(צילום: אדריכל מיכאל יעקובסון)

ככל הנראה העיר המרתקת ביותר כפרויקט תכנוני בישראל היא העיר ערד, שתוכננה בראשית שנות הששים על ידי צוות מתכננים בראשות האדריכל יונה פיטלסון שליווה גם את העיר בשנותיה הראשונות. רק על ערד עצמה אפשר לפתוח אתר שיסקור את כל פלאי האדריכלות שבה (לטוב ולרע), אבל כאן אני מבקש להתמקד בפיתוח הנוף הייחודי והחדשני לזמנו שתכנן אדריכל הנוף זוכה פרסי רוקח, קרוון וקפלן צבי דקל – ברובע אבישור.
מאת: אדריכל מיכאל יעקובסון, בלוג 'חלון אחורי'
http://michaelarch.wordpress.com

את התמונות ההיסטוריות של הגינות שתכנן דקל בשנות הששים ברובע אבישור הכרתי היטב אך משום מה לא יצא לי מעולם לבקר בהן. הפעם החלטתי שלא אוותר ואבקר בגינות האלה. היה לי ברור שעכשיו זה לא 1967 וערד היא כבר לא מה שהייתה פעם, ולכן לא התפלאתי יותר מידי כשראיתי שהגינות ריקות ממתקנים וכל הצמחיה (למעט העצים) כמעט וכבר לא קיימים. אבל ישנם דברים שהאדריכלים יצרו שקשה מאד היה לשנות ולהחריב, ומהם עדיין ניתן להתרשם.

ראשית הצבת המבנים בשטח: הכוונה הייתה ליצור שכונה סגורה במידה, כזו היוצרת הגנה על יושביה מפני רוחות וחולות המדבר ויוצרת מיקרו-אקלים במרכזה. זה לא קל לגור במדבר ובשנות הששים ערד הייתה קצה העולם, או כפי שתאר זאת מתכנן הרובע דוד בסט – אפשר היה להשוות את המקום הזה למערב הפרוע של אמריקה לפני מאתיים שנה. הגיעו לכאן אנשים מרקע מאד לא מדברי, והיה צורך לבנות להם יישוב כזה שישלב בין חיי עיר מודרנית לחיי מדבר.

אני חושב שהאדריכלים עשו כאן עבודה מאד חדשנית לא רק בתחום התכנון אלא גם בתחום האקלימי, החברתי והתרבותי. אבל הבעיות הפוליטיות ומדיניות הזנחת הפריפריה שהתחזקה באופן חסר תקדים עם עליית הליכוד ובגין לשלטון, הביאו את ערד למצבה הנוכחי. בריחת הצעירים והאוכלוסיה החזקה לא יצרה כאן את ההמשכיות הנדרשת לקיומו של מרחב ציבורי תקין והעסק התפורר. פרק מרתק על יישובה של ערד בשנות הששים חיבר דוד בסט. הטקסט הוא בשפה האנגלית ובימים אלה אני מתרגם אותו ואני מקווה שבהמשך, אם זה יתאפשר, אפרסם כאן את הפרק שכתב על ערד כפי שבעבר פרסמתי כאן את הפרק שכתב על תכנון קיבוץ וחדר האוכל בגונן (זו רשימה מלפני שנה וחצי, בה יש בעיה עם התמונות לצערי).

כמו בכל השכונות בערד, גם כאן הופרדה תנועת הולכי הרגל מתנועת כלי הרכב. לזו האחרונה הוקמה רשת דרכים רחבה במיוחד שחיברה לחניונים בשולי השכונות. בתוך השכונות בוצעה רשת של שבילי הליכה בה הושם דגש על הצללה מירבית, חומרים המתאימים לאקלים ולנוף המקומי ובאמצעות הצבה נכונה של המבנים התאפשרה חדירת רוחות אל תוככי השכונה באופן כזה שלא יהווה מיטרד. הדבר בא לידי ביטוי בכל שכונה באופן אחר ובמידה שונה, אך אלו היו העקרונות הבסיסיים שמהם עוצבה העיר בשנותיה הראשונות, בתקופה בה המזגן עדיין לא היה ידידו הטוב ביותר של האדם והמרחב הציבורי היה המקום בו מרבית האנשים מבלים את שעות הפנאי שלהם.

בשונה מרובע יעלים בערד שהיה רובע מגורים מאד מגוון וניסיוני, רובע אבישר נימסר כולו לשני האדריכלים בסט-אייל שיצרו תכנית מאד אחידה ומגובשת, והודות לעבודתו היצירתית של צבי דקל – הוציאה השלישיה מתחת ידה יצירה מרחבית חלוצית בתחום התכנון העירוני בישראל ואף בעולם בכלל. ההיבט המרכזי שמקנה ליצירה זו את חשיבותה הוא ההיבט האקלימי אליו התייחס הצוות ברצינות רבה ובחר להעניק פתרונות שימושיים, נוחים ואסתטיים תוך יצירה של חברה חדשה במקום. יש כאן בהחלט רעיונות אוטופיים הדורשים התייחסות מעמיקה לרשימה אחרת.

