במאי 2010 זכתה האומנית הבינלאומית רות-דורית יעקבי מערד בפרס היוקרתי ע"ש מישל קיקואין של הגלריה האוניברסיטאית תל-אביב, על הישגיה האומנותיים. תערוכת היחיד שלה תוצג בגלריה הנחשבת במאי 2011 למשך חודשיים ותלווה בקטלוג מרשים של 80 עמוד. פרופסור מוטי עמר הינו האוצר ומנהל הגלריה האוניברסיטאית תל-אביב (וגם האוצר הראשי ומנכ"ל מוזיאון ת"א) יעמיד את תערוכתה של דורית על האם המקוננת העוברת תהליך מטמורפוזה לאם מבשרת חיים. הגלריה שתחולק לארבעה חללים תציג ממוצגי המלח של 'ארץ המתים', מצבות הברכה שהן גם מצבות זיכרון מסדרת 'ברוך אתה', ציורים כחולים ושדות הלידה האדומים של סדרת 'לידה' ומן הטוטמים האינדיאנים של האם הגדולה שמחזיקה חיים ממיצג 'יער ארץ החיים'. יצירותיה של דורית יעקבי מוצגים בדרך קבע ב 'האנגר של דורית' ברובע האומנים בערד ופתוחים לקהל הרחב.

כתבה וצילמה: ענת רסקין

כשנכנסתי לאולם התצוגה בהאנגר של האומנית דורית יעקבי, הממוקם ברובע האומנים של ערד, נדמה היה לי בתחילה כי נכנסתי בטעות לגלריית העבודה שלה. תמונות על גבי תמונות מן המסד ועד הטפחות מילאו את האולם ביחד עם מיצגים שונים וחפצים המפוזרים על הרצפה. באוויר עמד ריח דחוס של צבע וחומרים אחרים ואפלולית מילאה את החלל. מלבד כמה זרקורים שהטילו אור זהבהב על המוצגים נכנס אור רק מעוד שני חלונות, לא גדולים, שממוקמים מתחת לגג. האור שחדר מבעד לסדין לבן עליו כתובים בכתב יד, שירים בצבע אדום כדם, הקרין את אורו החלבי לחלל הגדול של ההאנגר, כך שאינך יכול שלא להרים ראשך למעלה, לעבר מקור האור, ולהיתקל בכתוב ונמצא שאתה עומד בעיניים קרועות כסוגד למראה.

רות דורית יעקובי אמנית בינלאומית, ציירת ומשוררת, הציגה כ-64 תערוכות יחיד על פני חמש יבשות בגלריות ומוזיאונים מרכזיים בערים כמו: ניו-יורק, טורונטו, מונטריאול, ברלין, טוקיו, בייג'ין, סיאול, מקסיקו-סיטי, לימה, בואנוס-איירס, מוזיאון תל-אביב, מוזיאון ישראל. ועוד עשרות תערוכות קבוצתיות.

את תערוכתה הראשונה בניו יורק הציגה אחרי שנבחרה עם 30 אומנים ישראלים, מתוך 330 שהציגו מועמדותם, לייצג את ישראל. תערוכתה השנייה הייתה במוזיאון ישראל בעקבותיה קבלה את פרס משרד החינוך והתרבות. זכתה במלגות בארץ ובחו"ל ופרסי יצירה. בשנת 2000 הציגה תערוכת יחיד בוותיקן "שער הדמעות, גשם השושנים" בחסות האפיפיור יוחנן פאולוס השני שלוותה בפגישה עמו. משנת 2008 נפתחה תצוגת קבע פתוחה לקהל ב"האנגר של רות דורית יעקובי" ברובע האומנים-ערד ובחדר ההקרנה הקטן שבמקום מוקרן הסרט "האישה של אלף הקולות" שערך עליה בנה הקולנוען עמרם יעקובי. לאחרונה הציגה מעבודותיה גם במרכז המבקרים במצדה.

