ראש אגף חמרי גלם ב"רותם-אַמְפֶרְט", מר אורי יסעור מתווכח, בתקשורת לגווניה השונים (בטלוויזיה, ברדיו וברשת האינטרנט), עם מתנגדי המכרה. לפני ימים אחדים הזירה לויכוח הייתה באתר "העוקץ". ההמשך פורסם באתר 'עבודה שחורה' וכאן
מאת: יעקב לקס, תושב ערד ופעיל נגד המכרה
במאמר שכתב מר אורי יסעור, ראש האגף לחמרי גלם ב"רותם-אַמְפֶרְט" (פורסם כאן), שכותרתו: הגנה על הכרייה ותכנו כשמו, רצף של הסברים למה מכרה פוספטים בשדה-בריר טוב לערד.
למאמרו של מר יסעור פורסמו מאמרי תשובה שכתבו ד"ר בתיה רודד ומר דב פוניו, שניהם תושבי ערד ומתנגדים פעילים להקמת המכרה.
להלן כמה דברים נוספים נגד הקמת המכרה, חלקם לא נכתבו בשני המאמרים הנ"ל ויתרם מהווה הרחבה ופרוט מה לדברים שכן נאמרו.
מר יסעור מצטט את ד"ר רודד: "נטען, כי מישהו גדול ומפחיד מושך כספים מה"בנקט" שנקרא הנגב". ומשיב מר יסעור: "טיעון זה, לא רק שאינו מדויק כלל וכלל, הוא גם הפוך מהמציאות. אני יכול להעיד, כמי שעובד 20 שנה ברותם אמפרט נגב: ערים שלמות בנגב נהנות ממאות ממיליוני השקלים המשולמים בכל שנה כמשכורות לעובדי כיל בנגב ומהווים תשתית לפעילות המסחרית, וכן נהנות מסיוע שמעניקים המפעלים למערכות הבריאות, לקהילה."
אכן דברים נכונים, אולם אם נישאר בדימוי הבנקט, הרי מה שעושה כי"ל הוא אכן משיכה מהבנקט ובמנות אדירות, מה שהם משאירים כאן הוא בסדר גודל של העמלה שכל מושך משלם לבנק. אבל המשיכה, היא לא רק מהנגב, המשיכה היא מאוצר השמור לכולנו ובעדו משלמים פרוטות, 44 סנט לטונה סלע פוספט שערכה בשוק הבינלאומי הוא 70 – 80 דולר!
כותב עוד מר יסעור: "… לאורך ההיסטוריה הוצעו לה (לערד, י.ל.) מספר הזדמנויות להתפתח ולחזק את עצמה בעזרת התעשייה, אך כולן נדחו". ברוח ההגדה אשיב: "הרי אני כבן למעלה משבעים שנה, קרוב למחציתן בערד ולא זכיתי לראות מפעל שנדחה, זולת מזבלה, (אתר הטמנה, בלשון נקייה) במרחק של 2 ק"מ מבתי העיר ושהיתה אמורה להיות נצפית מחצי העיר וטוב לנו שעמדנו בפרץ ומנענו את הקמתה. למפעלים אחרים שהיו בדרך לכאן נלחשו לחישות מפתות לקבל הטבות הניתנות במרחק לא גדול מזרחית לנתב"ג… אז על מה אתה כותב מר יסעור?
מוסיף מר יסעור: "ערד לעולם לא תוכל להתחרות בתיירות ים-המלח…" – יש לי חדשות בשבילך מר יסעור, אין לערד כוונות כאלה. היו פעם, בימי ילדותך כאן. מאז למדנו את המאמר התלמודי ש"כל שהוא כביצה, ביצה טובה ממנו", לים המלח איכויות שאין לנו שום כוונה להתחרות בהן.
נכסי התיירות, ה"אטרקציות" שלנו הן האוויר הנקי, השקט (ולעת פסטיבל, הרעש) ונופי הפרא. אלה נכסים שאנחנו רוצים לעשותם בני קיימא, הם לא יהיו אם יקום המכרה. האוויר התת-תקני מבחינת כמות המזהמים שבו הוא אחד הנכסים שלנו, "מילוי התקן" הוא גזילת כבשתנו (ואיננו רשים, עדיין). אתה מוסיף וכותב ש"כלכלתה לא תוכל להתבסס על ענף זה זולת אספקת עובדים", ומה תעשיית המחצבים, גם לה אנו "רק" מספקים עובדים, נכון בשכר גבוה יותר (בינתים?).
אתה כותב על חיזוק התעשייה היציבה המושתת על אוצרות הטבע – איננו מתנגדים, אבל אל תעשו אוצר זה בחינת "אוצר השמור לו לבעליו לרעתו", לרעת בריאותנו. לכו כרו את האוצרות האלה במקום שלא יסכן אותנו. אז אנא מר יסעור, דע (קצת יותר) על מה שאתה כותב.
על ה"תפיסה הישנה" ענתה לך כבר ד"ר רודד, לא אוסיף ולא אגרע.
אתה כותב על "תעשייה יציבה" ועל "תיירות רבת תנודות", אז מה קרה למחירי הפוספט, היציבים-כל-כך, ב-2008, איך אתה מסביר את הגרף המצורף בזה?
ומניין לך הוודאות שספקולציה פיננסית עתידית לא תגרום להיפוך הגרף הזה? יש לי חדשות בשבילך מר יסעור, העולם נשלט כעת יותר ויותר בידי אנשים שדואגים לתזזית במחירים, כך הם מתעשרים. והעשירים האלה רוצים לבלות, זה – מה לעשות – מייצב דווקא את ענפי התיירות למיניהם.
ובאשר לשיקום, מר יסעור, צפה נא בדקה אחת ועשרים וארבע שנית ("30'3 – "54'4) מהכתבה המצולמת הזו ותלמד משהו על אקולוגיה מדברית. אתה כותב על "הסדרה", אבל זו אינה שיקום ואינה השבה לקדמות, היא "הסדרה" ועל כך כבר כתב לך מר דב פוניו בתשובתו.
אתה מתיחס לחברה שלך במלים "… חברה גדולה ואחראית…". בוא ונתפשר במחצית הדרך: "… חברה גדולה…" וד"ל.
אתה גם כותב על התחייבות להפסקת עבודה, אבל הסמנכ"ל של חברת האם שלך – מר גרינבאום – צוטט בעיתון בטרונייתו נגד הצווים האישיים למנהלים, וכמו שלמדנו בשיטת השקשוקה, יש סיכוי שהם, הצווים האישיים "ישוקשקו" בסיבוב הבא אצל ראה"מ או אצל המזכיר הצבאי.
צר לי עליך מר יסעור, צר לי על שאתה נותן אמונך במי שאין לסמוך עליהם, חבל.
בסוף דבריך אתה מזמין את ד"ר רודד ואת כל מי שמגלה עניין "להגיע לביקור". אולי נשוב ונקיים כאן, בערד, שימוע ציבורי נוסף על זה שקיימנו בינואר 2005.
הקושיות שלנו היום הן הרבה יותר קשות.