(צילומים-ענת רסקין)
"הצלחה כבירה, השתלבות גדולה. אנשים לא עוזבים את הדרום גם אחרי סיום תפקיד", אומר מפקד בסיס נבטים תא"ל עדן אטיאס בראיון לקראת יום העצמאות ה- 62 של מדינת ישראל, כמעט שנתיים לאחר המעבר מבסיס חיל האוויר לוד לנגב הצפון מזרחי.
מאת: ענת רסקין
"אנחנו לא מתביישים לדבר על חלוציות וציונות. בעת המודרנית זה אומר לשרת ולבוא לנגב. מי שנמצא בשנתיים האחרונות בבסיס יש לו זכות גדולה להיות שותף בסוג של פרויקט לאומי. בלהחזיק חבל ארץ שנדרש היה לעזור ולחזק אותו. 'ממריאים בנגב' זה לא סתם סלוגן. זה משהו שאפשר להתגאות בו" הוסיף המפקד.
בבסיס חיל-האוויר נבטים (בח"א 28) מוצבות כיום ביחד טייסות קרב וטייסות מערך התובלה, דבר ייחודי לכשעצמו. למטוסים בבסיס הזה יש משימות ויכולות שמאפשרות לח"א ולצה"ל לפעול בטווחים רחוקים. בבסיס נערכים גם קורסי הקא"מ (קורס אימון מבצעי) וקאמ"מ (קורס אימון מבצעי מתקדם), שאליהם מגיעים טייסי הקרב בחיל מיד לאחר קורס הטיס. "משימת ההכשרה של טייסי הקרב, נעשית בטייסות הקרב שבבסיס. פה בונים את טייסי הקרב הבאים של מדינת ישראל. זו פעולה חשובה".
לסרטון וידאו בנושא של אלון בן-דוד
הכול קורה בצוותא באותו בסיס עליו מפקד תא"ל עדן אטיאס שהוא טייס תובלה בעל רקע כטייס קרב. גם זו תופעה ראשונית בחייל. האם טייסי הקרב מקבלים אותו כמפקד? "חלק מההכנות לתפקיד, זה השלמת פערים וידע עם עולם שאתה פחות מכיר. וגם אני עשיתי השלמות" אומר תא"ל אטיאס ומוסיף כי סגן מפקד הבסיס הוא איש קרב ויש מפקדי טייסות מכל המערכים והם יודעים לגשר. "אני נותן ההנחיות ויש דברים מקצועיים, מאד ייחודיים, שהם צריכים לדעת לעשות אותם. וכן, הם מקבלים אותי".
קשיי המעבר וההערכות
ארבע שנים נערכו ההכנות למעבר מבח"א 27 בלוד לבח"א 28 בנבטים. מרגע שנפלה החלטת הממשלה ביוני 2004 ועד המעבר באוגוסט 2008 הוקמה מינהלת מעבר עצמאית בחיל האוויר בפיקודו של אל"מ צבי טוויזר שעסקה בשלושה היבטים עיקריים של המעבר: תשתיות, מבצעיות, מעבר האנשים.
א. תשתיות- "לקחת את הכסף ולתרגם כך שמקץ 4 שנים נהיה בקו מינימום של תשתיות שמאפשר הפעלה מבצעית של בסיס. ב-4 שנים אי אפשר לבנות כל מה שרצינו. ידענו שהבניה תמשך עד 7 שנים. אבל שאפנו להגיע לתשתיות מינימום שיאפשרו פינוי בח"א 27 ולאפשר פעילות מבצעית. זה היה עיקר העיסוק".
ב. מבצעיות – זה היה האתגר האמיתי – "לשמור על רמה מבצעית לאורך כל הזמן תוך כדי המעבר בכל נקודת זמן. אין יום שאנחנו יורדים מכשירות מבצעית. אין מי שמחליף את הטייסות בתפקידן ולכן צריך להמשיך לתת מענה מבצעי כל העת. זה מורכב. אבל כבר יום לאחר טקס המעבר החזקנו כוננות ונכנסנו לפעילות בט"ש".
ג. אנשים – היה צורך לנתח ולהבין כמה אנשים צריכים לעבור, איך קולטים אנשים שעוברים לדרום, איך קולטים מגוון של אוכלוסיה: נגדים צעירים, קצינים צעירים, אנשים שעוברים לשיכון. זה קרה בעיכוב מסוים ונעשה רק אחרי פתיחת הבסיס.