אין לכן פלא שהפרויקט של רובע אבישור זכה לפירסום בינלאומי והביא לצבי דקל בשנת 1973 את פרס קרוון היוקרתי לתכנון נוף. בפרס קרוון של אותה שנה שפטו האדריכלית שולמית נדלר, אדריכל הנוף ליפא יהלום והעיתונאי עמוס אילון. בנימוקיהם למתן הפרס ציינו השופטים כי: "מטרת הענקת הפרס לשנת תשל"ג-1973 היתה לציין גן וסביבה בשכונת מגורים, המציעים פתרונות פונקציונאלים ואסתטיים לחללים הפנימיים, תורמים לחיי השכונה עצמה ולשכונה כחוליה משולבת בעיר, גן ומישטחים, אשר ישמשו לא רק למעבר או להסתכלות, אלא לשהייה של כל חלקי האוכלוסיה – לילדים למשחק, למבוגרים למפגש, לבילוי ולמנוחה ויתרמו ליצירת הווי שכונתי ומוקד פעילויות בסביבה אסתטית ונעימה".

הפרויקט הזה של בסט-אייל-דקל אכן פגע בול במטרות התחרות וזו הסיבה שהוא גם זכה בפרס היוקרתי. אני משער שבזמנו היו לו מתחרים בכל רחבי ישראל, אבל היום כשאפריקה-ישראל ואזורים בונה "את איכות החיים" יחד עם אדריכלים שהפכו כבר מזמן לזונות מיובשות, אז כאלה דברים כבר לא מוצאים וכדי לאתר אותם צריך ללכת לחוברות אדריכלות ישנות או לנדוד לשכונות המוזנחות שכולם שכחו, ולמצוא מה נותר מהן… אבל זה לא רק חברות הקבלנים מונעות פיתוח איכותי של מרחב ציבורי, אלא בראש ובראשונה אלה הם מהנדסי הערים והפקידים החוששים לכיסאם ומאפשרים פיתוח גינות שחוץ מדשא וכמה מתקנים שמוצאים בכל מקום – לא תורמים כלום לעיר, לחוויה העירונית ולבני האדם.

אחרי הרבה שנים של יובש בתחום, נדמה השנה שמשהו בכל זאת זז ומתעורר. הדבר בא בעיקר לידי ביטוי במספר תחרויות שניערו את האבק מהאדריכלים ואיפשרו גם לכמה צעירים (אבל לא תמיד) לחוות את דעתם כיצד על מרחב ציבורי להיות מעוצב לטובת התושבים והעיר. בירושלים נערכה תחרות לתכנון כיכרות, תל אביב ובת ים חברו יחד לתחרות לחיבור שתי הטיילות שלאורך חוף הים, בחיפה נערכו במקביל שלוש תחרויות לחידוש מרחבים ציבוריים, בבת ים התקיימה בפעם השניה הביאנלה לאדריכלות, בתל אביב הפכו חניון מסריח לכיכר מסקרנת – ורק הפירפריה נותרה גלמודה. השיא היה בקרית גת, בה בחרו פשוט להחריב את כיכר העיר על מבני הציבור שבה ולהותיר אותה בחורבנה.
טוב, הרשימה הלכה בסוף לכיוון לגמרי אחר ממה שהתכוונתי אליו בהתחלה וזה מתחיל להיות ארוך ועשרים הדקות שלי עומדות להסתיים, אז נסתפק בזה.

תכנית השכונה עם עשרת הגינות

התכניות והתמונות ההיסטוריות נסרקו מתוך אא – ירחון איגוד הארכיטקטים ואגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל בעריכת לוני גרשוני (אוגוסט 1973). התמונות צולמו ממש אחרי שהבנאים יצאו מהשטח כי עדיין לא התקינו מתקנים בגינות. היום חזר המצב לקדמותו – ואין עוד מתקנים וכל שנותר הן חומות הבטון ששמרו על הגינות. הביקור נערך בשעת בוקר מאוחרת בה הילדים והנוער מבלים את שעותיהם היפות בגני הילדים ובבתי הספר ולכן קשה לשפוט מה בדיוק הדינאמיקה. נותרתי כאן היום עם ארכיטקטורה נטו.

כחלק ממחקר מקיף שנערך בימים אלה ועוסק בתכנון האקלימי בגנים ופארקים בישראל (בו אני נוטל חלק באופן עקיף), מובא כאן קטע מראיון שנערך לאחרונה עם אדריכל הנוף צבי דקל:

מיכאל יעקובסון (מ"י): בקרתי ברובע אבישור בערד ומאד התרשמתי מפיתוח הנוף והגינות שתכננת בשנות הששים. גם כמעט חמישים שנה לאחר שאותן פרויקט בוצע, ברור מאד שההיבט האקלימי הוא הנושא המרכזי שהעסיק אותך בתכנית. היום כשאני מבקר בשכונות וגינות אני לא מוצא עוד את התכנון האקלימי ברמה הזו שהייתה בנקודה הזו בערד. האם אתה חושב שישנה נסיגה בהתייחסות להיבט האקלימי?

