כבר הרבה זמן שתושבי ערד לא הולכים יד ביד. נושא הכרייה בשדה בריר- בעד או נגד, מפלג את התושבים, גורם לסערת רגשות והמחלוקת נכנסת בין חברים ובתוך משפחות. עד מתי? והאם יש צד אחד שצודק? האם מדובר בכסף ועבודה? במחצב לאומי מתכלה, או ברווחים של תאגיד? אם לא תהיה כרייה יפסקו חיים מצד אחד ויזכו בחיים מצד שני. המתח בין שמירה על הקיים לבין פתוח ושינוי, בין פיתוח בר קיימא לפיתוח מואץ, בין הלחצים הכלכליים לבין השיקולים הסביבתיים והחברתיים. מעל לכול עומדת עננה של שאלת חיים או מוות. האם תושבי ערד חופרים לעצמם קבר או מסתתים את עתידם..

מאת: ענת רסקין
שרת הבריאות החדשה, יעל גרמן, הצהירה ב- 24/4/13 כי משרד הבריאות מתנגד לכריית פוספטים בשדה בריר שליד ערד. ביום המחרת נערכה הפגנה של עובדי חברת 'רותם אמפרט', החברה שכורה את הפוספטים, מול משרד הבריאות. העובדים טענו שהכרזה כזו כמוה כחיסול מקום העבודה שלהם. אחרי ימים ספורים יצאו תושבי ערד, בעיקר חברי עמותת 'תנו לחיות בלי מכרות', להפגנת נגד מול משרדי כי"ל (חברת האם של 'רותם אמפרט') כדי להזכיר לכולם שכריית פוספטים בשדה בריר עלולה לפגוע בבריאות התושבים. עובדי רותם ששמעו על ההפגנה התייצבו מול המפגינים והרוחות סערו. אלה צועקים לכרות-או לא להיות, רוצים עבודה ואלו זועקים מנגד לכרות-או לא להיות, רוצים בריאות. המשותף- שכולם רוצים בחיים. בריאות ועבודה שהולכים יד ביד.
שלושים שנה שנושא כריית הפוספטים באזור בקעת ערד נתון במחלוקת. מהן כ- 15 שנה של עימותים על שדה בריר וכתבות המשך. על מרבצי הפוספטים העשירים באזור היה ידוע והם נכללו במפת הכרייה הארצית. למרות זאת הוקמה עליהם העיר ערד. יש הטוענים שערוץ פוספט עשיר במיוחד מחבר, מתחת לאדמה, בין עיריית ערד לקניון ערד. לאחרונה חופרת עיריית ערד בריכת מים, 'מאגר אליאב' על 54 דונם, ליד מנחת ערד וללא מאמץ מיוחד הגיעו החופרים לשכבת פוספטים אותה ידפנו בקרקעית הבריכה.

אוצר הטבע הזה פשוט רובץ לו על פני השטח בערד וסביבותיה ומזמין שיבואו לאסוף אותו ולהפוך אותו לאוצר לאומי. כיוון שזהו מחצב ההולך ומתכלה מן העולם, יש החוזים שכבר בעוד 70 שנה יהיה זה מצרך נדיר וחשוב מעין כמוהו לחיים על פני כדור הארץ. אם כך ערד אוחזת באוצר בלום! כזה השווה לריב עליו וציניקנים אף הוסיפו ששווה אפילו 'פינוי-פיצוי'. פלא שכולם אוחזים בטלית וצועקים: שלי הוא!?

עובדי 'רותם'- מלח הארץ או אויבי העם?
ערד נוסדה בנובמבר 1962. עוד בשנת 1960 מנהל חבל ערד, לובה אליאב ז"ל, ישב עם שר האוצר דאז, פנחס ספיר, כדי להחליט על מהות התעשייה בחבל ערד. ב-1961 הסתיים סקר גיאולוגי לבדיקת חומרי גלם ובעיקר פוספטים באזור ערד. בתיאור ייעוד הקמת העיר נכתב שהיא תהייה "עיר עורף לתעשיות ים המלח". שמו המקורי של מכרה 'רותם' למשל היה 'מכרה ערד'.
"הגיאולוג המשוגע", "מאהב הנגב", היה משוגע לדבר. הוא הכריז כי יוציא אוצר טבע גדול מים תטיס העתיק- את הזרחן. "בוא, נערי, בוא ואראה לך.. איזה מפעל גדול הקימו במדבר!" כך מתארת רנה הברון בספרה "מסע לארץ הנגב- מסע למדבר יהודה" (הקיבוץ המאוחד, תשל"א, 1971) את חדוות העשייה החלוצית בתעשיית הפוספטים שקמה בתחילת שנות המדינה (1952).