בין המוצגים נמצא המקום הצנוע לכסאות האורחים. בנה עמרם בנגינת מוזיקת ימי הביניים מלווה את שירת הפיוטים של שלומית בתה. שניהם מוסיפים נופח מיסטי למקום. "שמרני, כאישון בת-עין: בצל כנפך, תסתירני, תמך אשרי, במעגלותיך אני – קראתיך כי – תענני אל": (תהילים י"ז, כ"ד).

דורית יעקבי בשמלה לבנה תפוחה ובתלתלים העוטרים את ראשה, נשאה ברכה כנערה מבוישת. לא נותר אלה ללכת בעקבות השביל הצר ולהכנס לעולם המופלא, המורכב והפלאי שיצרה. ללכת לאיבוד בעולמה המעוצב כאי המנותק מן העולם הסובב אותו.

דורית נולדה וגדלה בישוב ארבל, בגליל. המשיכה בפנימיית בויאר בירושלים (פנימייה לבעלי יכולת לימודית גבוהה ולמצוינות).

אלו זכרונות יש לך מילדות במקום פסטוראלי כמו הארבל?
דורית: "אני זוכרת מקום יפה, מאד קסום. אבל לא משנה מה היה משנה מה אנחנו לוקחים איתנו לחיים ומשום מה אני לא זוכרת שהייתה לי ילדות. אהבתי את הגינה הירוקה והפורחת וזה זכרון שנשאר לי. הייתי המלאך החולם ועף מעל הגינה. ימים כחולים של שמש אביב שהגוף נמס מרוב אושר. לא הייתה לי חברה.. יש לי משהו חסר, לא קיים".

האם חווית שכול או כאב בילדותך או בחייך?
דורית: "לא חוויתי שכול אך גם לא הייתי מאושרת. היה לי בית מאושר ומשפחה טובה אבל לא הייתי שייכת לחברה. תמיד בשוליים החברתיים. הייתי שונה. לא הייתי מוזמנת. לא מקובלת. זה כאב. לא הייתי ילדה מאושרת, הייתי בחלומות שלי. אח"כ בפנימייה זה החריף. הייתי תלמידה מצטיינת עם אמביציה להצטיין אבל הייתי שקטה, נחבאת, במקום של הנעלבת. חברי פנימייה שפגשתי לאחרונה אמרו לי:"היית הולכת במסדרון ומעלימה את הגוף שלך". השלמות הפנימית שלי באה מן הטבע שסיפק לי כוח. אהבתי את השמים, האדמה והים. הייתי שוחה שעות בכנרת כילדה. המים היו מקום של חסד. פיצוי לאי שייכות, לבדידות שנשברה רק כשהתחתנתי. בעלי היה הנס שקרה לי. אנחנו נשמות שחברו לאושר ובטחון. עד אז הייתי מבוהלת מן העולם".

דורית המשיכה לצבא, חתונה, 4 ילדים ועברה להתגורר בערד בה היא גרה מזה 30 שנה. בהתחלה חשבה שאין חיים בשקט, במדבר והרגישה כמו עץ עקור. אח"כ בא המפנה והתובנה שהביאו אותה להפסיק לימודי מ.א. בפסיכולוגיה במסלול לפרופסורה ואת עבודתה בשרות הפסיכולוגי בערד וללכת ללמוד בבי"ס לאומנות חזותית בבאר שבע בו למדה 3 שנים. אחריהן המשיכה אצל מורים פרטיים ברמת השרון ותל אביב. "עזבתי עולם מסודר ומסלול מובנה של החיים ונכנסתי לעולם הטוטאלי, הכאוטי שבולע ולא מותיר, של האומנות". 3 שנים ציירה בביתה "עם הראש לקיר והגב לעולם".

בעקבות מה או למה הגיע המפנה בחייך?
דורית: "ילדתי ילד רביעי ובו בזמן בנינו בית בערד ועברנו מכרמיאל שבצפון למדבר, הרחק מאמא שלי.. הפרידה הפיזית הזו מהכול גרמה לכך שלא יכולתי להמשיך במסלול הקודם. דבר גרר דבר ופניתי ללימודי אומנות. המרחק מאמא היה גם מרחק מהרצון שלה ממני להצטיין ולשאוף למצוינות. התגלתה לי האמת הפנימית שלי.

