אינה גוטמן, יוסי פרץ, דודו שי ומתנדבים אחרים מפנים מזמנם ויוצרים קשר מכוון עם אנשים קשישים הזרים להם, כדי להחזירם למעגל החברה והאושר. צריך הרבה כוח כדי לצאת מבדידות. לפעמים הכוח צריך לבוא דווקא מצד הקהילה עצמה שתשבור את מעגל הבדידות של האנשים מתוך כוונה תחילה.
מאת: ענת רסקין

כשאנחנו מגיעים לבית של נדיה היא לא מוכנה להכניס אותנו לביתה למרות שהפגישה תואמה אתה. אנחנו עומדים, משלחת רצון טוב, על גרם המדרגות של הבניין. אינה עם זר פרחים קטן עטוף בצלופן, דודו נושא על כתפו את האקורדיון של יוסי, אבל לנדיה אין מצב רוח.. בעלה במצב בריאותי קשה ומרותק לבית. נדיה סועדת אותו, אך כיוון שהיא מוגבלת ביציאה מהבית הדבר משפיעה גם על מצב הרוח שלה. ועכשיו אין לה חשק לשמוע מוזיקה.. אנחנו סבים על עקבותינו. יותר מאוחר אינה תחזור לבדה לנדיה עם הפרח ותשב לשוחח אתה ולעודד את רוחה.

עובדה ידועה היא שבדידות משפיעה על מצב הרוח ואפילו על הבריאות הפיזית של האדם. יש להבדיל בין בידוד חברתי לבדידות חברתית. בדידות היא הרגשה סובייקטיבית של אדם ולא תמיד נמצאת בקשר ישיר עם בידוד חברתי. מחקרים (משנת 2010-11) מציינים שכ- 80% מבני הנוער עד גיל 18 מרגישים הרגשת בדידות, ו- 40% מבני 65 ומעלה. עד כדי כך חווית הבדידות שכיחה.

פרויקט סל"ב (סל לניצולי השואה מרותקי-בית בשיתוף עם ג'וינט ישראל) מופעל זו השנה השנייה בערד. אינה גוטמן מנהלת את הפרויקט ומפעילה 10 מתנדבים למען כ-46 קשישים מרותקי-בית, ניצולי שואה שלרוב משתייכים לקהילת העולים מרוסיה. לא כולם עריריים אבל כולם מרותקים לביתם מסיבה בריאותית כזו או אחרת ומעבירים ימיהם בבדידות. הקשישים מעוניינים באוזן קשבת לסיפוריהם, קשר לדוברי עברית וקשר לקהילה שבחוץ. המתנדבים באים פעם בשבוע לבית הקשיש בכדי לעזור לו כחפצו. יש העוזרים בהפעלת המחשב, יש היוצאים ביחד עם הקשיש או הקשישה לטיול או לבית קפה, אחרים מלמדים עברית או סתם יושבים לשיחה לבבית על ענייני היום ואקטואליה ומשמשים חברה לקשישים.

דודו שי ויוסי פרץ מצטרפים לאינה גוטמן כדי לשמח את הקשישים ביום הולדתם עם שיר ומנגינה. אינה מביאה זר קטן של פרחים יוסי מנגן על אקורדיון ודוד שר להם משירי ארץ ישראל הישנה, לרוב שירים המבוססים על מוזיקה רוסית, וגם שירים באידיש משתלבים יפה..

אינה היא ציירת  ובעלת "הגלריה של אלכס ואינה", מעבירה גם חוגי ציור לילדים, למבוגרים וגם לקשישים בהוסטלים ובמתנ"ס בערד. דודו שי (73) הוא מתנדב ותיק ודמות מוכרת בעיר. כבר לפני עשרות שנים הקים את מחסן חלוקת המזון לנזקקים בעמותת "יד לערד" ועזר לעולים החדשים בכל מחסורם. כשאינה מספרת שגם לה הוא עזר כשהגיעה ארצה לפני 18 שנה דודו צוחק ואומר: "לעולים החדשים נתנו אולפן ואת מספר הטלפון של דודו..", הוא שר במקהלת ערד, מוביל ערבי שירה בציבור ובעצמו מחבר שירים (שיצאו בשנה האחרונה בספר "אחרת לא הייתי שר"). יוסי פרץ (86) הוא מוזיקאי. הקים וניגן ב "שלישיית מפוחיות ערד", מלווה עם אקורדיון ערבי תרבות בערד וערבי שירה בציבור עם דודו שי.

