דרכים אישיות מצטלבות בארוע לאומי של העלאת יהודי אתיופיה לארץ ישראל
רס"ר אשר מהרט, מפקד בטייסת מינהלה-גף לוגיסטיקה בבסיס נבטים בנגב המזרחי, עלה בגיל 11 לישראל מאתיופיה ב 'מבצע שלמה'. קברניט עוז היה אחד מהטייסים שהשתתפו במבצע.

במאי השנה [2011] צוינו 20 שנה למבצע העלאת יהודי אתיופיה שנערך ב-24/5/1991 – אחד מהמבצעים ההומניטאריים הגדולים בעולם שהקנו למדינת ישראל כבוד רב. מבצע שהפגיש את החברה הישראלית עם אחיה הגולים ביבשת אפריקה ועם אתגר השילוב החברתי שכל עלייה מעמידה בפני החברה הישראלית, אך זו בפרט. ספור אחד מתוך סיפורי מסע רבים בחברה הישראלית המתגבשת.

מאת: ענת רסקין

רס"ר אשר מהרט, מפקד בטייסת מינהלה-גף לוגיסטיקה בבסיס חיל האוויר בנבטים בנגב המזרחי, עלה בגיל 11 לישראל מאתיופיה ב 'מבצע שלמה'. מזה 13 שנה הוא בשרות צבא קבע בחיל האוויר. נשוי ואב לשני ילדים (3+שנה), בן 33 , מתגורר אשר בערד בשלוש השנים האחרונות. באתיופיה גרה המשפחה בכפר קטן בשם מאורי, "מרחק יומיים הליכה מגונדר" (גונדר היא עיר השוכנת בנפת גונדר הצפונית שבמחוז אמהרה בצפון אתיופיה). כפר של עובדי אדמה יהודים. 70 נפש, כולם יהודים, שעסקו בעבודת כפיים ולהם עדרי כבשים, פרות וסוסים. ללא חשמל או רדיו, מנותקים מן העולם החיצון כשסביבם כפרים אחרים המאוכלסים בגויים.

זיכרונות הילדות של אשר הם זיכרונות מאושרים של חופש, חיים בחיק הטבע וריצה אחרי העדרים. שכן כילדים בני 6 או 7 היה זה מתפקידם לרעות את העדרים ולשמור עליהם. "אחריות לא קלה לילד.. מתבגרים בגיל צעיר זה שונה בהרבה מבני נוער ישראלים שעד גיל 18 הם לא עצמאיים". כל יום שישי, לאור הירח, היו יושבים בני הכפר ושומעים ספורים על ירושלים הקדושה. ירושלים של זהב, של חלב ודבש. ירושלים שכל מי שמגיע אליה לא צריך לעבוד יותר – גן עדן עלי אדמות. "כילדים היינו מקשיבים לסיפורים, גדלנו על הסיפורים האלו". מעבר לכך לא ידעו הרבה שכן הכפר היה מנותק מן העולם החיצון וגם לבית הספר הילדים לא הלכו.

לראשונה הבין שמשהו קורה בכפר כשהבחין שהעדר המשפחתי הולך ומתדלדל. עד שלילה אחד משפחתו ועוד שלוש משפחות מהכפר קמו ללכת, השאירו את הרכוש שנשאר לקרובים, נפרדו בבכי "ופשוט הלכו.."

השתתפותו של קברניט עוז במבצע להצלת יהודי אתיופיה סמלית בפני עצמה ומשמעותית עבורו שכן הוא עצמו ניצול השואה. בזמן מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתו מגרמניה. כילד בן 6 הוסתר ביחד עם אחותו בת ה-12 אצל משפחת איכרים הולנדיים. במשך כארבע שנים חיו בעליית גג אצל האיכרים שהיו קשורים למחתרת ההולנדית. רק עם סוף המלחמה חברו לאמם ועלו ארצה בכדי להתאחד עם האב ששהה מתחילת המלחמה בישראל.

