במטע התמרים של מושב נאות הכיכר ליד עין ערוס, שרדו 4 עצי תמר, ממחדשי ענף התמר בא-י'. כחוטרים הוברחו בדרך לא דרך מעיראק ונטעו בסדום ובערבה. על חידוש ענף התמר בישראל, על מוזיאון התמר שיקום במושבי כיכר סדום, על מתושלח- התמר שהונבט מגלעין שנמצא בעתיקות מצדה ועל אומנות הקליעה הקדומה שנעשתה פופולרית. לכבוד ט"ו בשבט מוגש לכם טנא עם מטב סיפורי התמר.

מאת: ענת רסקין

מי שיגיע לכניסה למושבי ככר סדום לא יוכל לזהות את מקומם של ארבעת העצים במטעי התמר של מושב נאות הכיכר, הנטועים במלחת סדום שופעת מי התהום המליחים. וגם אם תגיעו למטע המדובר לא תוכלו להבדיל בין הארבעה לאחרים כיוון שאין להם סימני זיהוי מיוחדים ורק זקני המקום, משמרי הספורים, יודעים לספר את סיפורם ולהצביע עליהם.

אסף מדמוני (72) הוא אחד ממשמרי ההיסטוריה המקומית/אזורית. בביתו שבמושב נאות הכיכר, ספריית ענק עם אלפי ספרים העוסקים בכל תחום הקשור להתיישבות, לחקלאות, לצמחייה, להיסטוריה של ארץ ישראל ובעיקר אזור הבקע הסורי-אפריקאי. 20 שנה עבד במועצה אזורית תמר כמנהל מחלקת חופים ואח"כ מנהל מחלקת גינון. אחרי הצבא הגיע לעין גדי ועבד כפקח רט"ג בשמורת עין גדי. כיום הוא ואשתו בתיה עוסקים בתיירות- מנהלים את מתחם אירוח "מלח הארץ" בנאות הכיכר, עורכים סיורים ונותנים הרצאות. לאחר הרצאה מלומדת בביתו, כשהוא מפגין זיכרון פנומנלי ושולף מפעם לפעם ספר מהספרייה לשם חיזוק דבריו, הלכנו לראות את ארבעת עצי התמר, ממחדשי ענף התמר בארץ.

אזור המטע הישן מטופל באופן בסיסי ונמצא במצב די מוזנח. אנו צועדים בשבילים הזרועים ענפי תמר יבשים שנגזמו ממרומי הגזעים. מדמוני מזהה סמנים של חזירי בר שהתפלשו באדמה שליד גזעי העצים, עקבות תנים וצבוע גדול, ואנו מבחינים גם בלהקת אילניות קטנות (צפרדע קטנה). המטע תחום בגדר וסגור למבקרים. יש צורך בתיאום מראש כדי להודיע על כניסה/יציאה מהמטע. כאשר יש פרי על העצים מאפשרים לקבלנים פרטיים לעשות גדיד והפרי שנקטף משמש בעיקר לעשיית סילאן וממרחים.

ארבעת עצי התמר שרדו מתוך קבוצה של כ-30 עצים שנשתלו בסמוך למעיין "עין-תמר" (עין-ערוס שפירושו עין הכלה)  ב-1955 בניסיון לאקלם אותם בארץ ישראל. הם נמצאים כעת בתוך מטע תמרים של 120 דונם שנטעו בשנת 1959 ע"י קק"ל. בהמשך נטעו עוד 120 בסמוך לנאות הכיכר וחקלאי המושב מתפרנסים בעיקר מגידול התמרים.