דוד שטרית (ראש אגף חומר גלם ולשעבר מנהל מפעל ומכרה 'אורון', גיאולוג ותושב ערד): "עד 1995 נחשבנו לפאר היצירה, מלח הארץ! העריכו את העבודה שלנו באזור הקשה. מאז שהופרטנו נהפכנו לאויב העם. האם השתנינו? רק הבעלים השתנו. נשארנו אותה חברה. לא מבין למה משמיצים אותנו!! מאז 1984 אנחנו מנסים להפעיל את שדה בריר ולא מצליחים. אז איפה ההשפעה שלנו? איפה הכוח של הון-שלטון?" אורי יסעור (גיאולוג, סמנכ"ל אקולוגיה ותשתית ומשקיף מטעם התאחדות התעשיינים בוועדת העורכים של ועדת התכנון תמ"א 14ג') גדל בערד למשפחת מייסדים וגר כיום בעומר): "יש לי משפחה וחברים בערד. אני מטייל באזור. אנחנו לא ישות מפלצתית. אנחנו לא עושים מה שרוצים ואיך שרוצים. אלא בצורה מסודרת ובהדברות. יש גם חוקי מדינה שאנחנו עובדים לפיהם. 60 שנה של תעשייה שפועלת- אם הייתה בעיה בריאותית היא הייתה נראית באוכלוסיה העובדת. אנחנו ההיפך ממה שמציירים אותנו".

לפי נתונים של 'רותם', 1200 איש עובדים בחב' 'רותם' מהם 120 תושבי ערד. כ-8000 עובדים עקיפים מתפרנסים מהתעשייה. 20% מהתל"ג של הדרום מגיע מחברות כי"ל (ש'רותם' היא חברת בת שלה). אם החברה תיסגר אכן יהיה מדובר במכה קשה לכלכלת הנגב גם מכיוון שרבים מהעובדים משתכרים משכורות גבוהות יחסית ומשתייכים כהגדרתם 'לעשירון העליון של הנגב' המניע את המסחר בדרום.

כעס, תסכול וכאב מול דעות קדומות, חוסר ידע והתנגדויות
במפגש שערכתי עם עובדי רותם-תושבי ערד במרפסת של ורד ודורון אורגיל נתקלתי בהרבה כעס. כולם, כולל יסעור ושטרית איתם נפגשתי בזמן אחר, ציינו כי הם נתקלים בדעות קדומות בנוגע למכרה, מידע שגוי והלך רוח של התנגדות לשם התנגדות בלי רצון לשמוע עובדות, להבין או אפילו לראות בעיניים מכרה בפעולה. שכן חב' 'רותם' מציעה סיור והסברים לכול מי שמעוניין במכרה 'אורון' (דרומית-מערבית למכתש הגדול). לטענתם אפילו דר' בר-חנא שכתב תסקיר על שדה בריר לא היה כלל במכרה כדי לראות במו עיניו איך הוא פועל.

אלכס שיפליבסקי, מנהל מפעל מים ושפכים, מהנדס כימיה עם תואר שלישי. הגיע לערד מיד אחרי שעלה ארצה מאוזבקיסטן לפני 23 שנה והתחיל לעבוד ב'רותם' כמפעיל. מבין שני ילדיו ושלושת נכדיו גרים בת ונכד בערד. לדבריו הדעות הקדומות נפוצות בעיקר בקהילת עולי ברה"מ לשעבר. עבורם למכרה יש אסוציאציות קשות ממכרות תת קרקעיים, עבודה שחורה והרס. "בבית יש ויכוחים. הטענה הנשמעת מחברים ואורחים שלנו היא 'למה לא מדברים איתנו?' למרות ההרגשה שיש הרבה הסברה מצד 'רותם', זה לא מספיק ואנשים לא מבינים". אהרון דנציגר, עובד במחלקת התקשרויות ב'רותם'. בעבר עבד 26 שנה במכרה 'רותם' עם כלים כבדים, פתוחים, "בתוך האבק". כבר 31 שנה עובד ב'רותם' וגר בערד 49 שנה עם משפחה מדור המייסדים שפעילה בעיר. 2 מתוך ארבעת ילדיו גרים ועובדים בעיר: "אני מכיר טוב את העיר והאנשים. אני מרגיש שאנשים, בעיקר משכבת הוותיקים, יורקים על העיר. רוב המבוגרים שחתמו על העצומה נגד המכרה כבר לא גרים בערד. הם מתנגדים לכל דבר: למפעל המלט, למטמנה, לשדה בריר.. הם נאטמים להסברים. כואב לי באופן אישי שהם פוגעים בעיר וגורמים נזק".

