בכתבה הנוכחית אנסה להראות כי רצוי לבצע שינוי מבני בפוליטיקה של התיירות בישראל, שגולת הכותרת שלו היא פירוק של משרד התיירות.
בכדי לבסס את הטיעון אדון להלן בטיפול הפוליטי ברמה הממשלתית ב-35 מדינות ה-OECD. כפי שיודגש בהמשך, ב-33 מדינות החברות בארגון אין כלל משרד תיירות ברמה הממשלתית, וקידום התיירות הנכנסת מתבצע בעיקר דרך ארגוני תיירות מקצועיים ויעילים ברמה הארצית, האזורית ו/או המקומית.

מאת שקד ברקת*

מאחר שרוב המדינות החברות בארגון OECD הגיעו בעשורים האחרונים להישגים מדהימים בתחום התיירות, ובעיקר בעזרתן ניתן להסביר את הצמיחה הכמעט ליניארית במספר המבקרים בעולם החל משנת 1950. ב-10 מדינות החברות בארגון ניתן למצוא שילוב של תחום התיירות עם תחומים אחרים, בדומה למה שהיה קיים בישראל בין 1977 ל-1981, בעת קיומו של משרד התעשייה, המסחר והתיירות.

כך, למשל, כלכלה, פיתוח ותיירות ביוון, תרבות ותיירות בתורכיה, ותחבורה, תיירות וספורט באירלנד. ב-23 מדינות(65.71% מקרב מדינות ה- OECD) אין כלל ביטוי לתחום התיירות בהגדרת המשרד הממשלתי שאחראי על התחום, ודומה כי זה מעיד על נסיגה משמעותית של השלטון המרכזי מטיפול בפועל בתחום התיירות. כך, למשל, כלכלה ואנרגיה בגרמניה, פיתוח אזורי בצ'כיה, וכלכלה, חינוך ומחקר בשוויץ. יצוין כי באוסטרליה וניו-זילנד יש שרים שממונים על התיירות, בתוך הקשר שבו משרדים ממשלתיים רחבים יותר אחראים על התחום- מסחר והשקעות, ועסקים חדשנות ותעסוקה בהתאמה.

מודל כזה דומה מבחינה עקרונית להצעת האוצר מאוגוסט 2016 להעביר כמה משרדי ממשלה, ובהם משרד התיירות, למשרד כלכלה מורחב שישמש כמשרד-על, אם כי חשוב להדגיש שבאוסטרליה וניו-זילנד אין משרדי תיירות אלא שרי תיירות. שתי המדינות היחידות ב-OECD בהן ניתן לאתר משרד תיירות הן ישראל ומקסיקו, אשר ניתן למצוא בה גם ארגון תיירות ארצי שמקדם בפועל את התיירות הנכנסת למדינה זו.

ניכר כי המודל השכיח בזמננו לטיפול פוליטי בתיירות ברמה הממשלתית הוא משרד פאסיבי שתפקידו מסתכם בעיצוב מדיניות ברמת המקרו ופיקוח על ביצועה, השגת תקציבים לקידום התיירות, ותיאום יעיל בין המשרדים והארגונים השונים המעורבים בתחום התיירות. אך בוודאי שלא טיפול ישיר בנושאים חשובים כמו שיווק ופיתוח שירותי הארחה, כפי שמתרחש בישראל.

מדינות התיירות המובילות בעולם הבינו כי הטיפול דה-פקטו בתיירות אינו מתאים למשרד ממשלתי בשל יסודותיו המבניים, אולם ישראל נותרה מאחור, ונראה בבירור שהיא ייחודית למדי במבנה הארגוני שלה בקרב המדינות המפותחות. אין ספק ששונות זו מעניקה הסבר נוסף ליכולת המוגבלת של ישראל למצות בצורה נאותה את הפוטנציאל התיירותי הגבוה שלה.

