(צילום-יובל מרום)

לפני כמה ימים התרגש ובא עלינו לטובה ט"ו באב הלוא הוא יום האהבה. בשל היותי שארמנטיקן מעודן שלא לומר רומנטיקן מעודכן וחסר תקנה החלטתי לקחת את בת זוגתי למקום היפה ביותר בעירנו ערד המיוחדת ממילא, הלוא הוא המצפה שבקצה העיר. עומד אני על פסגת הגועל הזו שפעם, לא הייתה שנייה לה ליופי והוד והדר ונשמתי נמלאת בחילה. נבלה נעשתה בעירנו ואנחנו כולנו קרבנותיה.
מאת: יובל מרום- אומן. תלמיד אחרון למאסטר כבת 100 שנים באקדמיה לציור בלוס אנג'לס. אומן מאומץ ע"י גלריה אופיצי בפירנצה. התמחה ברישום וציור כשנתיים במוזיאון הלובר. התמחה כפרופסור לאומנות ב "בוזאר" בפאריס. עשה מספר תערוכות יחיד בארץ.  מתגורר בערד.

אין מי שלא מכיר את שכיית חמדה זו שהינה מהיפות בארץ. מצפה זה צופה גבוה, עמוק ורחוק אל תוך המדבר. ביום נשקף ממנו נוף חלומי המניח דעתם ומשובב נפשם של אלו המביטים בו עת נפרש המדבר להדום רגליהם. בשעת הערביים, עת הדמדומים, הופך ומשנה הנוף צבעיו ושובה ליבות האוהבים, האומנים וכל מי שאתרה מזלו לצפות בו, בכשפיו. ובלילה – הו הלילה, זוהי שעתם הקסומה של ריבוא כוכבים וחלומות לנצנץ באוויר הצלול ולהאיר לתוך נשמת המתבוננים בם. זוהי שעתו הגדולה של שביל החלב להיפרש כמשעול מכושף מעל הראש של ההרים והעמקים, להחשות סוד. ושל הירח לזהור כפנס, זה המטווה דרך למחפשים תשובה, להולכים לאורו או סתם לכל מי שנפשו חשקה במעט יופי וקסם אלוהי.

שמנו איפה זוגתי ואני פעמינו למקום קסום זה ובאמתחתנו מעט מהכול- יין טוב, אוכלים טעימים, אף מעט פיצוחים לאיזון הדראמה השמימית. כמהים לטבול באור הכוכבים והירח הגענו שמה

ועצרנו כהלומי רעם. בא לומר כמוכי סנוורים.

הרחק למעלה, מעל הראש, מקום שם השמיים והכוכבים, נטע מי שנטע שני פנסים אדירים. שתי מפלצות כעורות ומכוערות שזורקות אלומות אור מזעזעות ומחרידות לעומק המדבר. אלומות אור משוגעות משל היינו עומדים באצטדיון רוק בוומלי שהורסות ומחריבות כל שמץ מהיופי והקסם שכה אהבנו להתפאר בו. אורן הלבן והמזוויע מאיר וחושף את אותה אנדרטה חסרת טעם ומשוללת כישרון שהקים בשעתו יגאל תומרקין וכבר מזמן היה צריך לגרוס אותה ולהשליכה מעבר למצוק, אך היא עצמה עומדת שם ככוכבת הנשף ובעיוות גרוטסקי של הנסיבות מחרידה במראה את כל רואיה.

טרח מי והגדיל לעשות ובחוסר טעם משווע צבע פיסה ממנה בכחול כמו ישפר מעשה זה את עצם קיומה האווילי מלכתחילה. אין אנדרטה זו משמשת לכלום בלתי אם לכער את נוף המדבר ותקועה היא כעצם בגרונו. אם כן, מהלכים היינו זוגתי ואני באור יקרות מזעזע זה, מחפשים מעט ממעט מכל מה שלשמו באנו הנה.

