למה אנחנו אוהבים לתת שמות לכל דבר? מה פרוש שמות אלו? ומה בעצם מאפיין את פעולת השִׁיוּם?
מי התחיל ראשון להעניק שמות? האם מדבר היא באמת מילה ללא כלום? והאם אנחנו מודעים לשמות שסובבים אותנו במרחב?

מאת: ענת רסקין

תחילת פעולת השִׁיוּם בסיפור הבריאה בספר בראשית. אלהים עושה זאת לראשונה אחרי כל פעולת בריאה שלו בעולם שהוא יוצר. ממשיך אחריו ובהדרכתו, אדם. בכדי שאדם לא יהיה בודד בורא עבורו אלהים את מיני החיות ועוף השמים ומביאם לאדם כדי שייתן להם שמות.

"וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; (בראשית, ב', פס' י"ט-כ')

בפעולת השיום יש משום הפיכת הנמצא לעובדה קיימת ובאותה עת יש בפעולה זו מן האדנות והעליונות של נותן השמות על פני מי שניתן לו שם; אני מעניק לך שם>השם מקבע את מהותך>השם גורם להכרה בך ובקיומך> יזכרו אותך לפי שמך ברמת הפרט וברמת החברה..

בשיר של המשוררת זלדה שהיא קראה לו בשם: "אל תרחק", אך הידוע וזכור דווקא בשם שנתנו לו הקוראים: "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם" נכתב:
"לכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,…"

מאמר חז"ל במדרש תנחומא, פרשת ויקהל סימן א: "את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו."

שיום מקומות גיאוגרפיים
גם מקומות גיאוגרפים 'קנו' לעצמם את שמם בעיקר בעקבות אופי המקום או משהו המאפיין מאד את המקום ומאפשר לאנשים לזכור אותו. לזכור את הדרך אליו וממנו, לזכור לטובה או לזכור לרעה.. יש בכך אפילו מן הממד הקיומי, הישרדותי של אנשים הרוצים להתמצא במרחב המחיה שלהם. אך להענקת שמות יש גם ממד גיאו-פוליטי. כבר ציינו שנתינת שם יש בה מעשה של אדנות, בעלות ואפילו רכושנות. ואין זה מוזר שחיים בטריטוריה מסוימת או כיבוש של טריטוריה גררו בדרך כלל שיום מחדש בשפה של 'בעל הבית' באותו זמן, כדי לציין ולהבליט את תחום שליטתו במרחב.

ארץ ישראל לדורותיה וכובשיה מאופיינת בשיום המציין תקופות ושליטים. עם הקמת מדינה ישראל וחידוש הריבונות על שטחי ארץ ישראל פעלה מדינת ישראל בעזרת ועדת השמות הממשלתית (שהוקמה מכוח החלטת הממשלה מס' 258 מיום 8 במרץ 1951 בה הוחלט על מינוי ועדת השמות הממשלתית) על החזרת עטרה ליושנה ע"י החזרת שמות עתיקים למקומות או עברות של שמות שהעניקו שולטים אחרים במהלך הדורות. החלטה זו איחדה אפוא את הוועדה לקביעת שמות גיאוגרפיים בנגב עם הוועדה לקביעת שמות יישובים שליד הקרן הקיימת לישראל.

"הוועדה היא הגוף המוסמך היחיד לקביעת שמות ליישובים ואתרים שונים לרבות צמתים, מחלפים, אתרי תיירות, טבע ונוף, אתרי תעשייה ותעסוקה וכיוצא באלה במדינת ישראל. אף בהחלטת בג"ץ 146/81 (בענין השם "חלמיש") הודגש כי "אין להעלות על הדעת כי כל יחיד ויחיד ואפילו כל ציבור וציבור שבמקום מסוים רשאי לעשות שם לעצמו"…

מטרתה העליונה של הוועדה לקבוע שמות עבריים ככל הניתן במפות ישראל. החלטות הוועדה מתקבלות במליאתה ומתפרסמות ב"רשומות".

