דיון בתהליכים שהביאו את ערד למצבה הנוכחי ותגובה לפרסום הכתבה במעריב.
מאת: ד"ר בתיה רודד, החוג לגיאוגרפיה וחינוך סביבתי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. תושבת ערד.
ערד נולדה כמקרה של "תיקון". פרנסי המדינה הבינו ששגו בתכנון של ערי הפיתוח והחליטו לתכנן שתי ערים חדשות, ערד וכרמיאל, על בסיס של לימוד מאותם משגים. שתי הערים קמו בשנות ה-60, לאור התפיסה המערבית המודרניסטית, שדגלה בתכנון מדינתי שיארגן את האוכלוסייה בצורה מוסדרת. הקמה של ערים חדשות הייתה חלק מיצירתו של אותו סדר.
לאור טעויות העבר, הוחלט שערד תוקם תוך תכנון מדוקדק, פיסי, כלכלי וחברתי. סברו אז שגרעין של צעירים ילידי הארץ יהיה הפיתרון הנכון להצלחתה של העיר, אלא שלימים, לא כך אירע. כשאנו בוחנים מה היו התהליכים שהובילו את ערד לאן שהובילו, עולים מספר לא קטן של גורמים, חיצוניים ופנימיים.
מעקב אחר יחסי המדינה עם הנגב לאורך השנים, מעלה מבנה יחסים אותו אני מכנה "שליטה מזניחה". מחד, שליטה ומאידך, הזנחה – שהלכה וגברה מאז שנות ה-80.
במה אמורים הדברים?
o שיטת הבחירות הנוהגת בישראל אינה אזורית. לפיכך לנגב אין נציג בכנסת שנבחר על ידי התושבים ואמור לייצג את האינטרסים האזוריים ולהציג בפניהם קבלות, על טיב פועלו.
o המדינה מסרבת בעקביות להסדיר את הסכסוך על האדמות בינה לבין הבדווים והנגב סובל ממראה של סלאמס, הזנחה ועוני, המלווים בתסכול ושנאה – נוצר מרחב של פחד.
o עם כיבושם של השטחים ב-1967 הוסטו תקציבי עתק לספר החדש, המועדף ונוצר אי שוויון בתקצוב בין שני האזורים.
o עם התגברותם של תהליכי גלובליזציה בישראל, החלו תהליכי הפרטה נמרצים, שכללו את הפרטת מפעלי ים המלח ללא סייגים חברתיים בחוזה. תהליך זה גרר העסקה באמצעות קבלני כוח אדם שהפחיתה ממשכורותיהם של רבים מעובדי המפעלים.
o תופעה נוספת המאפיינת את תהליכי הגלובליזציה, היא העמקת ההתבדלות החברתית. כלומר, הקמתם של יישובים קהילתיים אשר התאכלסו בתושבי הנגב הנמנים עם המעמד המבוסס. בכך, הם רוקנו את הערים מכוח אדם יזמי, משכיל ובעל יכולת כלכלית. סוג אחר של התבדלות הוביל לכך, שרוב שכבת המנהלים ובעלי ההון בנגב התיקו מגוריהם למרכז הארץ. היבט נוסף מבוטא בפער שבין יושבי המועצות האזוריות לבין יושבי הערים. לבסוף, ההתרכזות המוגברת במרכז הארץ והגברת השוליות של אזורים מרוחקים יותר.
o הפרטה מסוימת נעשתה גם בתחום הממשל המקומי וחלו משנות ה-90 קיצוצים כואבים בתקציבי הרשויות. ערים מבוססות נפגעו פחות ואילו הקטנות והפריפריאליות נפגעו אנושות.
o מדיניות ההגירה גם היא לא היטיבה עם הנגב. עולי ברית המועצות לשעבר שהגיעו לישראל יכלו להתיישב על פי העדפותיהם. לכן, החזקים בחרו במרכז הארץ. בנגב הוצעו דירות קטנות יותר ורבים מהמגיעים היו קשישים ומשפחות חד הוריות.
נוצר, אם כן, הרושם שהמדינה ויתרה על הנגב והוא הפך לחצר האחורית שלה.
עד כאן, הגורמים המשותפים לערי הנגב כולן, שחלקם רב בהפיכתה של ערד לעיר פיתוח ככל ערי הנגב. עתה, נפנה להתבוננות בדינאמיקה של התהליכים בערד פנימה.
