במאמר שפרסמה ד"ר בתיה רודד היא טוענת, כי מישהו גדול ומפחיד מושך כספים מה"בנקט" שנקרא הנגב. טיעון זה, לא רק שאינו מדויק כלל וכלל, הוא גם הפוך מהמציאות. אני יכול להעיד, כמי שעובד 20 שנה ברותם אמפרט נגב: ערים שלמות בנגב נהנות ממאות ממיליוני השקלים המשולמים בכל שנה כמשכורות לעובדי כיל בנגב ומהווים תשתית לפעילות המסחרית, וכן נהנות מסיוע שמעניקים המפעלים למערכות הבריאות, לקהילה ולתרבות.

מאת: אורי יסעור, מנהל בחברת רותם-אמפרט

נשאלת שאלה נוספת: האם ערד יכלה לעשות למען קידומה יותר? אני חושב שכן. לאורך ההיסטוריה הוצעו לה מספר הזדמנויות להתפתח ולחזק את עצמה בעזרת התעשייה, אך כולן נדחו.

ערד לעולם לא תוכל להתחרות בתיירות ים המלח הסמוכה ולעולם תהיה משנית לה ולכן כלכלתה לא תוכל להתבסס על ענף זה זולת אספקת עובדים. שדה בריר לא צפוי לגרום לתפנית בעתיד התיירותי של העיר וכל מי שטוען כך מטעה. קידום התיירות בעיר וסביבתה מבורך, אבל במקביל ולא כנגד חיזוק התעשייה היציבה, המושתתת על אוצרות הטבע, הקיימת כבר באזור, כדי שזו תהווה זרוע יציבה ורציפה לפרנסה באזור.

המציאות היום מדגישה כי התפיסה הישנה לא הוכיחה את עצמה וצריך להתחיל לחשוב אחרת. צריך לחזק את העיר בתעשייה שתהווה את עמוד השדרה העיקרי של העיר, ובעקבותיה תתפתח התיירות כענף נוסף וחשוב. בכל העולם הבינו את שווי המשקל הנדרש בין תעשייה יציבה לתיירות רבת התנודות, ובמרבית העולם בארצות בהן מבקרים עשרות מילוני תיירים, דרים בקרבה תעשייה, מכרות, ותיירות.

בתיה רודד מציגה ביקורת על תפיסת NIMBY ("לא בחצר האחורית שלי") במרכז הארץ, מה שאינו רלוונטי במקרה זה, שכן מיקום מרבצי הפוספט הינו עובדה קיימת ונדרש לנצלם במקום בו הם נמצאים כדי לחזק את חוסנו הכלכלי של הנגב ושל המדינה בכלל (מניות חברת כיל נמצאות בחשבונות הפנסיה וקרנות ההשתלמות של אזרחים רבים במדינה). כלכלת המכרות אינה כלכלת טכנולוגיה "נמוכה" – המוצרים המתוחכמים של החברה מיוצרים בנגב (וחלקם בחו"ל), על ידי טובי החוקרים העובדים במעבדות המחקר של החברות שלנו בנגב, ורבים מהם גרים בערד. אלמלא תעשיית המחצבים בנגב, היה הנגב עומד בשיממון יחסי.

ולשאלתך, מה ייעשה עם השטח לאחר הכרייה בעוד עשרים וחמש עד שלושים שנים. אנחנו משקמים את שטחי הכרייה שלנו באופן אינטנסיבי ביותר וההסדרה נלקחת בחשבון כבר בשלב התכנון של הכרייה. כיום, מהנדס המכרות מתכנן את הכרייה בשטח עתידי יחד עם אדריכל נוף ואקולוג.

בואו ונחשוב – איזו חברת הייטק מבטיחה היום שלושים שנות עבודה לעובדים שלה? חברות הייטק קמות ונופלות בקצב מסחרר. איזו חברה, בכלל, מבטיחה שלושים שנות עבודה? מעצם היותה של תעשיית הפוספט, תעשיה לטווח ארוך, שדה בריר יבטיח זאת לעובדי רותם תושבי ערד ותושבי הנגב כולו, ולכל בתי האב המתפרנסים מכך.

