(צילום- ענת רסקין)
הפרדוקס הגדול שט"ו בשבט הוא חג המציין תקופה חקלאית ולכן אוכלים מפרות הארץ (ולא מפרות ארצות ניכר) אבל המצב כיום הוא שהחקלאות במדינת ישראל מתכווצת יותר-ויותר.
אז תזכירו לי למה בדיוק אנחנו חוגגים את ט"ו בשבט?
מאת: ענת רסקין ©
ט"ו בשבט צוין במשנה בהקשר חקלאי-הלכתי. הציונות ציינה אותו ביום נטיעות כפעולה חינוכית של ילדי ישראל במדינת ישראל. יהודים בגולה נהגו לאכול בסדר ט"ו בשבט פרות יבשים מפרי הארץ כדי לצרוב בזיכרון את טעמה של ארץ ישראל. ואנחנו? מה אנחנו וילדינו יודעים על אדמה, חקלאים וחקלאות, נטיעות ופרות?
מתי שתלתם עץ פרי בזמן האחרון? מלבד אלו מכם שגרים בבית עם חלקת גינה ונטעו עץ לימון אי אז עם כניסתכם לביתכם.. מתי ערך הישוב שלכם אירוע נטיעות בט"ו בשבט כחלק מהמסר החינוכי? או אפילו המסר 'הירוק'? האם על פרות הארץ גאוותכם או שאתם אוכלים פרות יבשים המיובאים מתורכיה? האם כובד המשקל עבר לאפיוני החג החיצוניים ועזב את המהות, מתעלם מהבסיס? והבסיס הוא מקומי- חקלאות ארץ ישראלית.
את ט"ו בשבט, שעיקר עניינו בגידולי הקרקע בארץ ישראל, ציינו כבר במשנה בהקשר חקלאי-הלכתי. יום זה הוא נקודת ציון שעל פיה קובעים את מניין שנות הפרי והפרשת תרומות ומעשרות (על החקלאי להפריש תרומות ומעשרות לכוהן, ללוי ולעניים. בימינו, הפרשת תרומות ומעשרות נעשית על ידי הרבנות המקומית במרכזי השיווק). בפעם הראשונה מוזכר ט"ו בשבט במשנה ובתלמוד בשם 'רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן'. (מסכת ראש השנה א, א) כשהוא נמנה עם אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים: אֶחָד בְּנִיסָן, אֶחָד בֶּאֱלוּל, אֶחָד בְּתִשְׁרֵי. "בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ". ט"ו בשבט נקבע כדעת בית הלל. שם החודש נגזר מהמילה האכדית "סבטו" שפירושה "מכה" כשהכוונה לגשם הכבד שיורד ומכה בעונה זו. גשמי העונה המחדשים את מקורות המים ומביאים להבשלת הפרות החדשים על העצים היו סימן ציון לשנת מיסים חדשה ביהדות.
בגולה נהגו הקהילות לערוך סדר 'ט"ו בשבט'- סעודה חגיגית גדולה סביב שולחנות עמוסים בפֵרותיה של ארץ ישראל שהופיעו כפירות יבשים, שכן בעבר הייתה זו הדרך היחידה לשמור על הפרי במסעותיו מארץ ישראל לארצות רחוקות. לא היה זה יום חג ומועד אלא יום טוב כיאה לראש חודש.
בשנת ה'תרמ"ד (1884) יצאו לראשונה אנשי יסוד המעלה לנטיעות בט"ו בשבט. בט"ו בשבט בשנת תר"ן (1890), יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזיכרון יעקב לנטיעה חגיגית כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות, מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה. כמו חגים דתיים נוספים שהציבור החילוני הלך והתרחק מהם, תהליך החילון שעברו חגים אלו במסגרת האידיאולוגיה של ההתיישבות הציונית, גרם להחייאתם והעניק ליום זה את אופיו המיוחד והחגיגי: חג הנטיעות, נוסף על הפן ההלכתי.
