עיר קטנה בפריפריה משמשת כבמה לאומנות עכשווית ולא סתם אלא החוד של האומנות. ראיון עם אורן עמית מנהל מחלקת התרבות במתנ"ס ערד יעזור להבין איך יזמה ושגעון של אדם פרטי יצרה מציאות.

מאת: ענת רסקין

עכשוויות- הווה אומר לא העיר המנומנמת כפי שאוהבים להציג אותה בעיתונות הארצית, אלא עיר המעורה בסצנה העכשווית בעולם האומנות ומושכת את הברנג'ה מתל אביב להגיע לערד לבקר בתערוכות במוזיאון, להשתתף ולהציג עבודות או להתארח לתקופה בפרויקט "רזדנסי" של אומנים המתארחים בעיר, יוצרים ומשתפים את הקהילה.

ערד מונה כיום 24,000 תושבים אך עוד לפני שהפכה לעיר ב1995 היה לה מוזיאון פעיל לאומנות וזה לא משהו שכיח בערי הפריפריה. עוד בתחילת דרכה הזמינו תושבי העיר הקטנה פסל סביבתי מהאומן תומרקין ואף שילמו עליו מכספם. למרות שלא כולם ירדו לסוף דעתו של האומן, במהלך השנים הפך הפסל "מצפור ערד" הצופה אל נוף קדומים לסמל של העיר ולחלק בלתי נפרד מהווי הקהילה. פסל אחר שהפך לסמל עירוני הוא עמוד הבולבוסים, פסלו של האומן המקומי גדעון פרידמן.

כיום יש בערד כ-100 אומנים בתחומים שונים ביניהם גם אומנים פורצי דרך כמו גדעון פרידמן שהקים את מוזיאון הזכוכית ברובע האומנים ובו פסלים בשיטת עבודה ייחודית לו. דורית רות יעקובי ז"ל שהקימה את המשכן לאומנות וזכתה לתהודה בינלאומית. לפני שנתיים שינה פניו המוזיאון לאומנות שבמתנ"ס ערד והפך למוזיאון לאומנות עכשווית.

אפשר לומר שאפיונים אלו מצביעים על פתיחות התושבים, על קבלת האחר ונועזות בדברים שנויים במחלוקת של התושבים אבל גם של אורן עמית מנהל מחלקת תרבות במתנ"ס ערד, האוצרת לשעבר הדס קידר והאוצרת הנוכחית גילי זיידמן וגם של העיריה..

אומנות עכשווית היא אולי הדבר האחרון בתחום האומנות אך היא קשה לעיכול, לא תמיד נעימה ולא תמיד מובנית. המתח בעיר נבנה גם מעצם העובדה שיש בה כל כך הרבה אומנים מקומיים הרוצים חשיפה לעבודותיהם במוזיאון העירוני. האומנות שלהם יותר קונבנציונלית, יותר מובנית ובוודאי שיותר מדברת לקהל הביתי.

"אומנות זה הקטע של העיר הזו.. ככה העיר תוכל לקבל יחס חיובי" מציין אורן עמית שבמשך שש וחצי  שנים מנהל סל תרבות בערד ו-5 שנים מנהל מחלקת תרבות במתנ"ס ערד. הוא נכנס לתפקיד שלא היה. אח"כ הייתה בו תחלופת מנהלים. חלק מהתחומים חולקו בין הספרייה לעירייה "היה צריך לפתח נישה ולראות איזו נגיעה אני יכול לתת בתרבות". אז נוצרים פרויקטים כמו "בתים פתוחים", "ארטקפה" ו-"חמישי ברובע" המיועדים בכללי לאומנים המקומיים.

אורן הגיע לערד מבאר שבע לשמש כדובר העירייה ואח"כ כמנהל רובע האומנים בערד. למד בבי"ס תלמה-ילין תיאטרון והיה שחקן בתיאטרון צה"ל. לב"ש הגיע כסטודנט למדעי ההתנהגות. היה כתב ב'גלובס', עורך של מקומון 'העיר' בב"ש, מנהל הקתדרה העממית והיה בין יזמי ומפיקי פסטיבל סמילנסקי בבאר שבע ופרויקטים כמו "שני במוזיאון", סדרת תיאטרון הפרינג' וסדרת טיולי תרבות..

