שוב פסח. שוב יושבים סביב שולחן ליל הסדר. שוב מספרים את סיפור יציאת מצרים. כי "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ח').

שוב ננסה למצוא זווית חדשה בספור כדי שליל הסדר יישא משמעות עבורנו חוץ מהתכנסות משפחתית לארוחת חג חגיגית.

אצל דר' לייטמן מיכאל מ"קבלה לעם", קראתי שהוא מדמה את המאבק בין פרעה למשה למאבק בין כוחות מנוגדים. הוא משווה את פרעה לאגו שלנו המעוניין להשיג את ההנאה, העונג והבריחה מהסבל. זהו הכוח השלילי שפועל על האדם שגם הרמב"ם מכנה את פרעה "היצר הרע". ואילו משה מייצג את הכוח החיובי שמושך אותנו מהאגואיזם. אם כוחו של משה גובר אנו זוכים לצאת לחופשי. אך המאבק עם האגו ממשיך כל הזמן וכפי שקראנו בספור יציאת מצרים- עם ישראל רוצה לחזור ל"סיר הבשר" במצרים אפילו שהוא מלווה בשעבוד ועבודה קשה ורק לא לסבול את ייסוריי היציאה לחופשי.

משמאן עברי, ששאב את השראתו מהבודהיזם, שמעתי שהמילה 'חופש' באה מהמילה 'חיפוש'. אין אדם יכול להרגיש חופשי אם אין לו את היכולת לחפש תמיד תשובות בעולם הזה. עצם האפשרות הפתוחה לחיפוש שעומדת לאדם הופכת אותו לחופשי. עם זאת עליו להתמודד בדרך עם קשיים גשמיים וקיומיים ששמים מגבלות על החופש שלו ומקשים על החיפוש שלו. כי כאשר אדם רעב, לדוגמא, או אין לו קורת גג, אין הוא חופשי להמשיך בחיפושיו ועליו לדאוג למילוי צרכים אלו שלו. רק אנשי רוח יוצאי דופן מסוגלים לוותר במודע על מילוי צרכיהם כדי להמשיך לדבוק בחיפוש הרוחני כדרך חיים.

לספור יציאת מצרים יש חשיבות עליונה בתנ"ך. לא רק בציון חג הפסח אלא כספור-על העובר כחוט השני בסיפורי התנ"ך, כאירועי מכונן ביחסי ה' ועם ישראל. אפשר להבין מכך שלחרות האישית והקבוצתית שלנו כעם יש ערך עליון בתנ"ך. זהו בעצם הדנ"א של עם ישראל המתחיל עם  "לך-לך" של מקים השושלת אברהם אבינו, דרך יציאת מצרים, מרידות העם בכובשים ועד הציונות שהביאה שוב את העם לארצו המובטחת ולעצמאות כלכלית-מדינית.

זהו ספור של יציאה לדרך. החיפוש אחר משמעות וחופש הדורש התרת מוסרות שכובלות אותנו, משעבדות אותנו, מושלות בנו פיזית או רוחנית. בין אם אלו אנשים ודברים חיצוניים לנו ובין אם אלו דברים פנימיים בתוכנו.

על-פי סיפורי התנ"ך לעם ישראל יש חיפוש תמידי של דרך לאור ערכים מוסריים. זהו הציווי העליון היחיד שלו לדעתי. זה הציווי שהופך אותו לאדם שמשפר עצמו כל העת, שבוחן עצמו כל הזמן. שנלחם בחטא הרובץ לפתחו, ששואף לטוב ולאהבה, שרודף אחר הצדק, שמקיים חברה הדואגת לפרטיה כמו גם לאחדותה.

החיפוש הזה כרוך במאמץ. כרוך גם באומץ לעמוד ולהכיר בדרכנו השגויה ולחשב מפעם לפעם מסלול מחדש. כרוך בסבל של הליכה במֵיצָרִים. לפעמים הליכה האורכת זמן, אולי אפילו כל חיינו..

אך זוהי הדרך לחופש וחרות ואין בילתה. אמנם ה' הוא שהוציאנו ממצרים אך לא לפני שהיה צורך ב-10 מכות במצרים ובדרך ארוכה של תלאות. מכאן ש"אין סומכין על הנס" ויש לעבור על בשרנו את תהליך יציאת מצרים כדי לזכות בחופש ובחרות.

ואולי לכן עלינו לספר ביציאת מצרים בכל דור ודור ולראות את עצמנו כאילו אנו יצאנו ממצרים..

חפשו, ותמצאו את החופש

חג שמח!