איך זה קרה שפנית דווקא לאומנות, מה הביא לתפנית ממסלול אינטלקטואלי-שכלי למסלול רגשי-חוויתי?
דורית: "לא יודעת. זה היה נס. המרת הלב. אבל גם באומנות כשאני מנסה להגיע לאמת הפנימית ומציירת את אותו ציור אלף פעם זה שאריות של הרצון להצטיין".

אנשים היו שואלים אותה איך אפשר לגדל ילדים במקום כאוטי כמו הבית שלה? אבל ילדיה נצלו את החופש והאנדבידואליות לטובה והגיעו בעצמם למקומות רחוקים: בן מדען חקר המח במכון ויצמן, בת שעזבה את כימיית הקוונטים לטובת שירת פיוטים, בן אחר, קולנוען שהפיק סרט נושא פרס ועוד סרט עליה ומלמד במכללת ספיר ובת נוספת, דוקטורנטית לגאולוגיה. אם מדברים על משפחה תומכת ומוכשרת יש להזכיר את בעלה שמלווה אותה לאורך שנות עשייה ויצירה ועוזר לה בהקמת הפרויקט ברובע האומנים והורים בני 95 ו- 97 ששרים את שיריה באתר האינטרנט שלה.

גם במשפחתך אפשר להבחין בחלוקה בין תחומי החקר והאקדמיה ואנשי הרוח והאומנות. מה היו העקרונות החשובים ביותר בבית?
דורית: "היה תוהו ובוהו. בית כאוטי. מצד אחד בעלי- מהנדס, מנהל פרויקטים שאסור לו לטעות והוא רציונאלי. הוא נתן את צד ההגשמה והמעשיות. והצד שלי – רגשי, זורם, מבולבל, נבנה כל הזמן מחדש. הילדים זכו להיות בשני עולמות".

כשדורית יוצרת היא לא חושבת או מרגישה, היא פשוט עושה. יוצרת מן המקום הטוטאלי כאלו היא כלי לכוחות אחרים. היא יוצרת בטכניקה מעורבת מה שאומר ש "כל חומר נמצא בציורים": שעווה, פיגמנטים, דבקים, חומרים תעשייתיים, זפת, שמנים למיניהם, משחות שונות, עלים, אדמה ואביזרים כמו מחברות ילדים, קרשים, מראות ועוד. "אין הפרדה בין החיים לאומנות".

אך העיסוק במוות שאב מדורית כוחות, כדבריה: "כמעט שגרם לי להעלם בצער, הרגשתי שאני בסכנה".

מהי אותה תחושת סכנה שהרגשת? סכנה מפני מה?

דורית: "לא הייתי במקומות של שכול ואבל אך כן במקום של כאב ועצב והם היו לי כלים נשיים להתחברות לאני כולל של האמא הכואבת. למקום הגדול של האמהות של הצער הגדול. משם זה נמשך עם מלחמת לבנון – ארץ המתים, הצעקות של הבנים והשאלה למה שלחנו אותם למות?. הלאה אל בורות המוות של ההסטוריה.. הרגשתי שאני הולכת ונעלמת, נבלעת בבורות מוות לבנים. תמיד הייתי במחוזות הצער. אני שייכת לשם איכשהו. אבל אלו בורות בולעניים והיה לי קשה לצאת משם".

מה עשית כדי לצאת משם?
דורית: "כשעשיתי את הסרט עם הבן, הוא כקולנוען היה אומר 'קאט' והיה יוצא מהסיטואציה. אני הייתי הולכת לחדר השני ובוכה. הבן היה מעיר אותי עם ה 'קאט'. אח"כ הפסקתי ללכת למקומות האלו. נאחזתי בחיים. יצרתי את הילד החי והאמה החיה. יצרתי את יער החיים. זו היצירה האחרונה שלי. בחודשים אלו שאני משפרת אותה כל הזמן. כעת זה מכיל את הכול. אף פעם לא הכלתי את הכול אלא רק את העצב. היום אני מכילה יותר את החיים. זה מקום של ילדות חדשה, מקום שמאני, של אהבה וחמלה. החזרתי את כוח הטבע אלי. היום אני גם אמא גדולה וגם ילדה מבוהלת. למוות יש מקום אחד. החיים הם התווך והתנודה בין קצוות".

