(צילום-ענת רסקין)

הספר בהוצאת מרכז הנגב לפתוח אזורי – אוניברסיטת בן גוריון שבנגב עוסק ביחסי יהודים-בדווים בשלב המכונן בנגב- העשור האחרון למנדט הבריטי והעשור הראשון למדינת ישראל. כאשר מלחמת העצמאות מהווה את קו פרשת המים מבחינת הבדווים. נקודת הסיום היא שנת 1959 בה נרצח מפקד סיירת הצנחנים, סרן יאיר פלד, בנחל סרפד, וצעד הנגד של המדינה היה גירוש הבדואים שבהר הנגב הגבוה אל גבול סיני. עבודה למאסטר שעובדה לספר קריאה. העבודה זכתה בפרס קרן קיימת לישראל שנת 1993 ובפרס יום העיון הבדווי ע"ש יצחק נצר בבית ספר שדה, שדה-בוקר 1991 .

מאת: ענת רסקין

המוכתר שלא הוכתר – דר' זאב זיוון בשיחה על ספרו החדש
"יחסי יהודים ובדווים בשנות הארבעים והחמישים בנגב"

על מה בעצם מדברים כשמדברים על "יחסים" בין שתי קבוצות אוכלוסייה? האם מדובר על יחסי עימות או שיתוף? על יחסי שיתוף או דחיקה? על הסתגלות או התבדלות? דר' זיוון מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב פורש מערכת יחסים מורכבת.

יחסי הכבוד שהיו נהוגים בשנות ה-40 אופיינו כיחסי "כבדהו וחשדהו"
מצד אחד מסופר על יחסי שכנות ותלות בין ישובים קטנים המפוזרים במרחב של הנגב, יהודים ובדואים. מה שהצריך קשירת יחסי תועלת שיעזרו לחיי היומיום הקשים. כך היהודים עורכים את הקניות שלהם בשוק הבדווי, שוכרים גמלים מהם ומעסיקים אותם כפועלים בחציבת חרסית. הבדואים מצדם נהנים מאפשרות של תעסוקה שרווח בצידה, רווח כספי ממכירת התוצרת החקלאית שלהם ומשירותי רפואה וטכנולוגיה שמוענקים ע"י היהודים.

לא עולה ישוב מבלי שאדמתו תקנה ע"י קק"ל! מציין דר' זיוון (קק"ל קנתה עד 1947 סך של 158,000 דונם בנגב). אך ישוב כמו מצפה גבולות שעולה לשטח מוזהר: "אתם הולכים לנגב, וחייכם יהיו במשמורת פרטיזנית", זאת אומרת- היזהרו לנפשותיכם.. מאידך לכל ישוב יהודי מתמנה מוכתר יהודי שעבר הכשרה ויודע את השפה הערבית, ותפקידו פתוח היחסים עם הבדואים. במקרה של רביבים, אפילו שקנו את הקרקע הם נשארו בתחום שלטונו של השייח הבדואי והמוכתר דאג ליידע את המתיישבים בישוב איך להתנהג ומה מקומם מול השייח. כך למשל בחורה יכלה ללכת עם מכנסיים קצרים בתוך המצפה אך נתנה הוראה לא להסתובב כך מחוץ למצפה. היה ניסיון לנהל יחסים הדדיים של "קח ותן" מתוך כבוד הדדי, כיוון שההתיישבות היהודית החדשה נעשתה בתוך ההתיישבות הבדואית המקומית.

שנות ה-40 אופיינו  ברמת חיים של הישרדות מספר דר' זיוון. אם היה לשייח בית קבע הוא נחשב ל "ארמון". הבדואים גרים באוהלים, עוסקים במרעה וקצת בחקלאות וחיים חיי חצי נוודות. עד החלטת האו"ם לא נפגע יהודי בנגב. היה רצון להגיע לצורת חיים משותפת כדוגמת החיים בגליל. "אם נפתח את יחסי השכנות- נחסוך דם". "היה רצון לעשות נכון" מספר זיוון. כך כאשר רצו להעביר צינור מים דאגו לקבל רשות של השבט הבדואי שבמרחבו הצינור עבר ובתמורה להסכמתם ניתן להם ברז מים. או, בדואים נכבדים הוזמנו לטקס הקמת ישוב יהודי והמתיישבים החדשים בנגב הובאו לאוהל בדואי לטעום מ"החוויה הרומנטית", ללמוד הלכות הבדואים, "ללמוד איך להתנהג".