דורון אורגיל, אחראי קשרי קהילה ב'רותם'. 46 שנה בערד ו-32 שנה ב'רותם'. דור שני לעבודה בחברה. מבין שלושת ילדיו אחד גר בערד: "אין לי כעס אישי על חברים או תושבים שמתנגדים. אנחנו ממשיכים להיות חברים. זכותם להתנגד. גם אם נקבל את כל האישורים לשדה בריר אני חושב שצריך אישור מהקהילה כי אנחנו עובדים בתוך הקהילה וצריך רישיון מוסרי ממנה. אבל הקהילה צריכה להבין מה אנחנו עושים ואם יש סכנה". דורון מנהל את מערכת ההתנדבויות של העובדים בעמותות חברתיות שונות ברחבי הנגב. הוא מדריך סיורים במכרה ובמפעל לבתי ספר, סטודנטים, חיילים ואחרים. ועוזר באמצעות החברה למערכת החינוך בדרום. "אנחנו לא מגויסים אלא עושים את ההסברה כי איכפת לנו מערד".

עיר מפולגת: התלמיד מול המורה לגיאוגרפיה שלו
דוד שטרית מציין שאכן היו מתקנים שנבנו לפני עשרות שנים "כשכולנו היינו שחורים ולא ירוקים" שהיו מזהמים. במהלך השנים ככל שהייתה יותר מודעות לאיכות הסביבה ולזיהומי אוויר הם עברו לטכנולוגיות שנתנו מענה ופתרונות ועמדו 'במבחן הירוק'. הן לפי קריטריונים פנימיים והן לפי קריטריונים בינלאומיים. 'רותם' עברה לבנייה ירוקה, ניצול פסולת, צמצום שפכים, מחזור מים וביוב, מניעת אבק ופליטות מארובות "השקעה של מיליוני דולרים. אנחנו לא חוסכים בכסף". בשנת 2011 בדיקה חיצונית של IFA ארגון דשנים עולמי שעורך פקוח ובקרה, נתנה ל'רותם' את הציון הגבוה מכל המפעלים בעולם בכל הקריטריונים. אורי יסעור מוסיף ומספר על שיתוף פעולה עם רשות הטבע והגנים בנושא שיקום אזורי כרייה. "אנחנו כיום מתקנים את העבר ובמקביל מנהלים שיקום תוך כדי כרייה שדורש תיאום רב ועבודה על תאי שטח קטנים".. "עד לפני 10 שנים לא עבדו בכלל ירוק. אפס מודעות לנושאים הללו. ארגוני איכות סביבה והשינוי בשנים האחרונות הצריכו לקחת בחשבון גם את דעתם של התושבים. אנחנו מודעים לכל השינויים ומשתפים פעולה ופועלים בשקיפות. אבל עכשיו לדעתי, הגזימו לצד השני בדרישות הירוקות, במיוחד בישראל".

בין המתנגדים למכרה בשדה בריר המורה לגיאוגרפיה לשעבר של אורי יסעור מתיכון 'אורט-ערד'. בתיה רודד, ד"ר בגיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת בן-גוריון, תושבת ערד, התמחתה בחקר הנגב ומאבקים אתניים בישראל ופעילה חברתית: "המאבק של תושבי העיר בתאגיד הוא מאבק אמיץ המצביע על עיר שיש בה חברה אזרחית חזקה ובעלת תושייה שנוטלת ומממשת את זכותה לעיר. אם יקום המכרה, הוא זה שיהרוס את ערד. איש לא יבוא לדור בכפיפה אחת עם מכרה. קשה מאוד עד בלתי אפשרי למצוא ערים בעולם המפותח הסמוכות למכרה, לא כל שכן, מכרה פוספט ובוודאי שלא עיר תיירות. ה"קסם באוויר" – איכות החיים שחרטה ערד על דגלה לתושביה, תיפגע קשות בעקבות הקמת המכרה. גם שיקום האתר לא יחזירו למצבו המקורי – גרגירי האדמה, לאחר מיצוי הפוספט, מונעים התחדשות בצמחייה. מעל לכל עומדת השאלה – האם להמשיך בתפיסה הכלכלית של פרנסת תושבי הנגב מענף הכרייה כמקור תעסוקה מרכזי?"