בימי המלחמה הגדולה, בעודו מציץ מחלון עליית הגג בה הוסתר, היה עוקב אחרי להק מטוסי בנות הברית בדרכם להפציץ בגרמניה. באחד הימים השליכו מטוסים אמריקאיים על הכפר ההולנדי חבילות אוכל וציוד, בתוכם מצא חוברת ובה תמונות של כל מטוסי בנות הברית. כילד היה נלהב מהצילומים ומאז היה מציץ בחלון ומנסה לזהות את המטוסים. הוא החליט להיות טייס. כשעלו ארצה עבר תהליך קליטה לא קל שכלל פנימיות נוער. גם שיחק כשוער ב "מכבי תל אביב" וחלם על כדורגל. בסופו של דבר התגייס לחיל האוויר והגשים את חלומו כטייס.

להגשים חלום
אך המסע בדרכים של רס"ר אשר מהרט ושל קברניט אריה עוז לארץ ישראל המובטחת רק החל. זהו מסע אישי אך גם חברתי ולאומי וכמוהו עוד סיפורי מסע רבים בחברה הישראלית המתגבשת.

אחרי שלושה ימי הליכה הגיעה משפחת מהרט לכפר לא מוכר שם חיכה להם מורה דרך לסודאן. הרבה כסף היה מעורב במסע הזה, הרבה כאב והרבה תקוות. היו הולכים בלילה, בגשם, בלי נעלים, אמא סוחבת את האחים הקטנטנים על הגב, המבוגרים נשרכים אחריהם. אסור היה לבכות. הולכים בשקט בלילה וביום מסתתרים ביער מפני שודדים. כך הלכו כמעט חצי שנה. לא יודעים בדיוק לאן הולכים ומה יקרה. שלוש שנים לפני כן יצא לדרך הזו הדוד עם אשתו ושלושת ילדיהם. לא היה קשר איתו, לא ידעו מה קרה להם. בדיעבד נודע להם שהדוד הגיע לסודאן. אשתו והילדים נפטרו בדרך, במדבר.

בסודאן פגשו סוכנים ישראלים. בודדים היו אלה שהועלו לאוניות ויצאו מסודאן אך כשמשפחת מהרט הגיעה איתרע גורלם והגבול נסגר. היו צריכים להמתין חצי שנה במחנה ליד הגבול. אשר זוכר "הרבה אנשים, הרבה חולים". בסופו של דבר החליטה המשפחה בייאושה לחזור לכפר. בכפר אומנם קבלו אותם בהתרגשות רבה אך אחרי שנה הייתה התעוררות בכל הכפר וגם כפרי הגויים שמעו כבר על יציאת אתיופיה. "כל הכפר התקפל והתחיל לנוע ברגל לגונדר" שם בפעם הראשונה ראו כלי תחבורה והשתמשו בהם. המפגש עם כלי תחבורה הקסים את אשר הילד אך לדבריו המבוגרים הרגישו לא טוב בנסיעות, הקיאו ומצבם היה בכי רע. כך, בתחבורה ציבורית, במשאיות מכל סוג ובשאר כלי רכב מן הנמצא בדרכים התגלגלו לעיר הבירה אדיס-אבבה.

שנה חנו באדיס-אבבה. שכרו בתים בעיר בעזרת כספים שקבלו משגרירות ישראל במקום וגם ישבו בפעם הראשונה בכתות לימוד והשתתפו בשעורי אולפן. עברו תחקורים שונים לוידוא יהדותם. "המתנה לא קלה". בכל פעם 50-100 איש היו מועלים לישראל עד שיום אחד התקבלה הודעה שעל כולם להתאסף בשגרירות ישראל וכולם, ללא יוצא מן הכלל, עולים לישראל. החלו לחלק להם מספרים שהודבקו למצחם. אשר זוכר שהוא היה מספר 1 ושהגיעו הרבה אוטובוסים בכדי להסיע אותם לשדה התעופה.