הרפתקאות השבת התמר לא-י' – מרחל המשוררת דרך ארצות ערב ועד סדום
כמו תמיד בסיפורי תחילת הדרך מדובר באנשים 'משוגעים' לדבר שיוצרים יש מאין בזכות מאמצים בלתי נלאים. כך היו  בן ציון ישראלי [איש העלייה השנייה, מחלוצי החקלאות וההתיישבות בארץ ישראל, ממקימי קבוצת כנרת (1887–1954, נספה באסון מעגן), פעיל בהגנה ומקים פלוגת חי"ש בעמק הירדן. היה ראש וראשון למחדשי ענף התמר בארץ ישראל] ויאני אבידוב, [איש מוסד עלייה ב', ממקימי קבוצת כנרת, פעיל בהגנה ומקים פלוגת חי"ש בעמק הירדן]  ובספורים כמו בספורים, רעיון השבת התמר לא-י' התחיל ברגע רומנטי בו חשבו בקבוצת כנרת איך להנציח את רחל המשוררת שנפטרה ב-1931 והועלתה הצעה לשתול תמרים ליד קברה ולקרוא למקום 'גן רחל'. אלא שתמרים אין בארץ ישראל.. ואלה המצויים אינם ראויים, זנים בני בלי-שם, ועבור אלו שהיו בתחום מושבם של מקומיים דרשו מחיר מופקע.

אין תמרים בארץ ישראל?
והרי התמר נזכר כאחד משבעת המינים בהם השתבחה ארץ ישראל ויריחו נודעה כעיר התמרים… ושימושים רבים לעץ התמר: "מה התמרה אין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, ולולבים להלל, חרֻיות [כפות] לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות לקרות בהם את הבית…" (בראשית רבא, מא, א).

ולא פלא שרבים מבני ובנות ישראל מתהדרים בשמות פרטיים כמו: תמר, תמרה, תמיר, תומר, דקל, דקלה.. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצאה כי השם הנפוץ ביותר בקרב תינוקות שנולדו ב-2018 בין הבנות היהודיות היה תמר (1,289) – זו השנה השלישית ברציפות!

אך מסתבר שבסל הפירות המיובשים של הארץ בתקופת המקרא, פרי התמר לא נזכר כלל, נראה שלא היה גידול נפוץ בארץ ישראל בתקופה זו. בספרות היוונית והרומית ובמקבילתה ספרות חז"ל, ישנם אזכורים מרובים של התמר כפרי ארץ ישראלי נפוץ רק החל מהמאה ה-4 לפני הספירה ויש דיווחים על תמרי-יהודה, בעיקר אלו אשר גדלו לאורך השבר הסורי אפריקאי.

יוסף בן מתתיהו תיאר את המגוון הגדול של זני התמרים הגדלים שם: 'עולים שם עצי תמרים רבים, שונים בטעמם ובשמותיהם, והמינים דשנים, נדרכים ביקבות, ומוצאים דבש לרוב, שאינו נופל בטעמו מדבש הדבורים'… חוקר הטבע הרומי פליניוס תעד את זן הקריוטי שגדל בבקעת הירדן והניב פירות ענק, גודל הפרי הבודד היה 10-11 ס"מ ומשקלו כ-50 גר'. (מתוך אנציקלופדיה הלכתית – חקלאית  www.toraland.org.il/אנציקלופדיה-הלכתית-חקלאית/תמר  )

מדמוני יודע לספר כי הנרי בייקר טריסטראם [חוקר הטבע של א-י] בספרו 'מסע בארץ ישראל' (בשנת 1864 בעמ' 164) מתעד  את היעלמותם של עצי-התמר "עתה שוב אין עצים מצלים על הנתיב החרוך והמאובק, ודומה שהשקמים כלו מכל המישור, ממש כמו התמרים והצורי".

אם אין תמרים בא-י' מה עושים?
יוצאים לתור בסתר ברחבי הארצות הערביות הים תיכוניות אחר החוטרים שערכם לא יסולא בפז, בכדי להעלותם ארצה ובדרך עוברים הרפתקאות אלף לילה ולילה.. וכך מפליג גם מדמוני בסיפוריו ואביא רק קיצור של דבריו