כבר בשנות כהונתו האחרונות של בייגה כראש העיר החלו לצוץ סימנים לבעיות העתידיות וכמענה להן הביא בייגה את מוטורולה ומגבות ערד, שני מפעלי "לאו-טק" (שאין להמעיט בערכם, אך אין בכוחם לקדם את ערד). חשוב מכך, בייגה לא הצמיח שכבת מנהיגות. טעות חמורה, שמחירה משולם עד היום.
בצלאל טביב שנבחר אחריו, היה אדם נעים הליכות ופוליטיקאי ותיק, אך לא היה מסוגל לתת מענה מנהיגותי לשינויים המהירים והקשים שחלו באותן שנים ביחס לנגב ולערד. תחת זאת קלט עלייה בהיקפים שלא נודעו כמותם באף עיר אחרת. המרקם החברתי-קהילתי שונה ללא הכר ואנשים אבדו את תחושת המקום שלהם ועזבו. ערד הפכה לרבת תרבויות, אך ללא הרב-תרבותיות הדרושה.
תהליכי ההחלשה של העיר החלו נותנים אותותיהם ברמת הפוליטיקה המקומית, שהלכה והתדרדרה. התקווה שמוטי בריל יביא פוליטיקה אחרת, לא רק שהושמה לאל, אלא שבימיו הגיעה ההתפלשות במי המדמנה לשיאים שערד לא הכירה כמותם.
המצב המתדרדר, אסון הפסטיבל, מינוי "מלמעלה" של מועצה וראש עיר, כל אלה ביססו בקרב הוותיקים תחושה שעירם אבדה. גם העוזבים וגם הנשארים החלו להתבייש בערד ולביישה בכל מקום. עד כדי כך הגיעו הדברים, שיוזמה לגייס תושבים חדשים נתקלה בהכפשת העיר בפיהם של תושבי ערד אקראיים בקניון. זאת, בניגוד לשאר ערי הנגב, שעם השנים רכשו גאווה ואהבה למקום בו הם חיים, על אף חסרונותיו.
הבכי הבלתי פוסק על ערד של פעם והשמצתה של ערד כפי שהיא כיום, מונעים אפשרות לשינוי. יש להסכין עם ההווה ולצאת ממנו לקראת עתיד חדש. אנו המוציאים דיבתה של העיר רעה, אל לנו לרגוז על שגם עיתונאים משדרים זאת.
מזה מספר שנים מופיעות כתבות המשפילות את ערד. אך הכתבה שהופיעה במעריב השבוע, שברה שיאים בשטחיותה ובמגמתה המופגנת להשמיץ. היא מעלה תהייה – האומנם אין מאחורי הדברים גוף רב עוצמה שמנסה לדרדר את ערד לשאול תחתיות? אף מענה של כתבה אוהדת לא יוכל למחות את הנזק המצטבר ובונה לערד דימוי חמור המסכן את עתידה.
אנחנו, יושבי ערד, יודעים כמה דברים טובים יש בעיר הזו, בצד הבעיות הרבות והקשיים. לכן, חשוב שנתעל את חשיבתנו לכיוון הבונה. נשאל את עצמנו מה ניתן לעשות כדי לשפר את המצב ונסייע לפרנסי העיר לעשות את הטוב.
כיום ברבות ממדינות המערב, נוטות משפחות צעירות שמאסו בחיי הפרבר המונוטוניים והמעוקרים מפעילות עירונית, להשתקע בעיירות שדה. בעיירות אלה, איכות החיים טובה מזו שבעיר הגדולה ומאפשרת קרבה לשירותים, מסחר ומקומות בילוי. ופיתוח חיי קהילה אל מול הניכור של העיר הגדולה.
יש להילחם במגמה המתמשכת של המדינה להוסיף חולשה על זו הקיימת. ערד נתונה כיום בין כסיף לבריר. אין יחסי היישובים ערד-כסיף כיחסי בני ברק-רמת גן. במרחב הזה יש רק יישובים חלשים שיוחלשו עוד יותר עם הקמתה של עיר עוני מסוגרת. ושדה בריר ייטול מערד את "הקסם באוויר" תרתי משמע. היא נמצאת בריחוק מנטאלי (שעה וחצי נסיעה) עצום ממרכז הארץ ודימויה אינו אטרקטיבי.
חשוב, לכן, לתכנן בזהירות, באחריות ובשיתוף האזרחים וליצור חזון רחוק טווח שיבנה את העיר כקהילה רב תרבותית ולא מתבדלת וכעיר שנעים לחיות בה וניתן להתפרנס בה בכבוד. לשם כך, יש לחדול מרדיפת הסודנים והבדווים. לא הם הבעיה של ערד ולא השנאה תבנה אותה לכיוונים טובים יותר.