הטיילת היא אחד מהנכסים השמורים לערד לטובתה, בלא קשר להרכב ענפי התעסוקה העתידיים בעיר, גם אם התיירות לא יהיה אחד מהם. היא הפכה לחלק מהייחוד של העיר ומקור גאווה לתושבים. את הטיילת ניתן להפוך לסמלו של המקום לחלק מאופיו הייחודי והחיבור שלו לנופיו הקסומים של מדבר יהודה.
לאחרונה, חשים תושבי ערד שהאדמה נעה תחת רגליהם. אי ודאות ושמועות על צעדים לקראת שינוי יעוד לבניה למגורים לאורך הטיילת העלה תרעומת בקרב רבים מתושבי ערד וגייסם למאבק למענה.
מאת: דר' בתיה רודד, תושבת ערד ופעילה חברתית
ההסתרה, העדר מידע ואי שיתוף של התושבים מזינים תחושה של אובדן שליטה על המקום ונופיו. פירוש הדבר, פגיעה בזהותם של התושבים, זו שנבנתה במהלך חייהם במקום ונרכשה בחוויות ילדות, התבגרות והכרות משתנה עם המקום: מראות, הווי מקומי, מקום לטייל בו ומקום להיפגש בו. הניסיון לחבל במראות הנשקפים מהטיילת פירושם – הריסתה ועימה – פגיעה בזהות המקומית השעונה עליה.
לא בכדי כתב המשורר שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". הנוף אינו רק המראות של טבע ומעשי אדם הנשקפים מול עניינו ומשתנים לאורך זמן בדינאמיקה של שימור ופיתוח. הנוף הוא מהות ומשמעות – "נופי מולדת", "נוף קדומים", "נוף המקום" – הוא מייצר יחסים סמליים, מרחביים וחברתיים בין בני אדם במקום בו הם חיים. הנוף מקפל בתוכו יסודות תרבותיים ורגשיים ומעצב את זהותם של החיים בו.
לתהליך זה ישנן השלכות כלכליות – אם המקום מוזנח ונכסיו התרבותיים חדלים לספק את תחושת הזהות, חווים האנשים ירידה באיכות חייהם. כדי להימנע מלהגיע למצב זה המתכננים חייבים לדעת את המקום: להבין את משמעויותיו בתרבות המקומית ואת הפוטנציאל הגלום בו. מדיניות התכנון, צריכה לקבל החלטות – היכן לחדש והיכן לשמר, היכן לקדם והיכן לשקם. כל זאת, כדי להפוך את המקום לבר-קיימא ולא "לגזול" אותו מתושביו.
המקום נגזל לא רק כתוצאה מעשייה. הוא נגזל גם כתוצאה מאי עשייה, מהזנחה. המקום נגזל כשהורסים את הקיים כדי לשרת אינטרסים צרים, כשטובת תושבי העיר אינה זו העומדת מעל לכל שיקול אחר. המקום נגזל כשתושביו אינם שותפים להחלטות תכנוניות ויש הסתרת מידע ואי-שקיפות.
כדי למנוע מצב מסוג זה, אין די בשיפור המראה של העיר. השינוי חייב לצמוח מתוך תחושה של התושבים שהם שותפים בתהליך השיפור והשיקום, שמתייעצים עימם לגבי מטרות ויעדים בעיר, שריבוי הדעות שלהם נשקל בתהליך קבלת ההחלטות. האפשרות של דיון דמוקרטי פתוח לגבי עתידה של העיר יחד עם התושבים חיוני, בפרט בעיירה קטנה ורווית קשיים כערד. לעתים קרובות ניתן לראות תושבים הצועדים על המדרכות מול סדר מופתי, כבישים רחבים המעוטרים בגינות חמד ועיניהם מושפלות, תחושתם קשה והניכור מהמקום העכשווי גדול.
לפיכך, התהליך התכנוני בעיר חייב להיות איטי מאוד. עליו לצמוח בד בבד עם יכולתם של התושבים להבינו, לעכלו ולקבלו, להיות שותפים לו ולחוש שהמקום חוזר לידיהם, שהם חלק ממנו. משפחות צעירות שזה מקרוב בחרו לחיות בו, בני ערד, כמו גם וותיקים ועולים שהשתקעו, חייבים לדעת שלא גוזלים את ההשקעה שהשקיעו כדי לחיות כאן ולחוש בבית, שהקרקע לא מתנועעת תחתם ואיש אינו משתלט על נכסיהם הרוחניים והפיסיים כאחת.
