"עבדים היינו, עכשיו בני חורין" כך אנו שרים בחג הפסח את השיר שזה מכבר הפך ל "עממי". אך האמנם בני ישראל יצאו מעבדות לחרות? מה זו חרות ומה זו עבדות? הכול בעיני המסתכל

מאת: ענת רסקין ©

"וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו.  ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ-" (שמות פרק ג', ז'-ח')*[1]

מפנה מבטיח לספור העלילה שהחל כאשר בני ישראל הפכו מאורחים ל'רגע' באימפריה המצרית למשועבדים העובדים תחת קלגסים המתענים להם. 430 שנה היו בני ישראל במצרים. כשיעקב אבינו ירד עם בניו לארץ מצרים, בעקבות הבצורת שפקדה את ארץ כנען, הם מנו 70 איש שבקשו מחסה עד שתעבור התקופה הקשה. יעקב ובניו ישבו בשולי האימפריה, בארץ גושן, וחיו את חייהם. כל כך טוב היה להם שהם "פרו ורבו עד מאד" והפכו לעם רב.

אפילו המלך של האימפריה האימתנית מצריים, שכונה בתואר פרעה וכולם האמינו שהוא אלוהים בכבודו ובעצמו, החל לחשוש מפניהם. שמה בשעת מלחמה יחברו בני ישראל לאויביו ויקומו על המצרים. פרעה החליט להרוג כל בן בכור מהעברים ובכך לצמצם הילודה שלהם, שכפי שהעידו המיילדות- העבריות יולדות מהר כמו חיית השדה והן לא מספיקות להגיע אליהן ולקיים את מצוות המלך. ואז

ברגע מכריע זה אלוהים נזכר בברית בין הבתרים שהייתה לו עם אברהם אבינו והתייצב לקיימה ע"י הצלת בני ישראל.

אלא ש 430 שנה זה אולי זמן קצר בזיכרון האלוהי אך הרבה מאד זמן לזיכרון האנושי. בני ישראל שכחו את אלוהם. נשאר להם זיכרון עמום לקשריו עם אבותיהם. גם משה לא בדיוק שש להיות שליח האלוהים וממציא תירוצים מתירוצים שונים למה הוא לא יכול לייצגו בפני העם. אך אלוהים לא מוותר בקלות. הוא מבטיח לגאול את בני ישראל מייסוריהם, מסביר שזה כרוך בתהליך מובנה והכרחי ליצירת הדרמה, היראה והאמונה ובסופו של דבר הוא יהיה לנו לאלוהים ואנחנו נעבוד אותו וכן, גם יש לו שם חדש..

"וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ:  בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה." (שמות פרק ג, י"ב)

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים." (שמות פרק ו', ו')

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם." (שמות פרק ו', ז')

אלא שבני ישראל שומעים את דברי משה ולא בדיוק מתרשמים, כי הם עסוקים מאד בעבודה קשה.. "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות פרק ו', ט')  בהמשך גם פרעה לא בדיוק מתרשם מהמסר האלוהי החוזר ונשנה: ו"ְאָמַרְתָּ אֵלָיו, כֹּה אָמַר יְהוָה, שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי". מסתבר שקשרי אדון-עבד מורכבים יותר ממה שהם נראים.. לאלוהים אין ברירה אלה להפעיל את תכנית המגירה ולהטיל על המצרים אותות ומופתים 'כיד המלך' ועם אצבע האלוהים שלו להוריד לפרעה את היד עד שזה מוציא הבטחה מפיו המשנה את תנאי החוזה, ומשלח את העברים לעבוד את אלוהיהם במדבר.

אלוהים מנצל את המומנטום ומכתיב חוזה משלו לבני ישראל הכולל, כיאה לחוזה אלוהי, הרבה חוקים ותתי סעיפים: מקום לאלוהים, זבח פסח, מילת זרים, פדיון הבן, אכילת מצה, ביעור חמץועוד ועוד.. והכי חשוב: לחגוג כל שנה את חג יציאת מצרים – חג יציאה מעבדות לחרות. האומנם?

"וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ, עַד-עוֹלָם. כה וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם–כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.  כו וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם:  מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם.  כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל; וַיִּקֹּד הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ." (שמות פרק י"ב, כ"ד-כ"ז)

"והגדת לבנך ביום ההוא.." "וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ, מָחָר–לֵאמֹר מַה-זֹּאת:  וְאָמַרְתָּ אֵלָיו–בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים." (שמות פרק י"ג, י"ד)

נראה שכל ההוראות מוכוונות לזכור לא את המעבר מעבדות לחרות אלא את אלוהים שהוציא אותנו מעבדות לחרות. ויש הבדל.