גם בבאר שבע וגם בערד הבחין שיש יציבות בפעילות האומנים בתחומם וכי יש צורך להזמין אומנים מבחוץ כדי לרענן וליצור דינמיקה. כך הופעל מחדש בערד פרויקט "בית הסופר" (בית שנתרם ע"י דבורה גמזו ז"ל תושבת ערד לשימוש אומנים וסופרים שישהו בערד ויקבלו השראה) ועם כניסת האוצרת הדס קידר פותח לפרויקט "רזידנסי"- האומנים ששהו בעיר התחייבו גם לפעילות עם הקהילה ותרומה תרבותית בתחומם לקהילה. "נוצר דיאלוג חדש" סוג של שינוי שהתעצם עם פתיחת המרכז לאומנות עכשווית במוזיאון האומנות הוותיק של ערד הממוקם במתנ"ס ערד. התחיל שיתוף של אומנים מבחוץ, "דם חדש", שהתפתח דרך סל-תרבות לגלריה בבי"ס היסודי "עופרים" עם תצוגות אומנים המאפשרות לתלמידים להגיע ולקבל חינוך לאומנות. אח"כ נפתח חוג "נוער שוחר אומנות" בהדרכת תמר רודד. "אומנות הופכת לידע מתרחב. יוצאים מהמקומי, "הלוקאלי" אל הארצי".

המוזיאון לאומנות עכשווית שנתמך ע"י משרד הביטחון, משרד התרבות והספורט, הרשות לפיתוח הנגב והמשרד לפיתוח הנגב והגליל, היה צריך להוכיח זאת קבל עם ועדה בכדי לקבל את התמיכה הכספית הכול כך חשובה לקיומו והתבססותו בתחילת דרכו. הדס קידר האוצרת של המוזיאון החלה בהפקת תערוכות וביחד פרסמו את התערוכות ברחבי הארץ ובעיקר בקרב הברנג'ה התל אביבית היותר מצויה באומנות מסוג זה.. פרויקטים נוספים שהחלו להגיע מחוץ לערד היו "סלון בטון" עד השיא עם המוזיאון הנייד "זומו" שפעל בעיר במהלך חודש דצמבר האחרון. מעל 800,000 ₪, 30 אומנים מישראל עם 5 אומנים מערד, חלל תצוגה לאומנות הגדול ביותר בדרום במפעל "מגבות ערד" לשעבר, קהל רחב שמגיע מכל הארץ "אין אח ורע בשום מקום בארץ, בוודאות!"  מציין בגאווה אורן.

בצעדים קטנים וניצול הזדמנויות וגם בליווי חזון המטווה את הכיוון במקביל ליכולת עבודה בשטח נכבשה התודעה האומנותית ומיצוב ערד בעולם האומנות הארצי. בעבר כל אחד היה יכול להציג במוזיאון של ערד. הגישה החדשה פונה יותר להעלאת שיח וסוגיות לדיון כחלק מהתצוגה האומנותית. "לא להישאר בגטו הלוקאלי. כשיש שילוב של אומנים מבחוץ גם האומנים המקומיים יוצאים מהגטו ויש יותר הבנה לזה בקרב אומני ערד".

אומנות עכשווית אטרקטיבית יותר בעיני אורן, מעניינת, יוצרת שיח. נכון, הוא מסכים, היא פונה לקהל נישה "אבל, מה עדיף?- מוזיאונים שוממים של קלאסיקה או הצגות קטנות לקהל נישה המייצר שיח. ומקום יוצר תמיד יהיה נישתי, פחות מובן אבל יותר מעניין".

פחות מובן זה בלשון המעטה. לא פעם בעקבות תערוכה במוזיאון קבוצת הפייסבוק הערדית תססה ונשמעו הערות שהתערוכה הייתה "מעליבה". בקבוצת הוואטצאפ של אומני ערד התנהל שיח נוקב על אומנות עכשווית לעומת הצורך של אומני המקום לחשיפה. ר. כתבה: "אומנות עכשווית היא משהו דוחה, מגעיל, מסריח שאין שום חשק 'לטעום' אותו או במקרים אחרים- סתם כל מיני חפצים, קשקושים ותילי תילים של משמעויות כדי להבין למה התכוון המשורר". נ. משיבה לה ש"אומנות לא אמורה להיות נחמדה אבל שלא בטוח שהבנתי את התערוכה. ומי שאינו מוכן לטרוח ולהשקיע בהבנת המוצגים מדיר רגליו מהתערוכות האלה וזה לא פלא." ר. כותבת: "מצד שני כל הקיצ'ים שמציפים את החוגים השונים לאומנות- גם הם לא לטעמי". "אם תשאל אם האומנות המודרנית (העכשווית בלשונכם) מדברת אלינו (אל קהל היוצרים בערד וגם אל קהל צרכני האומנות) מה אתה חושב שיגידו לך? תנסה! תשאל!"

