(צילום: ענת רסקין)

"ערד! רוצה! צדק חברתי! " קראו כ-500 מפגינים שצעדו מגן החמישה שבכניסה לערד בדרכם למרכז המסחרי של העיר במסגרת 'מחאת המיליון' שהתקיימה במוצאי שבת האחרונה (3/9/11) ברחבי המדינה. איזה צדק חברתי דורשת ערד? האם סופרים אותה בכלל? האם יש באמת כאב חברתי ספונטאני מתפרץ או אוסף כאבים אישיים שמצאו מקום להתפרץ? האיזון העדין של אדם-חברה-מדינה. מצורף קטע אודיו – תושבי ערד מסבירים איזה צדק חברתי הם דורשים לעיר
מאת: ענת רסקין

WS218711.mp3

הפעם גם ערד החליטה להיות חלק מהמחאה הארצית ולארגן הפגנה בעיר עצמה. גם ערד רוצה צדק חברתי. גם ערד רוצה להיות חלק מהמדינה. ביבי הבטיח להפוך את הפריפריה למרכז אך למרות פעילות שנעשית בתחום התחבורה בכדי לקשר את הפריפריה למרכז, קשה להרגיש זאת בתחומי התעסוקה, החינוך והבנייה.

רק שעה וחצי מתל אביב ואנחנו מרגישים פריפריה, עיר ספר. זה נחמד כשרוצים לשווק את השקט והרוגע שמציע האזור למטיילים ונופשים זה קצת פחות נחמד כשרוצים לפתח את רמת המחייה של המקום. מסתבר שאז מדינת 'גדרה-חדרה' והממשלה שעומדת בראשה לא מסכימים לשנות הגדרות. לא מוכנים לפתוח את המעגל.

המעגל היחיד שבו אפשר לחוש סולידריות מסויימת הוא המעגל הווירטואלי של הרשת החברתית. שם גם מתארגנות המחאות. מחאות שסחפו את הארץ מקרית שמונה ועד אילת בגל התעוררות ותקווה. האם אפשר לסכם את המחאה הגדולה הזו כתופעה חולפת? הפעילים מבטיחים באמצעות מיילים ופייסבוק שקיץ 2011 הינו רק תחילתה של דרך חדשה, מחאה מתמשכת, ברת קיימא ומלוכדת, שתמשיך ותתחזק עם הזמן. שכן המחאה מביעה מצוקה כנה ואמיתית של קבוצות רבות שלקחו חלק בה וברשת.

מהי אותה המצוקה האמיתית של המפגינים? יש כזו מצוקה? או שמרבית המפגינים יצאו לרחוב כי זה הפניניג גדול? כי אולי המחאות העממיות האמיתיות באמת של עמי הסביבה המדוכאים מדגדגות לנו בידיים ואנחנו 'גם רוצים'. למחאות יש קסם משל עצמן. אולי זה הכוח המתפרץ של ההמון, הרגשת המסוגלות ששוטפת פתאום וכן, גם הסולידאריות, 'הביחד' הזה שעושה לנו את זה.

איזה צדק חברתי רוצה ערד? ערד רוצה וצריכה תעסוקה. בעיקר תעסוקה. רבות כבר דובר על הקביעות התמוהות של מי נכלל באזורי עדיפות א' שמשאירות את ערד ללא כל יתרון יחסי וללא שום תמריץ לחברות ומפעלים להתיישב בה. את המשרד לפתוח הנגב בקושי מרגישים באזור אפילו בנושא התיירות. בימים אלו מתקרב אסון חדש בדמות הפרטה של הגנים הלאומיים. גן לאומי מצדה, אתר מורשת היסטורית ינוהל, אולי, ע"י יזם פרטי. אבל למה לא בעצם, אם ים המלח וכריית מחצבים זה מכבר עברו לידיים פרטיות? כבר עכשיו אנו תלויים במצפון, במוסריות ובחינוך הטוב של אותם 'פרטיים'. האם הם יוכלו לעמוד בפני פיתויים? לראות את טובת הכלל, החברה? האם הם מרגישים סולידאריות? היש מקום לצדק בשיקולי כדאיות כלכלית?

אז ערד גם רוצה צדק סביבתי. יש כאלו שלא רוצים מכרות פוספטים לצד העיר. שלא מעוניינים באוויר רדיואקטיבי המאיים על הבריאות או בחציבות בשטח המאיימות על דרכים עתיקות יומין. (ולא, זה לא סותר את הצדק התעסוקתי שנדרש).