בנוסף, כבר בתהליך התכנון, החלק העיקרי והמרכזי שעוסקים בו הוא איך יראה השטח בתום הכרייה. לאחר התכנון, הסדרת השטח מבוצעת בשילוב עם הכרייה כך שבזמן שתא שטח אחד נפתח, התא הקודם לו כבר ממולא ומתחיל בתהליך השיקום. למעשה היקף השטחים שעליהם מבוצעת העבודה בכל רגע נתון הם כ- 5% בלבד משטח השדה. אנחנו משתמשים בקרקע העליונה, אוספים אותה עם תחילת הכרייה ופורסים אותה על השטח המשוחזר מיד עם תום העיצוב שלו. יש לנו אזורים רבים שבהם סיימנו כרייה בשיטה זו.

חשוב לי לציין כי דווקא בשנים עברו, כשהחברה שלנו הייתה בשליטה ממשלתית, היה השיקום הרבה פחות איכותי מכפי שהוא כיום. אנו מוצאים עצמנו נדרשים כיום, בנוסף לשיקום המתבצע באופן שוטף בשדות הכרייה הפעילים, גם לשיפורים והשלמות באתרים שנכרו בעת שהחברה עוד הייתה בשליטה ממשלתית. גם את זאת אנחנו עושים בלב חפץ ואף נהנים מעבודת היצירה והחזרת הטבע והצבע לשטחים רבים בנגב.

אני רוצה להזכיר לך כי פני השטח של בקעת ערד, ושדה בריר בכלל זה, פגועים לחלוטין כבר כיום, והפעילות המתבצעת שם אינה מפוקחת ומתבצעת ללא כל מאמץ להפחתת אבק וללא פעילות שיקום. לעומת זאת, הכרייה של הפוספט מתבצעת בעומקים של עד עשרות מטרים, שם הלחות בקרקע גבוהה בהרבה ומגיעה עד ל – 15%. רותם מתחייבת להרטבת הדרכים בעזרת חומרים מלכדים הגורמים לדיכוי אבק. רותם מתחייבת לעבודה עם טכנולוגיות מונעות אבק, והתחייבה גם להפסקת עבודה בתנאים מטאורולוגים מיוחדים. כך שגם בהיבט האקולוגי, אין בעיה לכרות בשטח ולעשות זאת על ידי חברה גדולה ואחראית שמתמחה בכרייה ובשיקום מכרות.

דבר נוסף וחשוב לא פחות – הפוספט הינו נכס של המדינה ושדה בריר מוגדר בכל התוכניות כשדה לכרייה וחציבה. המדינה חייבת לנצל את משאביה ולאפשר לנגב להמשיך ולהתפתח.

רודד מתארת במאמרה איך ההון יוצא מהנגב למרכז הארץ ושם הוא הולך ומתרכז ואף בורח מהמדינה. המציאות שונה בתכלית: חברת כיל (כימיקלים לישראל) משקיעה מדי שנה מיליארדי שקלים בנגב (כן, מיליארדי שקלים), היא המעסיק הגדול ביותר באזור ועובדיה נהנים מתנאי עבודה ושכר מהגבוהים במשק הישראלי. לבד מ-1,200 העובדים הישירים של רותם אמפרט בנגב החברה מספקת תעסוקה לעוד כ-7,500 אנשים המספקים לרותם שירותים שונים.

בתיה, אני לא כותב שיר הלל לתאגיד שאני עובד בו. אני כותב את הדברים, כי אני מאמין בהם. אני בטוח כי אם תגיעי לביקור במכרות החברה ותראי במו עינייך את השינוי שאנחנו עושים בתהליכי הכרייה והשיקום שלנו, את תופתעי.

אני מזמין אותך ואת כל מי שמגלה עניין בכך להגיע לביקור ולדבר על הדברים פנים מול פנים – כאשר אנשים נפגשים, מחסומים נשברים והדברים נראים אחרת.