על העלאת היהודים מאתיופיה עמלה הסוכנות היהודית כאשר חודשים לפני החלו ההכנות למבצע, מספר קברניט עוז, סא"ל במילואים, שגויס בצו שמונה מחברת 'אל-על' להטיס במבצע זה מטוס ג'מבו. "שדה התעופה באדיס אבבה נמצא בגובה 7500 רגל (כ-2000 מ' מעל פני הים) עובדה שעוררה בעיות מסוגים שונים, כולל למטוסים והיה צורך להתכונן אליהם". (למשל- לעולם לא נחת ג'מבו בשדה התעופה והאתיופים היססו לתת אישור למטוס כל כך כבד לנחות במסלול שלא בנוי לנחיתת ג'מבו).

בעקבות מו"מ עם נשיא אתיופיה, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת האזרחים במדינה, נפתח חלון הזדמנויות של 36 שעות להוצאת יהודי אתיופיה והבאתם לישראל. רכבת אווירית שעבדה מסביב לשעון העלתה 14,260 איש בעזרת 18 מטוסי הרקולסים, 6 בואינג 707 של חיל האוויר ו-10 מטוסי בואינג מסוגים שונים (747, 767,757) של חברת 'אל על' ומטוס 757 של חברה אתיופית. סה"כ 34 מטוסים.

"עם תחילת המבצע", מספר עוז, "יידעה ישראל את מדינות סעודיה, מצרים וסודאן על מבצע הומאניטארי ההולך להתקיים. שדה התעופה באתיופיה הוקף בחיילים ישראלים, העולים בעשרות אלפיהם ישבו בשקט בשדה התעופה כשעל מצחם מספר והם מאורגנים בקבוצות ומגודרים בחבלים, מלווים באנשי ביטחון ישראלים. עם נתינת האות- צעדו כולם בצורה מסודרת לעבר המטוסים שהגיעו האחד אחרי השני ללא הפסקה".

בשדה התעופה של אדיס-אבבה היו הרבה חיילים ישראלים. זה הקסים את אשר הילד. גם המטוסים עניינו אותו יותר מכל המהומה. במטוס לא היו כסאות רק ניילון על הרצפה. "ישבנו על הרצפה. דחסו הרבה אנשים. היו אנשים שלא הרגישו טוב אבל אני כילד הסתובבתי במטוס והצצתי מהחלונות- זה היה ממש מרגש". כשהודיעו להם שהם מעל ישראל אנשים מחאו כפיים.

במטוסו של קברניט אריה עוז היה מקום ל-760 מקומות ישיבה אחרי שהוצאו כל הכיסאות מהמטוס. לפני ההמראה נרשם כי על המטוס ישנם 1087 נוסעים, שיא בפני עצמו. כשנחתו בישראל נספרו הנוסעים שוב והתברר כי בפועל היו על המטוס 1122 נוסעים. התברר שחלק מהתינוקות והילדים הקטנים הוחבאו מתחת לשמלות הרחבות של האמהות מפחד שיפרידו ביניהם ורק כשהיו בטוחות שהכול בסדר הוציאו אותם מתחת לשמלות, מה שהסביר את ההבדל בספירה. הטיסה נרשמה בספר שיאי גינס כיוון שלעולם לא נרשמה כמות נוסעים כזו בתולדות התעופה.

האירוע המרגש הזכור לקברניט עוז היה כשהתבקש להודיע לנוסעים עם התקרב המטוס לירושלים ומיד לאחר שעשה זאת פצחו כל הנוסעים בשירה גדולה של 'ירושלים של זהב' ומחיאות כפיים.

מיד אחרי שנגמרה הרכבת האווירית, בשבת אחה"צ, נכנסו המורדים והשתלטו על שדה התעופה באדיס-אבבה.