האם המילה מדבר מציין באמת שממה?
כשדנים במילה 'מדבר' דר' שחר שילה, רכז תיירות הר הנגב ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, מבחין בכמה סוגי מדבר הבאים לידי ביטוי בשמות שניתנו להם. למרות שאנשים נוטים לחשוב שמדבר זה אזור שאין בו דבר, שממה.. הרי דר' שילה מספר שהשם 'מדבר' מגיע מהשורש ד.ב.ר שפרושו להכריע את בעלי החיים (במובן להביא אותם לידי כריעה על ברכיים) במקום שהם רוצים לאכול. כך אצל גמלים ועיזים.. מכאן שהמילה 'מדבר' דווקא מציינת מקום מרעה. בערבית מדבר=בדווא=מרעה, ומכאן שהבדווי= רועה. לכן מדבר אינו מקום שממה. לכך יש מילות תיאור נוספות כמו: שממה, ציה, ישימון, חרבות, תלאובות, שכל אחת ואחת מהן מציינת סוג ואופי שונה של מדבר. והמילה 'ערבה'- מרמזת לנו על מקום מעורב שיש בו גם ירוק וגם צהוב..

שימו לב לשמות של הנחלים, הוואדיות וההרים באזור ערד למשל, מבקש מורה הדרך יעקב כץ מערד:

נחל סימן , נחל דומייה, נחל קינה, מאגורת רחמים, בור מנחם (ע"ש מנחם הגלילי דודו של אלעזר בן יאיר), נחל ישועה, בור צדקה, נחל נזיר, בורות חסד ועוד.

שמו של נחל יעלים נגזר מערבית: ואדי אל בדן= יעלים. נחל פראים (חמורי בר), הר צבאים, עין גדי, ערד (ערוד?), סוסיא (סוס?), תל עירא (עייר?), באר והר חרדון,  נחל והר לטאות, הר צבים, נחל אפעה, נחל צפע, נחל שפן, עין נמר, שביל הנחש…

השם של רכס כידוד עליו בנויה העיר ערד, לא ברור מקורו. בערבית נקרא הרכס- חאשם אל כדאדי (=חוטם כידוד) או ואדי כדאדה (נחל כידוד) הוא "הערוץ זרוע האבנים". אך כידוד הוא גם ניצוץ וזה הסתדר טוב עם סימלה של הרשות המקומית בעקבות מציאת הגז בראש זוהר, שסופק לבתי התושבים בערד. בעקבות הגז הופיעו שמות כמו: זוהר, נחל להט, הר יהל, הר שלהבת..

בגלל קרבת הישוב ערד להר המצדה לא פלא שניתנו לרחובות הראשונים של לב העיר השמות: אלעזר בן יאיר, חברון, ירושלים, הקנאים, יהודה ובהמשך: צבר, הפלמ"ח, משמר.. ורק עם התרחבות הישוב והקמת שכונות הווילות הופיעו שמות של צפרים, אבני חן, פרחים ופירות..

והשם ערד מה מקורו?
ערד מוזכרת בספר במדבר, פרק כ"א, פסוק א': "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב". לכן השם מרמז על שורשים עתיקי יומין החוזרים 5000 שנה אחורה. אך מה באמת פרוש השם הכנעני? על כך אין תשובה ברורה.

יש הטוענים שמקורו בחמורי הבר, הערודים, שחיו בסביבה. יש המזהים את הערוד עם הפרא- חמור הבר האסייתי ויש הטוענים שהוא מין שונה שמוצאו מחמור הבר האפריקאי ממשפחת הסוסיים. הערוד מופיע לראשונה בספר איוב: "מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ. אשר שמתי ערבה ביתו ומשכנותיו מלֵ חה " [ספר איוב, פרק ל"ט, פסוק ה']. חמורי-בר סמלו חופש ואפילו פראות נטולת רסן.

על פרוש השם ערד בהרחבה- בכתבה- www.goarad.co.il/העיר-ערד-ערוד-החמור-המקראי-והקרנף