(צילום-ענת רסקין )
השניות הזו של סכנת מוות מול שמחת החיים והתשועה חוזרת בחג הזה בכל היבטיו. גם השמחה עצמה בה אנו מצווים לשמוח עד לבלי הכר בין שונא לאוהב מביעה את המעבר מצד לצד, את טשטוש הגבולות המותר לכול ביום זה. יותר מכול מביעה זאת המסכה. אותו מסך שאנו לובשים על פנינו כדי להסתיר את האני האמיתי שלנו, או שאולי בעצם זו המסכה שחושפת את האני האמיתי שלנו??.. הרהורים לחג על מסכות אישיות, מסכות בחברה, מסכות בין אדם לאלוהים והאם לבישת המסכה או הסרתה מאפשרים את החופש שלנו.
מאת: ענת רסקין
נפל הפור והתמזל המזל ליהודים בארצות פרס ומידי והם נצלו ממזימה של יועץ המלך, המן, להרגם ולהשמידם. מאז בכל י"ד באדר נחגג חג פורים בשמחה רבה, בתחפושות, מסכות וריקודים עד שלא ידע להבדיל בין המן למרדכי.
אומרים שלכל אדם יש את האני האמיתי שלו, הפרצוף האמיתי, אותו גרעין טהור המבטא את האישיות ללא כחל ושרק. אלא שבמהלך חיינו מסיבות שונות אנו עוטים על עצמנו מסיכות שונות העוזרות לנו להתמודד עם מצבי החיים, עם התסכולים והפחדים, עם המפגש עם האחרים.. מסכים שאנו מורידים לפי צורך ולפי מידת רצוננו להיחשף בפני האחר ובפני העולם. כדי לדעת מישהו, כדי לדעת אהבה, עלינו לקלף מעליו את המסכות שלו כדי להגיע למי שהוא באמת ולאהוב ולהעריך אותו כפי שהוא! גם האדם עצמו ראוי שידע מי היא הפרסונה האמיתית שלו ושיהיה לו מקום בו יוכל להרגיש חופשי להיות מי שהוא. חשוב שיהיה לו הבית, המקום הפנימי או מקום אחר שמקבל אותו כפי שהוא באמת.
יש האומרים שאותו מקום הוא המקום שבינך לבין האלוהים. אלוהים מכיר אותנו כפי שאנחנו, איננו יכולים להסתתר מפניו. לא במחבוא פיזי ולא ע"י מסכה. הרגשת החופש והשחרור מתבטאת אולי בתמונה של התעלות רוחנית בטבע שבה אדם מרגיש את הקרבה לאלוהות. אך האם כך הדבר? שהרי החיים האמיתיים הם במערכת היחסים בין אדם לחברו וכבר ביום כיפור נאמר שאין אלוהים מכפר על מעשים שבין אדם לחברו. על האדם לדאוג לפייס את רעהו בעצמו, בכוח רצונו, בכוח הבנתו ומודעותו האישית וע"י כך יעלה מדרגה רוחנית ויחווה קרבת מה לאלוהי. שכן אחד הדברים המיוחדים ביהדות הוא הטלת אחריות אישית על האדם. אדם אמור למשול בעצמו מול החטא הרובץ לפתחו בכל מקום. האדם אחראי למעשיו וצריך לשאת בתוצאות ובמה שנדרש כדי לתקן את מעשיו. האדם אחראי להווה שהוא יוצר- לאדם שהוא, לחברה שבה הוא חי- ובכך אחראי בעקיפין לעתידו האישי והחברתי. הכול קבוע מראש והרשות נתונה. תפיסה קצת קשוחה- אין סליחות ומחילות. יש עשייה ושינוי- יש גדילה והתפתחות.
אבל לפחות פעם בשנה מתירה החברה היהודית לכל אדם להיות מישהו אחר. מישהו שהיה רוצה להיות, מישהו שהוא לא. פעם בשנה אדם יכול לממש פנטזיות, אדם יכול להיכנס לנעליו של האחר ולהרגיש לרגע איך זה. אדם יכול לשים על עצמו מסיכה ולשמוח עד דלא ידע. יש אישור חברתי להסיר גבולות, לחצות גבולות ללא הסתכנות בעונש או בשיפוטיות. פעם בשנה יש זמן של חופש. זמן של הסרת מסכות או לבישת מסכות.
בעשור האחרון של התפתחות המדיה החדשים (אמצעי התקשורת הדיגיטליים והאפשרויות הנרחבות שגלומים בתוכם) אנשים יכולים להתנסות ביצירת דמות וירטואלית או קשרים וירטואליים בכדי לתקשר עם אחרים. הוירטואליות מאפשרת חופש כמעט בלתי מוגבל ביכולת שלנו להיות מי שאנחנו רוצים: ללא מגדר, ללא מין, ללא שייכות, ללא זהות. אנו יכולים להיות באמצעות המדיה מה שאנחנו רוצים. אנחנו יכולים לממש את עצמנו, יכולים לתת ביטוי ליכולות ולכישרונות שלנו, יכולים לתפוס מעמד שאין לנו בחיים האמיתיים, יכולים לקשור קשרים עם קהילות ואנשים שלא נמצאים בסביבתנו האמיתית ותמיד רצינו להיות איתם.. המדיה החדשים מאפשרים חלל זרימה פתוח. יש אנשים המתמכרים לכך כי פתאום הם חשים את האני האמיתי שלהם בא לידי ביטוי וזה נותן הרגשה טובה. אבל האם כך הדבר? שהרי החיים האמיתיים הם המגע הבינאישי, הם הקשר עם אנשים חיים וקיימים בסביבתנו הפיזית ולא הוירטואלית. הם ההתמודדות שלנו עם הקהילה בתוכה אנו חיים ולא זו הוירטואלית הקיימת אי שם בענן. האם יש כאן מימוש האני האמיתי? או בריחה למציאות אחרת? ואולי אף יותר מכך- התחזות, מרמה, הסתתרות, עטית מסיכות ולא הורדת מסכות?
כמו הרבה דברים בחיים- לכל דבר יש שני צדדים. מסכת הליצן הצוחק-הליצן הבוכה מסמלת זאת יפה. בכל דבר אפשר להשתמש לטובה ובאותה מידה לרעה. הבחירה היא שלנו. החינוך לבחירה הוא שלנו. מניעה, הדרה, איסורים, עונשים- לא יוכלו פה. רק חינוך, הבנה, הפנמה, מודעות אישית לטוב ולרע הטמון בכל מצב והדרך בה עלינו לבחור. שוב- אחריות אישית ואמונה באדם! אלוהים לא קשור לתהליך, אלוהים קשור לנקודת המוצא- ולתוצאה. אלוהים לא מעוניין בטקסים, קיום מצוות ולימוד תורה כמסכות. לאורך כל ספרי התנ"ך הנקודה המובעת כחשובה לאלוהים היא קיומה של חברה אנושית, חברה אזרחית הגונה, מתחשבת, סולידארית המקיימת חיי רווחה לאנשיה למרות שעוני ועושר, רוע וטוב מתקיימים כדרך טבע בעולם וימשיכו להתקיים.
האדם נוצר מהאדמה, מהארצי, אבל הפך לנפש חיה בזכות רוח החיים שהכניס בו אלוהים. ואת הרוח הזו עלינו, כל אדם ואדם, לשמר בעבודה קשה, יומיומית- "והגית בו יומם ולילה"= עבודה של מודעות אישית לעשות הטוב בעיני האלוהים בחיי המעשה שלנו, בחיינו החברתיים, בין אדם לחברו ללא מסכים וללא מסכות.