כשירדו המבוגרים מהמטוס החלו לנשק את אדמת ישראל ונשאו תפילות. משם נלקחה משפחת מהרט לבית מלון בירושלים ביחד עם אחרים וזכו לקבלת פנים מרגשת של בני עקיבא.

ההתרגשויות עברו והחיים בישראל נכנסו למסלול קליטה. שלוש שנים במרכז קליטה ברחובות, לימודים באולפן, ילדים נשלחו לפנימיות. אשר למד בפנימייה דתית 'כפר בתיה' ברעננה. שיחק כדורגל ב 'הפועל מרמורק' ברחובות וחלם להיות כדורגלן מקצועי. הגיוס לצבא קטע את חלומו והוא התגלגל לקורס מ"כים בחיל האוויר והחל לשרת כמש"ק אבטחה בבסיס ח"א בתל-נוף. בהמשך חתם קבע ועבר לבח"א 27 וכשבסיס התובלה (הכולל טייסת הרקולס) הועבר לנבטים בדרום עבר איתו אשר והתמקם עם משפחתו בערד. "אני מבסוט מערד. עיר שקטה, נחמדה, יש לי עבודה שאני אוהב ומעריכים אותי בה. סגרתי מעגל. עליתי בהרקולס לירושלים והגשמתי חלום ואח"כ הגשמתי חלום של בן גוריון לישב את הנגב. לא כל אחד זוכה לממש חלומות כאלו!".

הידעת?
– בערד גרות כ-90 משפחות מהקהילה האתיופית המונה כ-400 נפש.

– במרכז הקליטה 'אורלי' בערד נמצאים כיום כ-170 נפש, כ-20 משפחות השוהות במקום עד שנה וחצי. במרכז מתכוננים לקליטה ישירה של 4 משפחות עולות שיגיעו באוגוסט.

– בית הכנסת של הקהילה נמצא בשכונת חלמיש. רב הקהילה הוא הרב שי אברהם.

– מועדון צ'לסי (של עמותת דרור והפרויקט הלאומי) הוא מועדון לצעירים האתיופים בערד.

– מרים שימן, כיום חברת מועצת העיר ערד, עוזרת בהתנדבות מזה 7 שנים לקהילה האתיופית בערד. לדבריה כשהחלה את פעילותה בקהילה מצאה את המצב "מתחת לאדמה", כהגדרתה. היא החלה לתווך בינם לבין מוסדות העירייה והממשלה, לגייס מלגות לחוגים, תרומות לקייטנות, לארגן טיולים ברחבי הארץ ועוד. היא משבחת את עזרת 'שותפות 2000' ומנהלת מחלקת קליטה ועלייה, מרינה גלייזר, מהעירייה שמשתפים איתה פעולה למען התושבים האתיופים בעיר. ביחד עם הנהגת הקהילה האתיופית, בה יושבים שלושה גברים ואשה, הם פעלו לפתיחת אולפן עברית למבוגרים בשנה שעברה והשנה תפתח כיתת מחשבים למבוגרים. שימן מספרת בגאווה כי לפתיחת האופרה 'אאידה' ליד מצדה הגיעה להקת צעירות אתיופיות מערד לבצע ריקוד. "באופן כללי אני מסכימה שמצב העדה ברחבי הארץ לא כל כך טוב. בערד לא הם המעמסה על מחלקת הרווחה. עם זאת הייתי רוצה לראות אנשים דוברי השפה האמהרית יושבים במקומות חשובים בכדי לעזור לבני הקהילה. בערד אני גאה לספר כי חברי הקהילה מתנדבים, מעורבים בקהילה וכולם עובדים".

 האם הכול דבש?