צבי דקל (צ"ד): אז אף אחד לא הבין אותי, וגם אז היו כאלה שביקרו את הרעיון הזה וטענו שהגינות לא מספיק מאווררות, והאמת שגם אני חשבתי את זה ולכן בפרויקטים הבאים נתתי קצת יותר לרוח להיכנס. הסתמכתי מאד על גידול העצים, אבל לעץ לוקח לגדול 9-8 שנים ולכן היום כשרוצים שהגינה תעבוד באופן מיידי אז מתרבות הפרגולות. יש בזה משהו… הנסיגה. הבינוי בערד יצר חצרות מאד יפות, אבל היום לא תמצא חצרות כאלה בשכונות חדשות כי היום מדברים על הסתגרות ופחות שטחים פתוחים. אתה צודק שאף אחד לא חזר למודל הזה בו התחלתי בערד. כשבאנו לכבוש את הארץ אז רצינו לכבוש את הכל – גם את הארץ וגם את האנשים, זו הציונות. וכאן רציתי שהאנשים שגרים במדבר באמת יגורו כאן. העבודה הראשונה שעשיתי כשחזרתי לארץ היה בקיבוץ רביבים, והייתי תמים ולכן בעיקר שתלתי עצי נוי בנוף. בעקבות זאת, עשו שיחת קיבוץ וקראו לי ואמרו לי 'אנחנו באנו לכבוש את המדבר, את הנוף המדברי יש לנו מספיק מסביב…' – הם רצו רמת השרון, נוף אנגלי – דשא וגגות אדומים כי אולי ירד להם שלג. זו היתה הגישה.

מ"י: אז איפה אנחנו עומדים היום?
צ"ד: יש ניצנים של ויכוח ודיון היום ואני רואה שיש סיכוי, דבר שלא היה אז. אז, כל אחד פעל על פי מצפונו ולמזלי לא אסרו עלי ולא עמדו בדרכי. היום כשאתה בא לתכנן שכונה כבר עולות שאלות שלא עלו פעם – שאלות על מים, השקיה, קומפקטיות. ישנה מחשבה ויש דיון. המוּדעות קיימת. במצפה רמון עשיתי את כל הטיילת והשארתי באתר את כל הסלעים לאורך כל הדרך, היו מאבקים.

מ"י: למרות התכנון האיכותי מצאתי שהשכונה היום מוזנחת. מה נראה לך המניע לכך?
צ"ד: מה שעשיתי לפני חמישים שנה זה נכון לאז. זה מוזנח כי היתה תקופה ארוכה שלא התגוררו בשכונה משפחות עם ילדים והמקום לא היה בשימוש. עכשיו שמעתי שהמשפחות חוזרות לשם. בזמנו שהגינות האלה נפתחו זה היה מאד מוצלח, למשל בחג סוכות הילדים עם ההורים הקימו סוכות בתוך הגינות והייתה פעילות שם. היו גם מתקנים שאף אחד מהם לא שרד, אני הרי תכננתי את כל הגינות האלה חוץ מגדרות הבטון גם עם מתקנים, היתה רק גינה אחת עם מבוך בנוי בטון בה לא היה צורך במתקנים.

מ"י: התכנון היה בשיתוף פעולה עם האדריכלים?
צ"ד: הרגשתי שהיה דו-שיח והתכנון היה בשיתוף פעולה מלא ועבדנו בראש אחד. בעיקר עבדתי מול דוד בסט שהיה האדריכל האחראי על הפרויקט במשרד. את חדרי האשפה של הבתים אני תכננתי וגם בהם היה היבט אקלימי: כדי שהאשפה לא תתחמם מהשמש, החלטתי שלא יהיה גג לחדר ויהיה חיפוי אבן וכך החדר יישאר צונן יחסית והאשפה לא תירקב במהירות.

היום כשישבתי עם ערן (פרופסור בפקולטה לאדריכלות ב-MIT) הוא הזכיר בין הדברים את ערד: "אין רחובות, אין מדרכות, ניתוק מוחלט. מקום שהוא חי זה כשיש כבישים ומדרכות – זה נותן חיות. המקומות האלה בהן יש הפרדה תוכננו כך שילדים ירדו מהבית ישר לבית הספר או לגינה מבלי לחצות כביש – זה הרי כל כך נפלא, אבל כשהדמוגרפיה משתנה ואין כבר ילדים – זה כבר לא עובד. אלה ערים שתוכננו במהירות והתבססו על תיאוריות מסויימות וצריך היום לבדוק את זה מחדש. בשבילי מה שחשוב זה מה הלאה".

* הכתבה פורסמה במקור בתאריך 13/01/2011 בבלוג'חלון אחורי' של אדריכל מיכאל יעקובסון

עוד כתבות בנושא באתר:

ערד – על שולחן התכנון של הסטודיו לתכנון אורבני של הפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב