רסקין

וכך נכתב בנימוקי הוועדה: "..יצירותיו של הסופר סמי מיכאל מעמידות לא פעם גיבורים ערביים במרכז עלילתן ועוסקות ביחסים שבין יהודים לערבים. האני פועלת ברוח יצירותיו של מיכאל ופועלו להגנה על זכויות אדם ולמען שלום וחיים משותפים, בחתירתה הבלתי נלאית, הענפה ומעוררת ההשראה ליצירת דרכים חדשות למגר את הסכסוך ולייצר שיח קרוב ומכבד בין מרכיבי החברה הישראלית על השוני התרבותי שלהם. על פעילותה המבורכת ותרומתה בהעמקת ההבנה בין בני אדם ללא הבדלי גזע, דת ומין אנו גאים להעניק לגב' גדיר האני את פרס סמי מיכאל לשנת 2018".

צילום-יחצ

גדיר הגיע לדרום מהעיר עכו בה גדלה. היא זוכרת את עצמה כפעילה חברתית עוד מילדותה במתנ"ס הערבי-יהודי שבשכונה החדשה בעכו וכאקטיביסטית מכתה י"א כשהצטרפה למפלגה ערבית-יהודית. היא מאותם אנשים המצהירים שהם רוצים שיהיה טוב בעולם שלנו וזה מה שמניע אותה בפעילותיה הרבות, במעגלים ההולכים ומרחבים ככל שהשנים עוברות. היא גם מאמינה שפעילויות חברתיות הן בעיקר אלו היכולות להביא לשינוי והשפעה פוליטית.

כשהגיעה לפעול בבאר שבע ובנגב ונתקלה בתגובות גזעניות ואלימות ברחוב הבינה שיש בנגב שסע בין החברה היהודית לערבית ושצריך לקרב בין האנשים ולהעלים סטראוטיפים. יש הבדל בין הדרום לצפון היא אומרת ובטוחה שלעובדה שגרה בעכו, עיר גדולה עם מסורת של חיי ישוב מעורב, יש השפעה עליה ועל תפיסתה.

"אבל זה בעיקר מהבית ומהחינוך שקבלתי בבית הורי", היא מציינת בבטחה. "הורי הנחילו לי ערכים של אהבה, קבלה וכבוד לבנות ובני אדם באשר הם, נטעו בי אהבת חיים ורצון עז להיות שותפה בעיצובם. תמיד חיפשתי לעסוק בבניית גשרים, תמיד חיפשתי את המרחב של הביחד, ותמיד ריתקה אותי השונות והרב תרבותיות, בה אני רואה יתרונות ועושר." בבית ובמשפחה מעריכים אותה, מפרגנים וגאים בפעילויותיה, היא מצהירה בגאווה.

מבחינת מודעות נשית לשיפור מעמדן "יש הבדל, אבל פחות. עיקר ההבדלים הם בסדר העדיפויות של הנשים, בידע של השפה העברית ובכמות הילדים. כיום נשים בכל מקום מדברות שהן חלק מתהליך קבלת החלטות אבל בסופו של דבר זו החלטה ובחירה אישית".

גדיר עשתה את הבחירות שלה כבר ממזמן. היא אישה עצמאית, דעתנית וחזקה. למדה הנה"חש ואומנות לגיל הרך במכללת קיי בב"ש אבל בחרה לעסוק בעיקר בפעילויות חברתיות אקטיביסטיות. בתחילה התגוררה בישוב הבדואי חורה ולאחרונה עברה לב"ש. "זה יותר קל מבחינת ההתנהלות שלי עם כל הפעילויות ולוח הזמנים, אבל חסר לי הקטע החברתי.. חסרים לי קולות הילדים שמשחקים בחצר, השיחות עם השכנות.. האווירה הקהילתית". לאחרונה היא לא פוסלת אפשרות של חזרה לצפון להתגורר בקרבת המשפחה. עדיין לא התחתנה והקימה משפחה. "זה לא בדיוק מבחירה, פשוט לא מצאתי מישהו מתאים. המעבר לדרום גם הקשה. כנראה שזה קצת מרתיע את הגברים שאני פעילה חברתית. זה לא קל ואני מרגישה שמשהו חסר.. חסרה המשפחה.. אבל נחכה בסבלנות".

שפע הפעילויות של גדיר מצביעים על כך שהיא מתחברת לעשייה מכל זווית אפשרית ומוכנה להצטרף לכל מקום שמאפשר לה פעילות למען מפגשים בין ערבים ויהודים, בעיקר בין נשים מוסלמיות ויהודיות, במטרה להדגיש את הדומה והמשותף בין הנשים וליצור ערוץ הידברות. היא הצטרפה לתנועת "נשים עושות שלום", תנועה החותרת ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהעלאת מעמד הנשים תוך שילובן במוקדי קבלת ההחלטות, כחברה פעילה בתנועה ובין יתר פעילותיה ארגנה בשנת 2018 אירוע נטיעות בעקבות הרצח של סמל רון קוקיא ז"ל בערד.