חלומם של יהודי אתיופיה להגיע לירושלים של חלב ודבש התממש. אבל האם הכול דבש? כילדים, אשר לא זוכר קשיים מיוחדים אך הוא כן זוכר שלמבוגרים היה קשה. במיוחד היה קשה נושא הפגיעה במעמדם כמבוגרים ועוד יותר כמחנכים של הילדים. באתיופיה הם היו עובדי אדמה, חקלאים שעבדו בעבודת כפיים, כמבוגרים גם נהנו ממעמד של כבוד. "באתיופיה, כשעוברים ליד מבוגר נהוג להרכין ראש כסימן כבוד" . המעבר לחברה הישראלית היה קשה. ללא תעסוקה שהם מכירים, נאלצים לעסוק בעבודות מזדמנות ביניהן עבודות ניקיון הנחשבות כפוגעות בכבודם, מרבית המבוגרים יושבים בבתיהם ואחרי 20 שנה הפנימו, לדברי אשר, שזה מצבם ושדבר לא ישתנה. הצעירים לעומת זאת השתלבו יפה. אשר: "כל החברים שלי עובדים. מי שבצבא מתקדם יפה ויש הרבה בעלי דרגות גבוהות. יש שילוב חברתי ולא נתקלתי באפליה בצבא".

גם עוז אמביוולנטי לגבי השתלבותה של העדה בישראל. "המון אנשים טובים עשו מאמצים בלתי רגילים, הסתכנו במידה כזו או אחרת, עיגלו פינות בתהליך הביצוע. כל ח"א ו 'אל-על' (שהיא חלק מהמערך התובלתי-בטחוני של מדינת ישראל) נרתמו למשימה בעלות גבוהה. ובסופו של דבר פה, בישראל, לא קבלו אותם. זרקו אותם לכלבים, הכניסו אותם לגטאות, דחו אותם מבתי ספר… עייפתי מלקרוא על כל הדברים האלה.. מדינת ישראל הביאה אותם אך לא דאגה להם. אנחנו חברה גזענית וזה חבל. מבחינה זו אני מאוכזב מתוצאות המבצע".

עוז: "להצלחה יש הרבה חתנים. בכל פעם שמישהו מהעדה האתיופית מצליח ישר כולם מתהדרים בכך ומעלים זאת על נס. בדיוק כמו שרבים מקבלים הוקרה על הקשר שלהם ל 'מבצע שלמה' אך צוותי האוויר עצמם לא זכו מעולם בהוקרה על המבצעים כפי שמתבקש מהמורכבות הגדולה שלהם".

היה זה דווקא בי"ס לפקוד ומטה של הצבא האמריקאי שבחודש יוני האחרון העניק אות הוקרה לקברניט עוז על השתתפותו ב 'מבצע שלמה' ו 'מבצע אנטבה'. בכל שנה מחלק בי"ס לפקוד ומטה של הצבא האמריקאי אותות הוקרה לאנשי צוותי אוויר בארה"ב שעשו פעולות ראויות לשבח. בכל שנה מוענק אות זה גם לטייס אורח מארץ זרה. השנה פרויקט Gathering Of Eagles היה בסימן 'מעשים למען האנושות' ועוז הוזמן על בסיס השתתפותו במבצעים ההומאניטאריים של העלאת יהודי אתיופיה וחילוץ חטופי אנטבה וספור חייו התקבל בהתרגשות רבה בקרב הטייסים המקצועיים בטקס.

מכל תחומי החיים הדבר המשמעותי ביותר שקבלה העדה האתיופית, לדעתו של אשר, הוא בנושא החינוך. במיוחד אלו שנולדו בישראל לעומת אלו שנולדו באתיופיה. מה בכל זאת יכולה החברה הישראלית ללמוד מן העדה האתיופית? "את ערך כבוד האדם". בישראל אומר אשר, אין לצעירים את הערך הזה. "להוריד את הראש ככבוד בפני מבוגר, להגיד שלום, ללחוץ ידיים בחום.. אין ערך גדול יותר מכבוד האדם. זה דבר שהחברה הישראלית יכולה ללמוד מהעדה האתיופית".