על האנדרטה ישבו כמה בני נוער ורוקנו לגרונם משקה וודקה זול, נחבאים בצללים שהטיל האור. אך האור עצמו לא נעצר בזאת. ממשיך היה הרחק, הרחק מעבר לשם, מאיר בדרכו את שולחן האבן הקטן אצלו ראיתי אינספור פעמים את מחול הכוכבים המופלא ועתה היה עומד שם בקלונו מואר וחשוף וגלוי לעין כלו מכוסה קשקושים וחירבושים שנמרחו עליו באצטלה אומנותית כלשהיא.

גם שם לא עצר האור. רחוק ועמוק המשיך, מאיר את הרי המדבר ופסגותיהם, שוטף במעין אובך לבן את כל מה שלא היה צריך להיות מואר בלתי אם באורם הטבעי של הכוכבים והירח.

הירח עצמו גלמוד ושומם כמו נתבייש בתחרות זו שנכפתה עליו, מעשה שטן מלמטה בידיי שרלטן חסר טעם ומעוף. הכוכבים נחבאים היו במסילותיהם ולא ניתן לראות ולו אחד מהם לרפואה. ושביל החלב, היופי בהתגלמותו, התאדה ולא הותיר כל זכר לקיומו.

מקץ שעה של ייסורים הלכנו משם. אלומות האור המפלצתיות הופנו עתה כנגדינו חוצבות בראשינו ומאיימות לקעקע את מוחותינו, בוערות בתוך העיניים ואינן מאפשרות לראות את הדרך. מה רבות הצטערנו שלא עלה בדעתנו להביא עמנו משקפי שמש לשעת חצות הלילה.

על האנדרטה ישבו כבר למעלה מ-20 בני נוער, מחרידים את הלילה בצרחותיהם ומרוקנים וודקה פטישים לקיבתם האומללה. השטח ניראה כמו פני הירח ממש, האור האיום יצר צללים וקונטרסטים חזקים כל כך שדומה היה שהגענו לכוכב אחר. בשארית כוחותינו הגענו חזרה לרכב. עמדתי שם והתבוננתי ונפשי הומייה וסוערת עלי.

ניסיתי להבין במוחו העקום של מי עלה הרעיון הזה? ובאיזו רשות באה תועבה זו ונתרגשה עלינו – אזרחי העיר? מתוך איזו יוהרה ספק שחצנות, ספק אטימות, ספק טמטום חד וחלק, החליט מי שהחליט שכך נכון לעשות ? להרוס במחי יד את שכיית החמדה המפוארת של עירנו הקטנה. מתוך איזו נכות נפשית, ריקנות רגשית או קימחון מוחי הוחלט במועצת העיר לשלול מתושבי ערד את יופיו הנשגב של המדבר ולהחליפו בפילגש בגבעה שכזו.

אבל יותר מכך. אור סנוורים איום ונורא זה שמאיר את הכלום ואל הכלום הרי שהחזקתו מדי לילה בלילה זועקת חמס על קופת העירייה, שהרי שלא בחינם ניתן. כמה עולה לנו תושבי העיר האומללים לממן את תחזוקתה ופעולתה של מפלצת בלהות זו הפוערת את זוג עיניה המסנוורות אל השממה הריקה שמתחתיה? אני מנסה להבין ואינני מצליח.

עומד אני על פסגת הגועל הזו שפעם, לא הייתה שנייה לה ליופי והוד והדר ונשמתי נמלאת בחילה. נבלה נעשתה בעירנו ואנחנו כולנו קרבנותיה. כל איש ואישה זקן וטף נידונים עתה לראות את חורבנו וקלונו של הטבע והיופי מתוך גחמת עוועים גסה וגרוטסקית מעשה ידיי אדם זו. את מקום השלמות תתפוס השלמה. את מקום השגיאות תתפוס השגיאה. עצוב ומר שזה העולם בו אנו חיים.

שלכם אזרחי העיר

בכבוד רב,

יובל מרום- אומן.