משנות ה-30 הסתובב בן ציון בארצות רבות (כורדיסטאן, עירק-בגדד, פרס, מצרים, אלכסנדריה, אל עריש..) בתחכום הוא מוציא מאל עריש חוטרים של זנים לחים. אך התמר הלח (חלאווי, חייאני) מחמיץ מהר אם הוא לא נמצא בקירור ולכן יש צורך בתמר בעל עמידות ארוכה- הזנים היבשים (זהידי, זאחלווי, חדראווי, דקל נוּר, מג'הוּל, ועוד) אלו נבדלים בטעמם, בצורתם ובחיי המדף שלהם. בן ציון יוצא לעיראק עם 4 משאיות עובר גם לפרס (אירן של ימינו) ומצליח להעמיס חוטרי תמרים. הוא מביא מספר זנים כדי לראות מי יצליח להיקלט ולהתרבות בארץ.

ב-1954 חובר אליו יאני אבידוב והם משוטטים לאורכה ולרוחבה של פרס, אפילו יורדים לדר-מז' פרס כששומעים על זן מיוחד- המוזפאתי, בהמשך גונבים את הגבול לתוך עירק בחסות החשיכה, חוברים לאנשים מקומיים, יהודים ומוסלמים, ומגיעים להסכמים שיעזרו להם לאסוף חוטרים. בן ציון מבקש העברה של 33.000 חוטרים. בן ציון נהרג באותה שנה ב"אסון מעגן" כאשר מטוס התרסק בתוך קהל בזמן אזכרה והסרת הלוט מעל האנדרטה לצנחן הפרטיזן פרץ גולדשטיין. יאני נוטל על עצמו את השלמת המשימה.

בסופו של סיפור תלאות אין-סוף, עיקשות והתמדה, רגעי יאוש ותקווה. הגיע היום המיוחל. ב-15 במאי 1955 מגיעה אנייה לנמל חיפה עם 62,000 חוטרים, הרבה מעבר לבקשתו של בן ציון. משרד החקלאות לא מרשה להכניס את החוטרים.  בסוף הם מורדים ומובילים אותם לכנרת לגן רחל ולחוות דושן.

הזנים מתערבבים בזמן השתילה, סיכויי השרידה של החוטרים שעברו תלאות היה כמעט אפסי. מאות מהם מועברים לחלקות מבחן ברחבי הארץ, בעיקר באזור הבקע הסורי-אפריקאי (ערבה והבקעה). כ-30 מהם נשתלו בעין ארוס (אז סדום וכיום מושבי כיכר סדום). אחרי  עשר שנים שרדו רק חמישה מהם וכיום הם רק ארבעה..

לאחר קום המדינה הוקמה חוות תמרים בצמח ו'חוות עדן' בבית-שאן. בשנות השִשים הוקמה חוות הנִיסיונות 'נאות בנציון' במטעי יטבתה/או קבוץ אילות בערבה לזכר בן ציון ישראלי, ושם אוקלמו חוטרי דקל נוּר ומג'הוּל מקליפורניה והספינכּס מאריזונה. במקום הוצב יד זיכרון.

 מתושלח- עץ התמר שהונבט מגלעין ממצדה
מתושלח הוא עץ תמר בקבוץ קטורה שהונבט מגלעינים שנמצאו בעתיקות מצדה. הספור על מתושלח גם הוא ספור על ניסיון החזרת התמר העתיק לא-י'. הגלעינים תוארכו בפחמן 14 לשנים שבין 40-70 לספירה הנוצרית, שזו התקופה שלפני חורבן בית שני ותקופת המצור על מצדה. ד"ר שרה סלון, מנהלת המרכז לחקר הרפואה הטבעית על שם בוריק בהדסה, יזמה ועיצבה פרויקט שמטרתו להנביט זרעים עתיקים שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים, בשאיפה להשיב לטבע מיני צמחים נכחדים שגדלו בעבר באזור. דר' סולווי (solowey) מקבוץ קטורה מנהלת וחוקרת של מכון הערבה ללימודי הסביבה, העוסק במחקר חקלאות מדברית בת קיימא מזה 21 שנה לקחה על עצמה את האתגר. במאי 2005 נבט תמר זכר מאחד הגלעינים שהובאו מחפירות מצדה והוא כבן 15 כיום. מגלעינים אחרים הנביטו לאחרונה גם נקבות כך שאפשר לצפות לאכילת תמרים, אותם תמרים שאכלו בני ישראל בתקופת בית שני…