עבודה ותעסוקה
פטריק בן-זכר, מעתד מלאי ב'רותם'. 32 שנה עובד ב'רותם' מהן 20 שנה גר בערד. יש לו בת ו-4 נכדים שגרים בערד: "אנשים לא יודעים אבל 'רותם' מתקיימת על הקשקש (למרות שנים טובות שהיו לאחרונה) אנחנו חברה שמפסידה. איך נביא פוספט ממרוקו? העתודות האחרות בנגב לא מתאימות לייצור בשיטות שלנו. המצב הוא שיש סיכוי בכי"ל עצמה תסגור את 'רותם'. אני כועס כי חלק מהאופי של תושבי ערד זה להתנגד.. זה עושה נזק. אני חושב שאפשר לעשות גישור ושערד תגזור קופון לטובת העיר, אחרת היא תפסיד מכול הכיוונים". חנן יוסף, מנהל מחלקת חשמל ומכשור בחטיבה ב'רותם'. 41 שנה בערד. 17 שנה ב'רותם'. יש לו 4 ילדים צעירים ומשפחה רחבה החיה בערד. הוא גם חבר חדש בוועד העובדים: "הרוחות השתנו ב'רותם' לטובת תושבי העיר. רק לאחרונה ערכה 'רותם' יריד תעסוקה בעיר אחרי זמן רב שלא עשתה זאת. יו"ר ועד העובדים לשעבר הכריח להעסיק רק את תושבי דימונה. עכשיו דברים השתנו. אנשים יצאו לפנסיה מוקדמת, מרעננים תפקידים, יש ועד חדש ופנינו לגיוס וקליטה מערד"

בריאות התושבים: אם יש ספק- אין ספק!
פטריק בן-זכר: "לא זז מערד! אני אוהב את העיר ולא עוזב. אם יש ספק לגבי ההשפעה של הכרייה על בריאות התושבים אני בעד שיסגרו את המכרה!" אלכס שיפליבסקי משתף שהוא חולה סרטן לשעבר וכי אנשים בעיר מרכלים עליו שזה כתוצאה מהעבודה שלו ב'רותם'. "מי יכול לדעת? איך אפשר לבדוק זאת?" דנציגר: "אני עדות חיה שהמכרה לא מסוכן". חנן יוסף: "הכניסו פחד לאנשים ויש רתיעה להגיע ולראות. מרגיז אותי כי יש התנגדות אפילו לפיילוט ניסיוני". דורון אורגיל: "ב'רותם' אין אחוזי תחלואה גבוהים מהממוצע הארצי". העובדה שהם גרים בערד ויש להם ילדים, נכדים ובני משפחה בעיר רק מחזקת לדבריהם את העובדה שהם לא יסכנו בני משפחה שלהם, כל שכן תושבי ערד אחרים, מהבחינה הבריאותית. אם יש סיכון בריאותי- גם אנחנו מסכימים שלא צריך לכרות, הם אומרים פה אחד.

פלוגתא במשפחה
הפלוגתא לא פוסחת גם על המשפחה שלי והוויכוח בבית סוער. אלון, בן 26 סטודנט בן ערד: "זה בריאות מול כסף. יותר מידי כסף מעורב. לא מאמין למילה שתספר לי חברה שמסתכלת על שורת הרווח. הכול אינטרסים. כדאי שאנשים בערד, פעם בחיים שלהם, יהיו מוכנים להלחם עד הסוף בשביל משהו". מוטי רסקין: "עזבי אותי, לא מאמין לאף מילה שלהם. גם אם אני אאמין לעובדים הם לא יכולים להבטיח שהמנהלים שלהם יקיימו הבטחות. בפיילוט הם יקפידו על כל פרט וכשיקבלו את האישור לכרייה יעשו מה שהם רוצים. אני מכיר ארגונים גדולים, עבדתי בהם, אני יודע שהם מעגלים פינות במיוחד כשזה לא נוח ועולה הרבה כסף". אני אישית קראתי מסמכים בנושא שדה בריר, דברתי עם מתנגדים ועם עובדי 'רותם', סיירתי בשדה בריר, בקרתי במכרה 'אורון' ושמעתי הסברים. מצד אחד באמת לא ראיתי אבק משמעותי נישא באוויר. עבודות ההרחבה של כביש 31 הנערכות בימים אלו, מעלות טונות של אבק שלא ראיתי כמותן בעבודת המכרה. מצד שני אין להתעלם מחוות הדעת הרפואיות שטוענות לסכנה בריאותית אפשרית. אז בסופו של דבר לגבי – זה רק עניין של בריאות!!