"תקופה ראשונה, כמו כל תקופה של שינוי ומעבר בכל פרויקט, בטח במגה פרויקט מהסוג הזה בו נעשה חיבור של שני בסיסים, זו תקופה קשה מלווה בחיכוכים עם אנשים. היו חודשים ראשונים עם הרבה קשיים".
"היום הכול נראה הרבה יותר פשוט" מציין בסיפוק תא"ל אטיאס, "להגיע לנבטים זה שינוי אבל הוא נחל הצלחה בלתי רגילה. אנשים הסתגלו למרחקים ונוצרה תופעה הפוכה שלא רוצים לעזוב גם כשמגיעים לגיל פרישה. הסקרים מצביעים כי אצל הלוחמים שעברו יש רמת מרוצות גבוהה".
משתלבים בשטח
אנשי צוות האוויר גרים בעיקר בשיכון משפחות. חלקם קנו בתים באזור ולא יחזרו למרכז. הישובים המושכים הם מיתר, עומר, רוחמה וקצת בבאר שבע. לנגדים צעירים הוצעה תמיכה בשנת שכירות. המאבק כיום הוא להמשיך לתת להם את התמיכה הזו. בסוף שנת התמיכה חזרו חלק למקומותיהם. הנגדים הוותיקים שיש להם ילדים גדולים לא עברו כלל לגור באזור והם מגיעים על בסיס יומי לבסיס. בין 10-20מהמשפחות האלו הצליחו להביא לפרויקטים כמו במיתר.
קשיים עקריים אותם מציין המפקד הם מציאת תעסוקה לבנות הזוג ומענקי גישור שהיו אמורים לגשר על תקופת המעבר. כל זה לקח זמן. בסוף כולם קבלו הכול. (עד 20,000 ₪).
"אנשים לא ידעו מה שיגרת הפעילות, מה אורחות החיים כאן, כיום יותר ויותר אנשים משתלבים באזור".
למה לא ערד?
המעבר נשען על חלק מהתשתיות שהיו קיימות בבסיס. בתחום החינוך – הגנים בתוך השיכון ולומדים בבי"ס תיכון במיתר ובעומר. חנוך תורני לומדים בד"כ במיתר. עד לפני שנה חינוך לבעלי צרכים מיוחדים היה בערד. "אנשים צמודים למערכת חינוך וזה לא מהלך טריוויאלי לשנות. זה לא פשוט. אי אפשר לזעזע הכול בהתחלה". על החינוך בדרום הוא אומר: "תשתיות החינוך בדרום בעיני מדהימות. באתי מהמרכז, מת"א, אני מכיר את כל המגוון וההיצע ויש כאן הכול. אף אחד לא יכול להגיד שאין כאן חינוך טוב".
ההשתלבות עם ערד יכולה להיות בחינוך וחוגים אחה"צ. "ישנו קושי עם ההסעות לערד. כיום אנחנו המממנים. אפשר לפתור זאת עם השתתפות של משרד החינוך". לדברי תא"ל אטיאס הם נפגשו עם רחלי מנהלת מחלקת החינוך וכמה פעמים גם עם ראש העיר גדעון בר-לב ורחלי אמורה להגיע שוב ולהציג את החינוך. "צריכים שניים לטנגו. צריכים להגיע וללחוץ".
פרויקט נוסף שדובר בו היה הרווקייה במרכז הקליטה, שיועדה לכל הנגדים הצעירים, הרווקים. גם הוא לא מומש. "רצינו את זה. היה צורך במשאבים מהצבא וממשרד הביטחון לצורך התאמת הבניין לצרכים החדשים, משאבים שלא הגיעו".
בהקשר לדיור בערד מציין תא"ל אטיאס כי לערד פוטנציאל אדיר – איכות חיים, מחירים טובים, היצע, וכי יש לשים פתרונות על השולחן. גם למשפחות וגם לרווקים. כאשר משרד הביטחון לא הסכים לממן את הצעות הדיור בערד משפחות החליטו לקנות, על בסיס פרטי. ראשי המועצה המקומית במיתר, עומר ודימונה יזמו את הפרויקטים אצלם. "אמרתי לגדעון: מי רוצה שכונה פרטית? תבנו 20 דירות ותשווקו. אם היה פרויקט בינוי אטרקטיבי, אנשים היו הולכים. אפשר ונכון לעשות גם בערד שהיא רבע שעה מהבסיס".