שליט המטעים- המג'הול
מהצפון ועד הדרום כל מי שנוסע בכביש 90 לאורך הבקעה והערבה יראה שפע מטעי תמר. כיום שליט מטעי התמר הוא זן המג'הול שמוצאו ממרוקו. המג'הול מצליח בבקע הירדן ובערבה וגדל במקומות רוויים במי תהום מליחים. אזור בית שאן שהוא אזור לח יותר, אינו מתאים למג'הול ושם מגדלים זנים אחרים, מציין מדמוני ולחיזוק דבריו מביא את הנתונים הבאים:

בספרו של האגרונום שמואל סטולר (גם הוא איש כנרת) צוין כי במרוקו היו 15 מיליון עצי תמר בהם מיליוני עצי מג'הול עליהם שמרה המדינה כעל אוצר! ואסור היה להוציאם מחוץ למרוקו. איש מודיעין בריטי הצליח להוציא 11 חוטרים בשנת 1927 שנשלחו לקרנטינה באריזונה ארה"ב. לאחר שהתברר שהם בריאים, מגיעים חוטרי מג'הול  אחדים לישראל ואחד מהם לעין גדי והמג'הול תופס אחיזה בישראל.. ("גידול התמר בארץ ישראל"  עמוד 181)

אך התמרים במרוקו הותקפו ע"י מחלת הביוד ועפ"י מפקד עצים בעולם בשנת 2016 נמצא כי במרוקו נשארו רק 250,000 עצים בלבד לאחר פגיעת המחלה.

לעומת זאת, במפקד האחרון שנעשה בישראל בשנת 2020 דווח על 795,000 עצי תמר. מתוכם 632,000 הם עצי מג'הול.  בין השנים 2016-2019 נטעו כ-10,000 דונם תמרים. 3,400 ד' בשנה. 14 עצים לדונם. חוטר קטן צריך 3-4 שנים כדי לתת פרי, חוטר גדול יותר ייתן פרי כבר אחרי שנתיים. לפי המצווה בתנ"ך בשלוש השנים הראשונות הפרי אסור לאכילה. בשנה הרביעית, ריבע, יש מצוות העברת הפרי לבית המקדש. כיום יש כאלו שנותנים את הפרי לנצרכים או לגופים סוציאליים. בשנה ה-5 מתחילים לשווק את הפרי.

 מכת חיפושיות חדקונית הדקל האדומה
מכה אחרת שמאיימת על עצי התמר בישראל כיום הן חיפושיות חדקונית הדקל האדומה. אורכן נע בין 2-5 ס"מ והן מכרסמות את פנים גזע התמר ומערכת הובלת המזון אל הצמרת, העץ מתייבש, עד שהוא קורס ונופל. קשה לדעת שהחיפושית בתוך העץ עד שמאוחר מידי. לכן הפתרון הוא פיזור מלכודות פורומוניות חיצוניות ללכידתן. ברגע שמגלים שהן נמצאות באזור יש צורך לעשות ריסוסים על מעטפת הגזע ויש גם טיפולי החדרת חומר לתוך הגזע. לפי מדמוני הדקלים בנאות הכיכר נקיים מחידקוניות.