את מגיעה לתובנות ומפנים בחייך תוך כדי עבודת יצירה?
דורית: "דרך העבודה אני מקיימת מסע שהיצירה היא מקום להגיע אליו. כיום אני מנסה לחיות את החיים דרך הגדילה, ההתרחבות. האור הלבן שהוא אור המוות יש בו גם צבעים".

"הצפור שמלווה אותה
שומרת עליה שלא תטבע
אפילו שתטבע שלא תאבד
את הרצון
לשוב לצוף". (דורית יעקבי)

דורית למדה שהמוות והחיים שלובים ואינם עולמות מופרדים. שכשם שהמלח שורף פצעים ומשמש לחניתת המתים כך הוא גם מקור החיים וחומר מטהר. כשם שהדם הוא דם הפצועים והמוות כך הוא גם דם הלידה והחיים החדשים. כשם שהצבע הלבן הוא צבע התכריכים והמוות כך הוא גם צבע הטוהר של הלידה מחדש, אור הקדושה. עבודות האומנות שבאו לבטא את קולות הכאב האבודים וצעקת האימהות האובדות עברו מטמורפוזה לריטואלים של החייאה, תנועה וצבע.

לא קל המראה שנגלה בחלקו האחד של ההאנגר. קרעי לוחות עץ עליהם מודבקים שבבי עץ היוצרים את המילה 'ילד', מונחים על הרצפה כמשטח גדול של ציוני קברים קטנים. כסאות ומיטת תינוק כרוכים בתכריכי בד לבנים, והמילה 'אמא', כתובה בכתב יד, מפוזרת לאורך המיצגים. על הציורים, חלקם ענקיים, מופיעות דמויות מעורפלות בצבע לבן, כמו רוחות רפאים והאור החלבי שנכנס משני החלונות העליונים מפיק את אווירת המוות השוררת במקום ודי קשה לעיכול.

בחלקו השני של ההאנגר מוצבות עבודות, חפצים ומיצבים יותר ססגוניים. אור זהוב וחמים עם דמויות מלאכיות כחולות ושלדי עצים ערומים הכרוכים בבדים צבעוניים כמעשי האינדיאנים או מבקשי הבקשות בלאומים שונים ברחבי העולם התולים מטפחות צבעוניות על עצים לציון בקשתם. שביל צר מאד מתפתל בין המוצגים ומושך אותך לעולם משלו – מטראומת הלידה להיוולדות. מן האדום לילד שנולד לכחול.

"מתגעגעים לילדינו שאינם
בדמעותינו אפשר לרצף את שביל חזרתם
הם היו צועדים על דמעות המלח הצורבות
בחוטי זהב שנקשור נסמן את הדרך
נעטפם בחיתולי אור
שיהיו תמיד שלנו". (דורית יעקבי)

צילום הסרט 'האשה של אלף הקולות' נעשה בהאנגר של דורית בערד, ברובו בתקופת מלחמת לבנון השנייה ונותן במה וקול לצעקה של קולות הילדים-החיילים שאינם. עמרם, בנה הקולנוען, כותב: "הרעיון לעשיית הסרט התחיל מהרצון להמחיש לעולם את עולמה הפנימי באמצעות עבודות האמנות והשירים שלה, המדברים ברובם על דמות רוחנית של אם גדולה של כל הילדים ושל כל האמהות, המקוננת על ילדיה הנלקחים ממנה. זוהי דמות שקיימת בתוכה ולמעשה הדמות שמצטיירת מתוך השירים והציורים זאת היא ממש כמו שרואים בסרט. הסרט נוצר ונבנה סביב השירים על הילדים האבודים שכתבה אמי, שירים שהפכו בזמן עשיית הסרט למציאות טראגית, אך היו נכונים גם תמיד".