ההתיישבות בארץ ישראל יצרה ערכים ומאפיינים של מורשת, היסטוריה, נוף וערכים בין אדם לאדמתו. בתי הספר החקלאיים הוציאו בוגרים שהפכו גם למפקדים ומנהיגים של המדינה. אך בשנות ה-80 החקלאות עברה משבר החמור בתולדותיה כתוצאה מהאינפלציה הדוהרת שיצרה משבר כלכלי פיננסי שבעקבותיו הערבות ההדדית פורקה והמערכת האירגונית התמוטטה. מתחילת שנות ה-90 ישנה ירידה חדה במספר החקלאים תוך מעבר לחקלאות יעילה, מקצועית וגמישה המגיבה לשינויים בשווקים, בד בבד עם פיתוח התיירות הכפרית. הצמיחה המחודשת של החקלאות התרחשה בשנות ה -2000 . אך אם בשנת 1949 הייצור החקלאי בישראל היה מעל 60% מהתוצר ומהיצוא הרי שמשנת 2011 ואילך הוא עומד רק על כ-2%. אתוס השיבה לקרקע ועיבוד האדמות בארץ ישראל כאקט המציין את החזרת הבעלות עליה של 'היהודי החדש', הולך ונשחק.
לאחרונה יש תחושת משבר אצל החקלאים ובחקלאות הישראלית. האשמה נתלית בפער התיווך, והתנהגות הממשלה שלא תומכת בחקלאים ובחקלאות. אך למשבר יש גורמים רבים ושונים: קצב גידול אוכלוסייה גבוה ומדינה צפופה שכמות השטחים הבנויים גדלה על חשבון השטחים הפתוחים, התחממות כדור הארץ ושינויי האקלים, מים יקרים, תהליכי גלובליזציה ואיתם השפעת חוסר יציבות של מחירי התשומות בשווקים הבינ"ל, שכר מינימום לעבודת כפיים בחקלאות שמרחיק את הצעירים שלא מוכנים לעבוד בחקלאות וגם מרד הצרכנים שלהם כיום כוח פוליטי רב, וזעקתם על יוקר המחיה נמצאת בשנים האחרונות בראש סדר היום של הציבור והוא גובר על כוחם הפוליטי ההולך ונחלש של החקלאים בימינו.
כל אלו גורמים לחקלאות המסורתית (גם אם חיברו אותה למחשב שמנהל אותה) להיות לא רלוונטית וצעקות החקלאים להכיר בערכה ובחשיבותה של החקלאות מעבר למשמעותה הכלכלית נופל על אוזניים ערלות. אוזניים שהורגלו כעת לשמוע על 'ירוק' כערך שמירת הטבע ולא עיבוד האדמה. או מאידך על 'סיפוח' אדמות כאקט של גאולת הקרקע. החקלאות משנה את פניה. היא הפכה לאטרקציה תיירותית. היא מבצבצת בצורותיה החדשות על גגות הערים, בגינות קהילתיות או בסטרטאפ של חממות עם מצעים תלויים. ואולי שם עתידה.
חינוך חקלאי? קשר לטבע? לעבודה החקלאית? קשר עם האוויר הפתוח, הטבע, הקרקע, בעלי החיים ותהליכי הצמיחה? נשמעים לדור הצעיר ארכאיים, במקרה הטוב של דור הפלמ"ח. עבודת כפיים, עבודת אדמה? כל-כך lowtec . כמו שכתוב: "ויטע אלוהים גן בעדן" (בראשית, ב':ח'). אבל מה לאלוהים ולנו. פרות וירקות כנראה גדלים בסופרמרקט וימשיכו להיות אטרקטיביים אם יעטפו אותם בצלופן מבריק.
הפרדוקס הגדול שט"ו בשבט הוא חג המציין תקופה חקלאית ולכן אוכלים מפרות הארץ (ולא מפרות ארצות ניכר) אבל המצב כיום הוא שהחקלאות במדינת ישראל מתכווצת יותר-ויותר.
אז תזכירו לי למה בדיוק אנחנו חוגגים את ט"ו בשבט?