מקור המילה 'להתנחל'
גילי חסקין כותב שבערבית תמר או מטע תמרים נקרא "נח'ל" וכאשר בדווי היה רוצה לתפוס חזקה על שטח הוא היה שותל תמרים. חסקין מעלה השערה שאולי המילה העברית 'להתנחל' מקורה במילה הערבית 'נח'לה'. [מתוך www.gilihaskin.com/התמר-גידולו-ומקומו-בתרבות ]

קליעת סלים מעלעלי לולבים- כמו בתקופת בית שני
מיכל רז (47) במקור מקבוץ עין גדי, עוסקת במלאכת הקליעה כבר 20 שנה. את הטכניקות למדה בעיקר במרוקו, שם למדה איך לקלוע סלים ומחצלות מעלעלי לולבים. "זו טכניקה קדומה מאד שהייתה מקובלת גם בתקופת בית שני וסלים כאלו נמצאו בחפירות במדבר יהודה" מספרת מיכל. בטכניקה זו קולעים צמה ארוכה מעלעלי הלולבים ולאחר מכן בתפר נסתר תופרים את הצמה, תוך עיצוב סלים בצורות וגדלים שונים. את המחצלות אורגים בנול מיוחד. "שיטת עבודה נוספת היא שיטת הליפוף הידועה בארץ גם כקליעה תימנית ונשות הקהילה האתיופית גם הן קולעות בצורה דומה".

את דרכה באומנות הקליעה החלה בצעירותה במטע התמרים של קבוץ עין גדי. מיכל גרה בסוכה במטע והעבירה סדנאות קליעה במקום. בהמשך התוודעה גם לקליעה עם סנסנים (שיטה שטיפח אמן הקליעה הרצל מקבוץ בית ניר שליד קריית גת). מיכל מספרת ששיטה זו "תפסה חזק" בארץ והפכה לקליעה מבוקשת ונפוצה. כיום היא גרה בישוב רותם שבבקעת הירדן, וגם שם אין לה בעיה של אספקת חומרים למלאכתה שכן בקעת הירדן ועמק בית שאן עשירים במטעי תמרים. אספקת לולבים היא מקבלת גם מהמושבים הדתיים של עמק הירדן העוסקים בשיווק לולבים בחג הסוכות ואת העודפים או הפסולים הם מעבירים למיכל. (אפשר לרכוש מוצרים או להצטרף לסדנא (גם חד פעמית) בטלפון 052-3960752)

אנדרטת השלושה בשפך נחל-צין- הבריכה ואמת המים בעין ערוס
בתוך מטע התמרים, שם נמצאים ארבעת החלוצים, נמצא אתר הכולל שרידי בריכת בטון לאגירת מים מנביעות וקידוחים (כיום מכוסה הבריכה בצמחיה עבותה) ואמה בנויה בטון, אלו נבנו ע"י מפעלי האשלג בסדום בשנת 1934 במטרה לספק מים למפעלים. בבוקר אחד בתחילת 1939 חיבלו ערבים במתקן המזרים מים מעין ארוס למפעל האשלג ליד סדום. עובדים שיצאו למקום לברר את סיבת התקלה נתקלו במחסום ואש נפתחה עליהם ממארב של כנופיה. מיכאל בלום בן 38, שמואל ברנשטיין בן 33 והרי לוביאנוב בן 21 נהרגו מהיריות. אנדרטה לזכרם מוצבת בשפך נחל צין בסמוך לכביש  2499, כביש הגישה מושבי הכיכר, קרוב לצומת עם כביש 90 מול עין ערוס.

לפני כמה שנים היה ניסיון לחשוף את האמה והבריכה שכוסו עם השנים בצמחייה. המקום לא תוחזק וכיום הוא מוזנח ולא עביר. ניסיונות של עמותת התיירות כיכר סדום לעניין את מפעלי ים המלח לשפץ ולשמר את המקום לטובת מטיילים ושימור הזיכרון ההיסטורי לא נענו וחבל!.

 מקימים את מוזיאון התמר בכיכר סדום
יזמה של רשות ניקוז ים המלח להקמת אתר תיירות הממוקם בשפך נחל אמציה, בכניסה לשני המושבים נאות הכיכר ועין תמר. כבר ניטעו עצים ואסף מדמוני כתב את התוכן. זה יהיה פארק עם מתקני שעשועים, שיכשוכיות, סככות ופעילות אינטראקטיבית ללמידת "ספור התמר". עם סיום הבנייה יפתח הפראק לציבור- לנופש, לימוד והנאה.