יש שיראו במיצב את הבנים החיילים שאינם, יש יראו בו מבע לשואה. כאשר התערוכה נדדה בעולם התחברו אליה עמים שונים באופנים שונים, כל אחד ממקום הכאב שלו. ביפן ראו בו ציור מופנם, אמיתי המאפיין את האמת הקוסמית, בסין הוצגה התערוכה בעיר האסורה והתקרה נצבעה בכחול וזהב וקערות המייצג נתפסו כקערות נשמה, בקוריאה אמרו שהתערוכה מייצגת את תורת קונפוציוס ואמרתו 'רק כשאתה לא אוחז (כשאתה משחרר) אתה אוחז את האינסוף'. במקסיקו התרשמו מהצבעים, בסנטייגו צ'ילה ראו בה ביטוי למתים שהרג המנהיג פינושה, בלימה ראו בה מכשפה שמנית ובבואנוס איירס האשה שאוחזת את השמש. בוותיקן קראו לתערוכה 'שער הדמעות, גשם של שושנים', להזכירנו שמהמקום הכי עלוב מתחילה הגאולה ובאה הברכה לעולם.

המסעות מסביב לעולם עם תיבות ענקיות של 2000 ק"ג של מוצגים, כל חודש במקום אחר על פני היבשות, היו גם "מסעות להרחבת הנפש". בכל מקום פגשה דורית תרבות אחרת, אמונות, דעות אחרות והתחברות שונה לתערוכה שלה. "החיים שלי היו כמו מערכת ניסים" היא מפרשת את הצלחתה להגיע למוזיאונים ולגלריות הכי חשובות בעולם ושיכתבו עליה בכל העיתונים והמגזינים האומנותיים הכי נחשבים בעולם.

התובנות החדשות לחיים תפסו גם לגבי ערד שהפכה ממקום חסר חיים, עבור דורית, למקום שמסמל עבורה את הלב, את בשורת החיים.

"תלכי מארץ לארץ
תהיי הלב המדמם
של העולם
הפה הצועק שלו
היי הלב החי של העולם
השירה שלו". (דורית יעקבי)

מהי אותה תחושת שליחות שאת מדברת עליה גם בשירייך?
דורית: "זה התחיל בפעם הראשונה בנסיעות לחו"ל כשאנשים אמרו לי 'את שגרירה', 'את מביאה את השמש מישראל', 'את שליחת היוניברס'. החיים קבלו משקל שונה מהשליחות. ההאנגר הוא המבשר והוא בשורה, תיבת התהודה של מסע הקולות. הוא הלב העמוק במדבר, במקום של השקט, האמת וההקשבה, הבית של הרחמים. ההאנגר הוא הלב, הוא המקדש של קולות הילדים, בשורת קולות חיים. ההאנגר הוא מגדלור, אבן דרך ומעיין פנימי נסתר שמזין את האנשים ואת הנשמות החיות והמתות ונותן תקווה ונחמה ואמונה לחיים ולשמחה".

"רוצה שהמקום יהפוך למקום של מדיטציה לאנשים, שיוכלו לשבת ולהתרשם. מקום שיוכלו לחוות בו חוויה שתביא אותם ליצור בהמשך. הם יקבלו תובנות ושינוי במסלול החיים. אומן יכול להיות מורה דרך, מורה רוחני והמבקרים יוכלו להיות השליחים של הקולות בעולם".

בשנים האחרונות את קוראת לעצמך רות יעקובי מה מהות השם הזה עבורך?
דורית: "נולדתי כרות. בתעודת זהות שלי כתוב רות-דורית. בהמשך החיים השתמשתי בשם דורית ורק לאחרונה חזרתי לרות. רות באנגלית (ruth) זה חמלה, רחמים. כיום אני מרגישה את השקט. מהמקום של החמלה והאור. בלי הכאב העצום שאני לא חייבת להכיל אותו. התצוגה האחרונה שלי היא 'ארץ החיים'. רות המואביה הייתה האשה שהלכה אחרי נעמי ועזבה, מתוך אמונה בתוכנית האלוהית, בלי להסתכל אחורה. כדי להמשיך ולגדול אני חייבת להיות רות. אין אפשרות אחרת".