אומנות עכשווית ואומנויות המולטימדיה עושות שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, ערוב מדיומים וטשטוש הגבולות ביניהם. "עידן האומנות העכשווית כמצב שלאחר המדיום" (רוזאלינד קראוס KRAUSS 1976). ערוב הקהל לסיטואציות שפועלות ומפעילות את עבודת האומנות כך שמשמעותה משתנה מרגע לרגע, מצופה לצופה. מיצב(מערך אובייקטים בחלל נתון), מיצג(הצגת פעולת האומן בזמן אמתי או בנוכחות קהל), וידאו-ארט (הקרנות על מוניטורים, על כמה מסכים, על משטחים פיסוליים, הטלת אור, קולנוע וכו), צורות המרחיבות את גבולות הגדרת האומנות והמדיומים השונים שלה. ערוב של ציור, פסול, קולנוע, תיאטרון. יש קושי בהגדרת הגבולות וההבחנות בין האומנויות. זה הפכפך, לא יציב, דינמי, לא טהור, לא ניתן להגדרה, מעצב מחדש, בועט במוסכמות, מערבב תחומים, מערבב רבדים גבוהים עם רדודים ועממיים. יוצר רגשות מעורבים אצל הצופים, לאו דווקא אסטטיים, לאו דווקא נעימים וטובים.

בניגוד לקלאסיקה שבקשה לחקות את הטבע וליצור את אשליית המציאות, "חלון אל עבר מציאות בדויה", כמו המקור בטבע עם חוויית הנשגב, המסבה כאב של הנאה מרוב יופיו ועוצמתו וקיים שפוט אומנותי שתובע איכות שאפשר לשאוף אליה, אומנות שאפשר לדרג בין הגבוה לנמוך, בין אוונגארד לקיטש, בין טוב לרע. הפוסטמודרניזם כופר בתבניות מוכרות ורצף ליניארי היסטורי עם נרטיב, עכשיו יש השתלשלות רבת הסתעפויות וכיוונים..  לפעמים זה מתכתב עם עבודות מהעבר, לפעמים מלגלג, פוליטי, לפעמים מעביר משמעויות שונות. אין הבחנה בין המתבונן למעשה האומנות והאופן שהם מפעילים אחד את השני. השפע של המקורות והאסוציאציות מקשה על הצופה להבין היצירה ולפענח אותה, כי יש אפשרויות רבות והן לא תמיד גם חופפות לכוונת האומן..

מיצג בתערוכה "בולענים" של דניאל פרננדס פסקואל ואלון שוובה. צילום-דורון אורגיל

יש מצב של התמזגויות ויצירי כלאיים בין אומנויות שמובילים לריבוי ושפע אפשרויות , לשפות אומנות.. כולל מאפיינים של תיאטרון ויחסי התבוננות.
הערך הפרפורמטיבי – המופעי, תופס את הבמה. לעומת האומנות הקלאסית ששאפה להתקרב לאלוהי, להיכנס לנצחיות לקאנון התרבותי האם האומנות העכשווית – זמנית? תכלת חיים להיום, לעכשיו, לא תמיד אפשר אפילו לשמר או לשחזר ואם משחזרים זה תמיד יוצא משהו אחר בכל פעם ואם משמרים זה באמצעות מדיום אחר כמו צילום או וידאו ואז זה כבר הופך לצורה אומנותית שונה במאפיינים שלה.. לא פשוט..

התפיסה של אורן היא שצריך ליצר באז וערך מקומי. "לפעמים צריך לתווך את האומנות ולפעמים זה פשוט יפה". אבל בעצם מה שהכי קובע זה הכסף. "בעלי התפקידים ואלו שנותנים את הכספים רוצים לראות מה השינוי שיהיה בעקבות החידושים".
–   האם יתכן שינוי חברתי דרך האומנות? "קשה למדוד אבל בדרך כלל אין שינוי כזה"
–   איך אתה מתמודד עם הביקורת הנוקבת שמופנית לא פעם כלפיך? "בקורת זה טבעי. זה בסדר שיש בקורת. כל תנועה טובה. אוצר לא צריך ליצר פסטיבל כל הזמן, הוא צריך להגיד משהו, צריכה להיות אמירה ופנייה לרבדי אנשים שונים".