העימות מתחיל עם מלחמת העצמאות בשנת 1948 
זו נקודת המפנה ביחסים בין הבדואים ליהודים. בשנה זו אפשר לשמוע על בדואים שמתקיפים את הישוב נבטים (התקפה המפוזרת באמצעות מטוס פרימוס שהיה באזור ונקרא לעזרה) והם לוקחים חלק בקרב על גוש עציון. מתנהל שינוי דמוגרפי גדול המאופיין בעזיבה מאסיבית של הבדואים את הנגב (נשארו רק 12,000 נפש בנגב). היו גם בדואים ששיתפו פעולה עם היהודים ושילמו על כך במחנה המעצר שהקימו המצרים  באבו-עגילה שבסיני. החיים במרחב הנגב המשותף מתעצבים מחדש באירועים האלימים של המלחמה תוך קביעת גבולות פיזיים חדשים ושלטון חדש. החברה הבדואית הנוודית, שהשלטון הבריטי די התעלם ממנה כמו גם השלטון העת'מני לפניו, צריכה להיכנס ולהסתגל לתחומי  גבולות פיזיים וחוקתיים של מדינה חדשה.

שנות ה-50 הן השנים הראשונות של בניין מדינת ישראל;
קליטת עלייה, עיצוב חברה מודרנית, מערבית, מסגרת חברתית-לאומית שעמדה מעל לכול בגלל סכנה קיומית, עיצוב השלטון והחוקים. הבדואים הופכים מרוב למיעוט ובעצם נמצאים מחוץ למעגל העשייה. כחברה נוודית הם צריכים להתמודד עם היווצרות של מדינה במרחב ומסגרות כפויות ומחייבות. היחסים משתנים ליחסי "פוגע-נפגע" כפי שמכנה זאת דר' זיוון. מצד אחד פגיעות הדדיות, יש ממשל צבאי (שהסתיים רק בשנת 1966) שמגביל יציאה וכניסה, מקבצים את הבדואים שנשארו לאזור הסייג והשוק הבדווי בבאר שבע, מרכז הסחר האזורי, נסגר. מצד שני המדינה יוצרת הסכם הדדי עם הבדואים בו היא רואה בהם את האחראים לביטחון המרחב. הבדואים הם חגורת הביטחון ההיקפית במרחבי הנגב. עכשיו היחסים הם בין המדינה לבדואים ולא יחסים בין אנשים פרטיים. "הפכנו לשלטון" אומר דר' זיוון, "מבחינת עדיפויות המדינה, ראינו את הצרות שלנו קודם. עולם הערכים הכללי של המדינה מתחלף ומשתנה".

הספר כתוב מנקודת מבט של חוקר שגר בנגב*
מביא את הצד היהודי בעיקר. "אין לי ערבית כדי לראיין בדואים של התקופה. ראיינתי 60 פעילים יהודים, שהם דור הולך ונעלם וחשוב לשמוע מהם את הספור. זו נקודת מבט של המתיישב היהודי. מנקודת מבט ישראלית חיפשתי את יכולתו של היהודי לשרוד פה. חוט השני ביחסים ההדדיים היה- מי שהצליח ליצור יחסים הדדיים, הבטיח את ההישרדות שלנו. כמו שאמרו המוכתרים: 'לולא אנחנו לא הייתה עוברת ההתיישבות היהודית ללא פגעים' ".