כל אשה יודעת שהיא יכולה להוציא מהגבר שלה כל הבטחה בזמן מעשה אהבים. מה קורה אח"כ? זה כבר ספור אחר. ולמרות שבני ישראל השתחוו אפיים ואמרו בקול גדול "אתה האלוהים!" זה לא מנע מהם כעבור שבועות לא רבים, לבוא אליו בתלונות פולניות שהוא רוצה להרוג אותם וטוב להם לחזור למצרים ולהיות עבדים:

"הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר." (שמות פרק י"ד, י"ב)

ואח"כ הם ממשיכים: טוב לנו במצרים ממותנו ברעב, טוב לנו במצרים ממותנו בצמא.. והריב לא נפסק- "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  עַד-אָנָה, מֵאַנְתֶּם, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי, וְתוֹרֹתָי." (שמות ט"ז, כ"ד)

וכשבני הזוג רבים אין כמו בקור של החותן כדי להרגיע את המצב ולמנוע גירושים. יתרו חותן משה מגיע לביקור אצל משה ובני ישראל במדבר. יתרו שומע ממשה את ספור יציאת מצרים ומתרשם עמוקות מהאלוהים ומרבה בשבחים: "וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה:  אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם.  יא עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל יְהוָה מִכָּל-הָאֱלֹהִים" (שמות י"ח, י'-י"א). לאחר שהשכין שלום הוא נותן עוד כמה עצות מחוכמת החיים שלו כיצד יש לנהל ולארגן את הרשות השופטת וחוזר לביתו.

נראה שהעבדים לשעבר לא בדיוק מעריכים את החרות שנתנה להם ובטח לא את המאמץ שהיה כרוך בכך ומוכנים, מרצון, לחזור לחיי עבדות ולא להתמודד עם תלאות החיים החופשיים. דווקא יתרו החופשי הוא זה שיודע להעריך את החופש והעצמאות ונותן תמיכה רגשית ומעשית לחברה שבדרך. אלוהים אולי הצליח לעורר יראה וכבוד אבל לא אהבה.

אבל בטירונות כמו בטירונות ואלוהים ממשיך בדרכו ומתכנן את טקס ההשבעה במעמד הר סיני.

כאמא לשלושה בנים אני יכולה להעיד מניסיון שאין כמו טקסי השבעה כדי להפעים לבבות, ליצור הרגשת אחדות בקהל ולהגביר את רגש הלאומיות עד כדי הענקת ילדיך למדינה בלי לבדוק את התנאים (מאידך את טקס פדיון הבן הבכור ערכתי על כול מקרה. מי צריך להסתבך עם אלוהים..)

הפדרה דה לה פמיליה הסביר בבהירות  בדיבר הראשון, מתוך עשרת הדברות, מי הוא, מה הוא עשה למעננו (הוא זה שהוציא אותנו ממצרים) וציין שמכאן ואילך הוא האלוהים שלנו ואנחנו עבדי האלוהים. ושניקח לתשומת לבנו שאלוהים זוכר ולא סולח אבל גם עושה חסד לשומרי מצוותיו.

"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.. כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי.  וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי." (שמות כ', א'-ה')

ממש פחד אלוהים!

החשיבות של יציאת מצרים ביחסים בין אלוהים לבני ישראל היא עליונה ומופיעה כחוט השני בכל מצווה ולא רק בזו של חג הפסח. זהו הזיכרון הלאומי האולטימטיבי של בני ישראל ועליו יכונו היחסים שלהם עם אלוהם, בורא עולם, המוציא מעבדות, המכתיב חוקות עולם, מועדים וחגים.. זהו גם זיכרון שמשמש בסיס להרבה מהצווים המוסריים, ערכיים וחברתיים של עם ישראל.

המטרה הראשונה של ליל הסדר היא "והגדת לבנך" לספר את ספור יציאת מצרים ולהעבירו מדור לדור לזיכרון עולם. וכפי שכתוב בהגדה של פסח:  "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים- הרי זה משובח".

בימי הביניים כתב ר' יהודה הלוי את השיר "עַבְדֵי זְמָן"*[2]

"עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ – "חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי."

שני סוגי עבדות מציג השיר. "עבד זמן" ו- "עבד ה' ". עבד הזמן מכונה בתואר המשפיל והנחות "עבדי עבדים". שכן בנו של עבד לא ידע כיצד לנהוג כאדון לעצמו וכלפי אחרים- עבד בן עבד הוא וזה עולמו. כך בני ישראל שרצו לחזור למצרים כאשר נתקלו בבעיות החיים המשוחררים ונכנעו לתאוותיהם לסיר הבשר והחיים המוגנים כביכול בארץ מצרים.

המשורר מודע לכך שהברית עם אלוהים הופכת את האדם לעבד. בני ישראל יצאו מעבדות מצרים לחרות אבל נכנסו לעבדות חדשה – עבדות לה', על תנאיה המרובים וצוויה המכבידים. עם זאת, לפי השיר, עבד ה' הוא חופשי. מבחינה ספרותית זהו ביטוי שקיים בו אוקסימורון, שכן המושגים 'עבד' ו- 'חופשי' סותרים זה את זה. אך המשורר עצמו מעדיף עבדות זו שאינו רואה בה עבדות.

האם אנחנו בימינו עבדי הזמן? עבדים להבלי הזמן החולף? האם אפשר שאדם יבחר בחיי עבדות וירגיש חופשי? האם כאשר אדם בוחר בדבר הכי נכון בשבילו, גם אם זו עבדות והוא עושה זאת מתוך רצון והכרה, הוא באמת נמצא במצב של חופש? כיצד נקבע מהו מצב של עבדות או חרות? ע"י בחינת מצבו הפיזי הנתון (עבודת פרך למשל)? או ע"י בחינת הרגשתו (מרגיש טוב וחופשי) במצבו בנתון?

חופשי זה עניין של מעמד או של דבר פנימי התלוי בהסתכלות האישית שלי?

האם בכלל קיים חופש בעולם?

אני רק שואלת..