"השיח הוא בפרונט לא אומני ערד. מצד שני אין העדפה למשהו הלא מקומי, המתוחכם, העכשווי… היה רצון שזו תהיה הגלריה הכי טובה בארץ ושיקרו בה הדברים הכי טובים בארץ. האם אפשר שהיא תתקשר עם הציבור המקומי? ברור. היו הרבה שיחות קשות בנושא בין חברי הצוות אבל לבסוף צריך ללכת ביחד עם אנשים ולשרת את הציבור ולתת ערך מוסף לתושבים, למבקרים. כיום ערד היא מקום משמעותי מאד בעשייה האומנותית. אין עוד הרבה מקומות שעושים רעש כמו ערד".

כשהגיעה ההצעה ממוזיאון "זומו" , המוזיאון הנייד הראשון בישראל בהובלת האוצרת מילנה גיצין אדירם, להגיע לערד החליט לאמץ את הרעיון וראה בזה הזדמנות לקפיצת גדילה. הזדמנות לבחון אם לאומנות עכשווית יש כוח למשוך מבקרים. האם ייווצר שיח? ואכן קהל רב הגיע לתצוגה ולפעילויות שליוו אותה במהלך החודש. התצוגה במפעל מגבות ערד לשעבר שבאזור התעשייה אפשרה תצוגה במקום מיוחד ואפשרות לחפות על העדר מקום גדול לתצוגה בעיר. בהתחלה הייתה התנגדות אך בהמשך נוצרו קשרים. "בירוחם קבלו אותם יותר בפתיחות. בערד היו אדיבים אך לא נפתחו". "ללכת למוזיאון זו צורת בילוי ו"זומו" הזכיר את זה. אני מקווה שזה יאפשר פתיחות של אנשים לאומנות".

תוך כדי פעילות בערד התבשר "זומו" שסותבי'ס העולמית בחרה להעניק להם ציון לשבח בתחרות הבינלאומית לתערוכות ומיזמי אמנות פורצי דרך. "זה כבוד גדול להיות מוזכרים באותה נשימה עם המוזיאונים הכי גדולים והכי מבוססים בעולם ולזכות להכרה בינלאומית בפרויקט שלנו, שעדיין עושה את צעדיו הראשונים. בהחלטה להעניק לנו את הפרס נכתב: "זומו הוא פרויקט שמבקש לחשוב מחדש לאן מוסד המוזיאון יכול להתקדם ולהתפתח. זומו בודק ובוחן איך ניתן לאפשר גישה רחבה לאמנות גם בסביבות קשות ומסובכות, ואיך האתגרים הללו יכולים להפוך לכר פורה של פתרונות יצירתיים".

על התווך שבין ממסד-אומנות-קהילה נמצא בעצם התפקיד של אורן ואורן כאדם פועל. במסגרת תפקידו הוא גם נחשף לצד השני של המטבע כמו: חוסר בחללי תצוגה "במיוחד לגלריות קטנות למען הצעירים", חוסר באמפיתיאטרון כחלל אינטימי להופעות (כיוון שפתיחתו נדחית כל הזמן) וחוסר במימון.

"ערד עיר מרתקת ומלאת השראה. האתגר- לערבל מחדש את האנשים והעשייה ולא להירדם. אני כן מצליח לחדש וליצור משהוא שהוא אחר כל פעם. לא נכנע לשגרה. תרבות פרופר, קניינות, משעממת אותי. זה לא מעניין. מה שמעניין זה המפגש בין תרבות ואנשים. הרגע שזה הופך קהילתי." הוא מאמין בקהילה ובמיוחד בקהילה חיה. "ככה יהיה יותר שווה לגור בעיר. אנשים יחלמו, ייצרו, יפעלו.."

–  האם באמת אתה רואה שיש השפעה על אמני המקום?  אורן חושב שבעקבות פרויקט "בתים פתוחים" אפשר לראות שאומנים פתחו את בתיהם או הסדנאות שלהם באופן קבוע והפכו יצירה לעסקים. שפרויקט "פריסקול" אפשר מרחב לניסויים כך גם "סלון בטון" והמפגש בין אומני הגרפיטי הבינלאומיים לקירות ברובע האומנים. ולא פחות חשוב האומנים עצמם מגיעים אליו עם הצעות ליזמות..

בשיחה עם קבוצת מדריכי טיולים מחיפה שהגיעה לבקר בתערוכה במוזיאון "זומו" בערד ניסינו לברר אם כמדריכי טיולים אומנות מקומית יכולה להיות אטרקציה עבורם, משיכה לתיירות? הסכום היה ש"בכללי אין אורך רוח לאומנות". אבל בהחלט בקור אצל אומנים יכול לתת הבנה ממה מורכבים החיים בערד כמו שלומדים ממה מורכבים ההרים..  ההצלחה, הם אמרו, תלויה במוטיבציה וההתלהבות של המקומיים שמאמינים בדרך..