את הניסיון הארוך והמפותל להסביר למה ערד לא משכה אליה משפחות קבע מנבטים הוא מסכם בצורה נחרצת: "לבסיס אין מחויבות למועצה כזו או אחרת" והסביר כי מי שמגיע ממודיעין הולך לדירות דומות ובערד אין הצע כזה. "עזבו את הפרויקטים האלו של פלח האוכלוסייה הזה. יש פלח אוכלוסייה אחר שהיכולות הכלכליות שלהם מעט יותר נמוכות וזו אוכלוסיה חזקה מאד שתמשוך אחריה אוכלוסיה נוספת, תכוונו לשם".
כדי לרכך את הרושם של דבריו אמר כי: "עוד לא נאמרה המילה האחרונה. הבסיס רק מתפתח וימשיך להתפתח. ערד כן מושפעת ממה שקרה פה. אני עושה קניות בערד. ערד בשבילי זה המקום שאני קונה בו, הולך לאכול בו, שותה קפה שישי בבוקר במלון 'יהלים', מתקן את האופניים אצל סלע שגם מגיע לשיכון עם ניידת טיפול לאופניים, מקום שאנחנו מטיילים בו לא מעט ובערבים הפנויים החיילים הולכים ל 'מוזה'."
מה צופן העתיד? – "תלוי אם עיריית ערד וראש העיר החדשה יחליטו שאחת מהאג'נדות זה לחבר ולהתחבר לבסיס. הבסיס ינסה לשתף פעולה איפה שניתן" הבטיח וסיכם את הנושא.
אין פה אתם ואנחנו
"נולדתי בקבוץ רעים אבא עלה ממרוקו ואמא גדלה בטנג'יר. אח"כ עזבו והלכו לאשדוד, שם גדלתי. התגייסתי, גרתי בשכירות בת"א במשך 20 שנה ובאתי לדרום. אין אתם ואנחנו. כל אחד והספור שלו". "היינו עסוקים בעצמנו לא בגלל שהתכנסנו בעצמנו כי אנחנו אליטה, אלא בגלל שהיה צורך בהרבה תשומות לניהול פנים של הארגון. כיום אפשר יותר לפנות החוצה".
היום הוא מרגיש שהוא סוגר מעגל: אשדוד – ת"א – נבטים. בקיץ 2011 הוא יסיים את תפקידו אבל הוא לא בטוח היכן ימשיך להתגורר.
האם אתם מרגישים תחושת שליחות במעבר לנגב?
"אנחנו לא מתביישים לדבר על חלוציות וציונות. בעת המודרנית זה אומר לשרת ולבוא לנגב. לא צריך להגיע לרמון ועובדה בואו נדאג שהפריפריה של ב"ש תגיע לחצי מליון נפש. שב"ש תהייה מטרופולין עצמאית ואז גם ערד תתחזק. בניירות שלנו – השיח על חלוציות ועל שליחות במהלך הזה יש לו חלק לא מבוטל".
כעת כשאתה חי בנגב יש לך מבט חדש על הנגב בהשוואה לתקופה שחיית בת"א?
"החשיפה וההכרות העמוקה עם הדרום התחילה שנה לפני התפקיד, במסגרת לימודים במכללה לביטחון לאומי בו יש פרק נרחב המוקדש לדרום והכרות איתו ועם הבעיות במקום, בעיקר על הבעיות עם הבדואים.
הבנה נוספת שלי לגבי הבדואים היא כי הבסיס קם כחלק מדיאלוג עם הבדואים. הזזנו אותם, לא נתנו לחלק מהם את כל הפיצויים. הבסיס ושגרת החיים משולבת עם הבדואים. יש דיאלוג וחיזקנו את הדיאלוג איתם – עם זקנים מכובדים, נציגות בכירה שלהם, עם ראש עיריית כסייפה והוועדה הקרואה בערערה בנגב. אני מבין שאני לא יכול להתקיים בצורה מנותקת מהם. לבדואים מסביב לבסיס יש מחויבות גבוהה יותר לשלום הבסיס מהחייל הממוצע. דיווחים על אירועים חריגים ובעיות, מגיעים מהם. זו אוכלוסיה שחיה איתנו ואנחנו גם כן מחויבים אליהם. לא מסתכל עליהם כפושעים וגנבים אלא להתקיים איתם כבני אדם".
מסקנות נוספות שיש לתא"ל אטיאס מניסיונו בשנתיים האחרונות הן שבמקום שיש ראש מועצה שהוא אישיות והוא מחליט לקדם דברים בלי לחכות לממשלה, דברים נעשים. "יש פער בין יכולות ממשלתיות לביצועים בשטח. הרבה מונח על כתפי המועצות המקומיות".