כיום גדיר עובדת ופעילה במספר ארגונים ותנועות שטח. לכל אחד מהם יש את הייחודיות שלו, "החיבור של כל הארגונים ביחד הוא הדבר הכי משמעותי בעשייה שלי". "במסגרת העבודה שלי באג'יק (מכון הנגב) ובאחד הפרויקטים שיזם הארגון, אני מלווה נשים שעובדות בקייטרינג בתוכנית העצמה והנשים בו הצליחו להתקדם, ללמוד ולהתמקצע. הקייטרינג מהווה דוגמא ומודל לעסק חברתי מוצלח אשר לומדים אותו בארץ ובעולם.

"נפלה לידיי הזכות הגדולה גם להיות אחת המייסדות של פרויקט 'ואדי עתיר'.  השלישי מסוגו בעולם:  פרויקט בר קיימא ביוזמת פרופ' מייקל בן אלי וד"ר מוחמד אלנבארי בשיתוף אוניב' בן גוריון ובמימון הממשלה וקרנות ותורמים שונים מהארץ ומחו"ל . פרויקט ייחודי זה משלב קיימות, אקולוגיה וסביבה, במסגרת הפרויקט אנו עוסקים בחיבורים ומפגשים בין אוכלוסיות שונות, ויזמנו מספר פעילויות כמו נטיעות שלום, סעודת אפטאר משותפת של ערבים ויהודים מהאזור ופאנל על מעמד האישה בדתות והקרנת סרטים ודיונים. פרויקט זה  מראה לכל העולם שהחברה הערבית בנגב יודעת ליזום ולהצליח בפרויקטים ייחודיים לדוגמא תוך כדי חיבור לחברה הישראלית.. היום עומדת בראש הפרויקט צעירה מחורה ומנהלת את הארגון במקצועיות רבה. רוב רובו של צוות הפרויקט היום הוא צעירות וצעירים מקומיים".

היא גם חברה פעילה בעמותת "הגר"- קהילת "בית הספר הדו לשוני בבאר שבע", שמייצרת מרחב משותף ושוויוני ליהודים ולערבים בנגב ומציעה חיי קהילה ומסגרות חינוכיות דו לשוניות. "הרי גדלתי בעכו,  אמנם לא היה בית ספר דו לשוני אך היו לנו הרבה מפגשים עם תלמידי בתי ספר מהקריות וחיפה. היום לצערי זה כמעט ולא קיים, אני מאמינה בהשפעתו הטובה והחיובית של החינוך הדו לשוני על החיים המשותפים." ב"יוזמה הבינדתית בנגב" היא משתתפת כדי לדבר על דברים מורכבים שקיימים בדתות השונות, להביא אותם לשולחן משותף בו יושבים רבה רפורמית, רב ארתודוקסי, כוהן דת נוצרי ואנשי דת מוסלמים.

עשר שנים עברו מאז ארגון "קול אחר" התחיל לעמוד ולדרוש את הדרישה לחיים בכבוד בשני הצדדים של גבול עזה. גדיר עומדת בצומת יד מרדכי כל יום שישי יחד עם תושבי האזור כדי לדרוש להסיר את המצור ולשקם את עזה מתוך הבנה "שכאשר יהיה טוב להם יהיה טוב גם לנו", זאת בלי להיבהל מאלימות מילולית ולפעמים אפילו פיזית. "כל פעם מחדש אני מתרגשת להרים את השלט: בעזה ושדרות ילדים רוצים לחיות".

 אך גם משברים יש, כאלו הגובלים כמעט באיבוד התקווה. משבר קשה כזה היה לגדיר עם העברת חוק הלאום בכנסת. "זה פגע בי. הרגשתי שכאילו כל הפעילות שלי הייתה 'סתם' ". לדבריה הרגישה שאומרים לה שאין לה מקום במדינה. היא מקבלת שישראל היא מדינה יהודית אבל רוצה גם שתהיה מדינת כל אזרחיה. "אם יקבלו את מגילת העצמאות כחוק יסוד, לא תהיה לי שום בעיה עם ההגדרה שזו מדינה יהודית. כי אני רוצה להרגיש שאני תורמת ושאני חלק מהמדינה, שזו גם המדינה שלי". התיישבות, היא אומרת, היא לא רק התנחלויות יהודיות שיכולות להפריע להסדרי שלום אלא גם הסדרת ההתיישבות הבדואית "הלא מוכרת" בנגב.

ומה זה אומר לקבל פרס מגופים של המדינה? "הפרס זו הכרה של החברה. בעצם אנשים כמוני לא אמורים לקבל פרס כי הפעילויות שלי צריכות להיות חלק מדרך הטבע של בני האדם בחברה. במציאות של היום כנראה שצריך.."

"אני מוקפת בכוח ורצון של נשים ואנשים להוביל מהלכים חברתיים לשינוי ולקידום הטוב והמשותף.. אני מבקשת גם להודות לחברות וחברי הוועדה אשר מצאו אותי ראויה לפרס.. תודה לשותפות ולשותפים לדרך העשייה, תודה לאבא ואמא ולכל המשפחה שלי על התמיכה והעידוד".

עוד כתבות בנושא- הנשים הבדואיות רוצות להשמיע את קולן