בשנים האחרונות ישראל זכתה לקבל רק מבקר אחד מתוך קרוב ל-400 מבקרים ברחבי העולם, נתון שניתן לזכות אותו בביקורת מהותית, גם לנוכח אי-היציבות הביטחונית. עולה מכך כי בהתאם למגמות העולמיות רצוי לפרק את משרד התיירות, ולכונן מבנה ארגוני יעיל יותר.

כמעט בכל המדינות המפותחות אפשר למצוא ארגון תיירות ארצי שמקדם את התיירות, תוך דגש על שיווק. המדינות היחידות ב- OECDשאינן עושות שימוש בארגון תיירות ארצי משמעותי, מלבד ישראל, הן בלגיה ותורכיה. אך אפשר לקבוע שמדובר במבנה ארגוני שונה למדי במדינות אלו, מאחר שניתן לאתר בהן ביזור של הטיפול הפוליטי בתיירות לרמה האזורית. ניתוח זה מלמד כי ישראל היא המדינה המפותחת היחידה ב-OECD, שאין בה אף ארגון תיירות משמעותי שמקדם תיירות נכנסת ברמה הארצית או האזורית (NTO או RTO).

אלא שלא יהיה זה נכון לטעון שניתן לשייך את הצמיחה המדהימה בתיירות העולמית בעיקר לפעילותם של ארגוני תיירות ארציים. המדינות המפותחות החלו בעשורים האחרונים לעשות שימוש של ממש בארגונים ברמה האזורית ו/או המקומית בכדי לקדם תיירות נכנסת, וניתן לקבוע בבירור שמספרם הכולל של הארגונים המשמעותיים ברמה האזורית או המקומית במדינות התיירות המובילות עולה על מספרם של ארגוני התיירות הארציים. בעקבות זאת, אפשר לשער שפעילותם המצטברת של הארגונים ברמה האזורית או המקומית היא זו שבעיקר תרמה לצמיחה הכמעט ליניארית בתיירות העולמית.

נובע מדיון זה כי בהתאם למגמות העולמיות, יש חשיבות רבה להקמת ארגון תיירות אזורי משמעותי בנגב שמטרתו לקדם תיירות נכנסת, כחלק משינוי מבני מקיף בפוליטיקה של התיירות. ארגון כזה יוכל להעניק יציבות והמשכיות לפעולות למען קידום התיירות הנכנסת לנגב, ונראה שהוא עשוי לתרום בצורה מרחיקת לכת לפיתוח כלכלי וחברתי של דרום הארץ. במיוחד לנוכח התחזיות של ארגון התיירות העולמי כי בשנת 2030 הצפי הוא ל-1.800 מיליארד מבקרים ברחבי העולם לעומת 1.184 מיליארד בשנת 2015, ועל רקע הפיכת התיירות בעשורים האחרונים לתעשייה הגדולה בעולם במונחים של הכנסות ומקומות עבודה.

בנסיבות אלו, האפשרות לייצר בעזרת הארגון האזורי עד שנת 2030 הכנסות שנתיות בסדרי גודל של עשרות מיליארדי ₪ ומאות אלפי מקומות עבודה בנגב, כלל וכלל אינה מופרכת. תובנות אלו מקבלות משנה תוקף מפאת הפוטנציאל התיירותי הייחודי של הנגב, ומחמת העובדה שהוא משתרע על פני 64.3% משטח המדינה, כך שבהתאם למגמות העולמיות, אפשר יהיה להקים במרחביו מגוון של שירותי הארחה.

ברור לכול שלארגון כזה יש בישראל חשיבות יותר נרחבת מאך ורק הנושא הכלכלי, ומשום כך דומה כי המשרד הממשלתי שרצוי שיהיה אחראי עליו הוא המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל.

*כותב הטור הגיש בפברואר 2017 לסנט של האוניברסיטה העברית עבודת דוקטורט בנושא "הפוליטיקה של התיירות בישראל", בהנחיית פרופסור מנחם הופנונג מהחוג למדע המדינה ופרופסור נעם שובל מהחוג לגאוגרפיה. [email protected]