אבל מעבר לדרישות 'הגדולות' הללו היו גם הרבה דרישות קטנות. מדרישה לדירות ברות השגה לבני ערד, דרך דרישה לטיפוח התרבות המקומית, חינוך טוב יותר, פעילות לצעירים ועד הבעת המצוקה האישית, הפרטית. העולה החדשה פרצה אל המיקרופון בפרץ של רגשות ברוסית נופפה בידיה עם אוסף פחיות השתייה שהיא אוספת בעבור מספר שקלים, ומי שעברה לערד לא מכבר דורשת אינסטלאטור..

ערב רב של דרישות ושל נושאים לטיפול. להפגנות יש מן כוח שכזה להוציא החוצה את כל הכאב האישי שלא תמיד קשור לצדק חברתי אלא קשור לחברתיות וקשר אנושי. עם זאת לא יכולתי שלא להיזכר שהמלונות באילת מלאים עד אפס מקום ומנהל מלון 'רויאל ביץ' ' באילת ספר שבגלל הדרישה הרבה הוא יכול לדרוש כל מחיר ומשלמים לו. ולא, מרבית האורחים במלון לא היו מהמעמד העליון. אז מיהו אותו מעמד ביניים שרוצה צדק חברתי?

לא כולם בקהל הסכימו לכל הדרישות שהוצגו. לא כל הקהל הרגיש נוח עם שלל הטענות שעלו ויצרו אופי וירטואלי לעיר שלהם. במיוחד כשרשתות הטלוויזיה עומדות ומתעדות זאת. ערד עמלה רבות בשנים האחרונות על מיצוב מחדש של עצמה. פרץ רגשות וטענות כאלו בהחלט בא מתוך הלב וצריך להישמע אבל הוא בהחלט לא בא בזמן נוח לרשות המקומית.

כל כך לא נוח שאפילו העיתון המקומי נמנע מפרסום קריאה להפגנה המקומית, המשטרה הובילה את המשתתפים ברחובות צדדיים וחשוכים עד למרכז המסחרי שאינו ממש משמש ככיכר העיר וראש העיר נמנעה מלהיות בהפגנה והגיעה רק לסופה. טלי פלוסקוב ראש העיר ציינה בפני שדווקא עכשיו ערד זוכה לעדנה בקרב משרדי הממשלה וסגן ראש העיר ממפלגת הליכוד שכן נכח בהפגנה הסכים להגיד לי שהוא סומך על הממשלה שתמצא פתרונות. למפקד משטרת ערד אסור להתראיין אבל "מי לא רוצה צדק חברתי" אמר.

את הפגנת 'המיליון' או יותר נכון ה- '500' של ערד הובילו וארגנו קבוצות פעילי סביבה וחברה בראשם טובה מרק, בתיה רודד ולקס יעקב בשיתוף עם אורון קליימן חבר המועצה ויובל חגואל ממפלגת הצעירים בערד. אלא שעם כל הכבוד למעורבות החברתית וההתארגנות הזו אין קבוצה זו באה מקרב הצעירים.

התיכוניסטים העדיפו הופעה של מרסדס בנד שנערכה באותו ערב באצטדיון ערד, בני ה-20 כמעט ולא נמצאים בעיר. מי שקולו כן נשמע בלהט בהפגנה היה תומר היימן, בן 26, בן ערד שלא גר בערד "לא בגלל שאני לא רוצה אלא בגלל שאין לי פה תעסוקה", שבחר להגיע להפגנת הבית בערד ולזעוק לצדק חברתי לצד אביו. לבני העשורים הבאים היה ייצוג מצומצם. המהפכה בערד נותרה בידי המהפכנים המתבגרים של העיר ומעמידה בשאלה את היכולת לסחוף אחריה קהל.

בתיה רודד פעילה חברתית-סביבתית שפעלה לקידום ההפגנה בערד: "טעם מר של אכזבה הותירו צעירי ערד שכפי הנראה הורגלו רק לקבל ולא לתת וכפי הנראה מנותקים מהפעילות של צעירי מרכז הארץ ניתוק מעורר דאגה. אבל 500-600 משתתפים, ביניהם מעט אורחים מעומר ומיתר (גם זה מעשה לא שכיח במקומותינו), בהתחשב בהרכב האוכלוסייה של ערד, הייתה זו השתתפות נאה וההתלהבות לא נפלה מזו שבמרכז הארץ".

האם תישאר המהפכה בערד וירטואלית? האם למרות הכול הרשות המקומית תיקח לתשומת לבה את טענות התושבים? האם לניסיונות של ערד, מצפה רמון, ירוחם, אופקים ואפילו באר-שבע להיות במרכז יהיה המשך? ימים יגידו.