פנייה לחברים בערד
לא רוצה לקרוא יותר דוחות משמימים עמוסי פרטים שרק מבלבלים יותר מאשר מסדרים את הראש. אני חושבת שגם הקוראים לא יכולים יותר לסבול כתבות המשך על שדה בריר ולשמוע סלוגנים של התומכים או של המתנגדים. כן, ורד, אני רוצה שבמקום להצהיר הצהרות לפי כוח ההשפעה של הלובי התורן, משרד הבריאות יעשה עבודה מקצועית ויקבע, סוף-סוף, חד משמעית! אם הכרייה בשדה בריר מסוכנת לבריאות שלנו או לא. שהרי על זה יקום ויפול דבר.

אני מאמינה לכם, עובדי 'רותם', וגם ראיתי זאת בשטח, שחברת 'רותם' מטפחת את העובדים, נותנת להם תנאי שירות, עוזרת להם בזמנים קשים ותומכת בהם בזמן מצוקה. שחברת 'רותם' זה מקום טוב לעבוד בו ולהתקדם בחיים (ונכון שיש הרבה בערד שמקנאים בכם).

אבל אולי, למרות שאתם מסרבים להכיר בכך, הסוף של 'רותם' הוא בלתי נמנע? כפי שלצערי הסוף של חברת 'מוטורולה' בערד היה בלתי נמנע. כפי שחנן ציין: "חברה שעומדת במקום בסוף הולכת אחורה". אז אין חלופות לכרייה, ערד תקועה לכם כמו עצם בגרון, החברה לא קונה ולא משקיעה בציוד ובתוך 10 שנים תסיימו לכרות את מה שאפשר ומנכ"ל כי"ל סטפאן בורגס ילחץ על הכפתור ויסגור אתכם כי אתם לא רווחיים ונמאס לו מכול הכלבים הנובחים. 1200 איש יצאו לפנסיה מוקדמת או ילכו הביתה ובורגס יפתח מכרה פוספטים בקזחסטאן וירוויח הון תועפות. ואולי לא. ולמרות הכלבים השיירה תעבור על אפה וחמתה של ערד.

אני לא חושבת שאתם, עובדי 'רותם', אויבי העם, נצלנים, שפוטים, מגויסים ושאר מרעין בישין שמלבישים עליכם. אולי תהילת התעשייה הכבדה עברה מן העולם וכך גם המיתוס החלוצי? הזמנים השתנו ועמם תפיסת דעת הקהל, תפיסות מקצועיות וערכי סביבה וצדק חברתי..

אבל דבר אחד ברור- אתם אנשים איכותיים ואני רוצה להיות שכנה שלכם. אני רוצה לשבת בערב במרפסת של ורד ובמקום להתווכח על חיים ומוות לטכס עצה ביחד איך אפשר לעזור לערד. אני רוצה שיהיו עוד מקומות עבודה בערד ושמשפחות חילוניות, עובדות, תגענה לעיר כדי לרענן את השורות ולהפיח רוח חיים. אני רוצה לראות שקמה מכללה למקצועות הגיאולוגיה, מחצבים וכרייה שתספק מקצוע ותבטיח תעסוקה לצעירים. אני רוצה להמשיך ולהפיק עיתון תיירות שמזמין אנשים מכול רחבי הארץ לנפוש בערד ולטייל בסביבותיה. כי אפשר גם וגם.

"המדבר/ בשביל זרים- זוהי ארץ תלאובות. / שממה מוכת שמש ורוחות שרב./ בשבילנו- זה הבית./ זה השדה ממנו אנו מוציאים את לחמנו./ פה המאבק ופה היצירה המתחדשת./"*
(*מתוך אלבום צילומים והסברים-25 שנה לפוספטים בנגב' , סיפורה של חברת הפוספטים)