"התשתיות בדרום נמצאות בפיגור" הוא אומר, "לכן יש לקדם אג'נדה. זה לא פשוט אבל זאת ההבנה שלי. יש לממש את הרחבת כביש 31 , כביש 6 ורכבת מהירה לב"ש ודימונה ושלוחה לערד. אלה תשתיות נדרשות".
בחינוך – "בכל המקומות בדרום מערכת החינוך לא נופלת מהחינוך בת"א שכביכול נחשבת לבעלת הצע גבוה".
קושי נוסף – בחיים היומיומיים, בנגישות לדברים. "אבל לומדים להסתדר עם זה. היום אחרי שנה וחצי למדנו להסתדר גם בלי זה. גרף כמות הנסיעות לת"א ירד במשך הזמן".
כביש 31
האם באמת אסרת לנסע בלילות על כביש 31? – כן.
"במבנה החדש בבסיס יש שער וגישה נוספת לכביש 80 וכביש 25 . כביש עם ארבעה מסלולים, מואר, אמנם מוסיף כמה דקות נסיעה אבל זו אלטרנטיבה. אסרתי על נסיעה בכביש 31 בין השעות אחת עשרה בלילה ועד חמש בבוקר. שעות בהן ציוותי אוויר אחרי/לפני טיסות נוסעים בכביש. אני רוצה שיסעו בתשתית הכי בטוחה שיש. גם בכביש 25 יש בדואים ועבריינות תנועה. זה לא שייך. כביש 31 הוא דו מסלולי, חשוך, פתלתל, שדה הראייה מוגבל, הוא מסוכן! גם תושבי ערד יכולים לפנות בתל ערד שמאלה וקצת להאריך את הדרך אבל לנסע בבטחון. ההוראה ניתנה אחרי רצף של הרבה ארועים שקרו בלילה רק בגלל שהכביש לא בטוח ולא בגלל שום דבר אחר. אני לא צריך להסביר לאמא של מישהו שאבדתי אותו בדרך. יש מספיק צרות באוויר".
המיקום של נבטים בתוך ישובי הבדואים + google + googlearth מאפשרים חשיפה לכל, האם אין בכך סיכון?
"אנחנו בעידן שרואים הרבה דברים. את מה שלא צריך לראות אנחנו דואגים שלא יראו ולא ידעו. זה לא סוד איזה מטוסים יש פה. כמו שרואים אותי אני רואה אותם. במדינת ישראל יש רזולוציה שגוגל לא יורד מתחת, כך שלא נחשפים דברים. לגבי מידע ופעילות רגישה – אנחנו דואגים שלא ידעו עליהם".
נבטים כשדה תעופה בינ"ל
"הסוגיה הזו מנוהלת ע"י הצבא ויש עמדה צבאית. יש מחירים מאד משמעותיים לכך שתעבורה אזרחית מתחככת עם תעבורה צבאית. זה יוצר הרבה סיכונים ומגבלות. לכן הצבא מתנגד. יש היבטים אזרחיים בהם זה יכול לעשות טוב, אך הצבא ישלם מחיר כבד. אבל בסופו של דבר זו החלטה ממשלתית".
אמירה אישית ליום העצמאות
"זו אמירה מתוך המקום והתפקיד – בעת הזו , 62 שנות עצמאות ולהזכיר לאנשים שזה רק 62 שנות עצמאות, התפקיד שלנו, של הציונים בעת הזו שמשרתים בצבא, לראות שהפרויקט הזה ממשיך. לא סתם הסלוגן – 'ממריאים בנגב'. ולא רק עם מטוסים אלא עם חזון ורוח. בית בנגב זהו חלק מהתפיסה והעשייה שלנו. זו נקודת אור במדינת ישראל שרגילים לצבוע בה הכול בשחור. הנה פרויקט מסודר שיצא מטעם הממשלה, שחיזק את הבטחון של המדינה וההתיישבות בנגב, משהו שאפשר להתגאות בו.
ח"א הוא ראש חץ של צה"ל. גם הפרויקטים האחרים של צה"ל – עיר הבהדים ומחנה המודיעין מתקדמים. ח"א נתן דוגמא ואני מקווה שמהלקחים שלנו ילמדו לפרויקטים האחרים. אני גאה בחיל האוויר אבל בסוף, אני קצין בצה"ל".