כציירת ומורה אינה מודעת לכוח ההשפעה של העיסוק בציור ובאומנות בכלל. ציור היא מפרטת "דורש חשיבה ודמיון. אנשים לא תמיד מאמינים שיש בכוחם לצייר. אני תמיד רואה את ההשפעה הטובה עליהם ואת ההפתעה כשהם רואים את הציורים המוגמרים שלהם תלויים על הקיר". באחד משיריו כתב דודו: "לפעמים אני בונה לי / במכחול עולם אדום / בו אתה-אני, רק שנינו מרחפים שם בחלום… / לפעמים אני יודעת / שלחלום על אהבה / לא מספיק מכחול וצבע / וצריך גם אדמה." בעזרת פרויקט "סל"ב" אינה מספקת לקשישים את האדמה להיאחז בה.

בבית של קרל דווקא מחכה לנו כל המשפחה בחפץ לב. קרל ואשתו, שמרותקת למיטתה כבר 16 שנים, גרים ביחד עם הבת ובעלה באותה דירה. בזמן הביקור שהתה שם גם אורחת מרוסיה. בבית היה נעים וחם וריח בישולים נישא באוויר. הזוג המבוגר זוכה לטיפול ואהבה אך העובדה שיש צורך כל הזמן לסעוד את האמא שמרותקת למטה ושהחיים מרבית הזמן מסתובבים סביב מחלות וצרכים של מישהו אחר בהחלט משפיע על הרגשה. ערב חברותא עם שירים ומנגינה מאוורר קצת את הרגשות והאווירה בבית ומכניס שמחה ללב. לולא הסירוב ההחלטי של דודו כבר היו מוציאים יין ופותחים שולחן לכולם מרוב שמחה.

מחדר השינה נשמעים קולות רפים. האמא שמאזינה למוזיקה ממיטת חוליה מבקשת משהו. דודו ויוסי נגשים עם הבת למיטת האם שמבקשת לשמוע את השיר "תכול המטפחת". מסתבר שפעם בעלה נהג לשיר לה את השיר ולא נשארה עין יבשה בבית כשנשמע השיר.

אינה מציינת שאנשים מרגישים "הרגשה של חגיגה, הם מדברים על זה ימים רבים אחרי המפגש ומספרים לחברים.." כזו השפעה יש לביקור של דודו ויוסי על האנשים בבית. דודו ויוסי מצדם מסתפקים בחיוך שהם מקבלים מאנשים עצובים שהכניסו אותם לביתם בפנים נפולות ונפרדו מהם בפנים זוהרות ושמץ של חיוך בקצה השפתיים.

"אם את אור השמש מכסים עוד עננים / והחשך רב מהאורות / פתח את לבבך מעט לאנשים / כדאי, כדאי לך לחיות" ("כדאי לך לחיות"/דודו שי)

בידוד חברתי נגרם בדרך כלל בגיל מבוגר ומלווה עם אובדן, מחלות שמגבילות תנועה ויציאה בחברה המובילים להסתגרות בבית. אך למרות הכול יש באנשים אלו כמיהה לקשר ולמגע אנושי-חברתי. לכן כל-כך חשובה ההתערבות להפחתת הבדידות והרחבת התמיכה. אלו גורמים ליציאה מהעיסוק הממושך במחלות והטיפול באחר, יוצרים אינטראקציות חברתיות והרחבת הזדמנויות  חברתיות. השתתפות בחוגים, להתנדב בעצמם או שהייה בחברת מתנדב מחזירים את הרגשת היזמה ותחושת השייכות לקהילה שנלקחה מהם מכורח המציאות.

הצורך למגע כל-כך עמוק שלכן תראו תופעות של התאספות קשישים ביחד למשחק שחמט בשולחן רחוב, או ישיבה על כוס קפה ב"פרלמנט" תוך שהם מדסקסים במרץ אירועי אקטואליה ואפילו סתם ישיבה ביחד על הספסל ברחוב תוך צפייה בעוברים ושבים או האכלת חתולים. הכול מתנקז לצורך הבסיסי להיות קרובים זה לזה. עד ששעת החסד תעבור והם יתפזרו כל אחד לביתו.

אפשר להרגיש בודד גם כשיש חברה. צריך כוח כדי לצאת מבדידות. הרבה כוח פנימי נדרש כדי לשבור דפוסי חיים, כדי ליצור מגע חברתי, כדי להיפתח לאחר ולהזדמנויות חברתיות הנמצאות בשטח. לפעמים הכוח צריך לבוא דווקא מצד הקהילה עצמה שתשבור את מעגל הבדידות של האנשים מתוך כוונה תחילה. את זה עושה גם הפרויקט הצנוע הזה. את זה עושים אינה, יוסי ודודו ומתנדבים אחרים שמפנים מזמנם ויוצרים קשר מכוון עם אנשים הזרים להם, כדי להחזירם למעגל החברה והאושר .

"לכל צפור יש שיר חדש בבוא אביב / ולאדם יש יום חדש, גם אם אתמול הכזיב / בכל עצבות תמצא שמחה / בכל חלום – תקוה / בכל אדם תמצא תמיד / קרטוב של אהבה." ("למרות הכל טוב"/דודו שי)