מבחינה כרונולוגית העבודה עליה מבוסס הספר הנוכחי קדמה לעבודת הדוקטורט עליה התבסס הספר שכבר יצא לאור ב-2012  "מניצנה עד אילת"– ספר שהתמקד  בעשור הראשון למדינה 1949-1957 ובהתיישבות היהודית-ישראלית בנגב. הספר הנוכחי, שחופף בחלקו על תקופה זו, מתרכז במערכת היחסים היהודית-בדווית. והוא יותר מאקטואלי לאור האירוע הטראומטי שארע בשנה החולפת בין מדינת ישראל ומשטרת ישראל והישוב הבדואי אום אל-חירן, במסגרת העימותים על הסדרת אדמות הנגב, החלת החוק הישראלי ונושא ההכרה הרשמית ביישובי הבדווים בנגב.

לכן למרות נקודת המבט הישראלית של הספר אפשר בהחלט להיתרם, לראות ולהבין גם את נקודת המבט של החברה הבדווית בנגב. בספר הקודם, "מניצנה עד אילת", דר' זיוון כותב על חשיבות האידיאולוגיה והכוח המניע של ההנהגה הישראלית בנוגע להתיישבות בנגב. הספר "יחסי יהודים ובדווים" אף מחזק הנחה זו בכל הקשור לחיים המשותפים הצפויים לנו במרחב הנגב.

דר זאב זיוון: "בני בגין (מי שהיה שותף להשמת תכנית פראוור להסדרת האדמות הבדואיות בנגב) הגיע להכרה שיש צורך בפתרון. שאי אפשר להשאיר את המציאות כפי שהיא. יש צורך בפתרון לאנשים כאנשים. גם אני חושב שצריך פתרון. לעשות בכוח מהסוג של אום אל-חירן, זו לא הדרך. מי שראה את הנגב שבו חיים ישובים יהודים מבין שיחד איתם חיות קהילות בדואיות, דור מודרני. מתחולל פה מהפך, שינוי קריטי. צריך לחזק את מעגל החיים המשותף ולא להוביל לעימות. לכן גם לטעמי גישה משפטנית לא תביא לפתרון. מי שיוביל לעימות לא יעשה טוב לאף אחד מאתנו. יש לרתום לטובתנו את אלה שבתוכנו, יש לנו מספיק סכנות מבחוץ".

*דר' זאב זיוון מתגורר בישוב מיתר והתיישב בנגב לפני כ-50 שנה. שלושה עשורים העביר בקבוץ שדה בוקר בשכנות לצריף בו התגורר בן גוריון שהיה גם סנדק של בניו. הוא ניהל את ביה"ס התיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון. עשר שנים שהה כמנהל בכפר הנוער בניצנה אותו עזר להקים עם לובה אליאב. דר' זיוון למד באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב במחלקה להיסטוריה של עם ישראל ומלמד במחלקה לגיאוגרפיה ופתוח סביבתי. חוקר וכותב על הנגב ועל יחסי יהודים ובדואים בנגב. מסייר ומדריך מטיילים במרחבי המדבר. דר' זיוון חי ונושם נגב.

בהקדמה לספרו מצטט דר' זיוון דברים שנישאו בכנס המוכתרים ב- 1955 דברים שמצאתים מתאימים לתיאור דמותו של דר' זיוון שפעל ופועל בעצמו כ"מוכתר" לא מוכתר. וכך נכתב: "למוכתר שלנו, שליחו הראשון של ציבור החלוצים בנגב, על אומץ לבך לגלות את נפתולי המדבר וסתרי נפשם של הבדווים; על לילות וימים שעשית סביב המדורה בטיפוח יחסי שכנים, על הסבלנות והכבוד ההדדי שגילית למדבר וליושבי אוהליו וציווית זאת לנו; ועל שהקהית מחלוקות ושנאות ופתחת לנו דרך לדו-קיום, ופתחת דרך שעדיין צריך ללכת בה. דרך ארוכה לדו-קיום בנגב." כה לחי!

אפשר להזמין ספרים וסיורים-  [email protected]   טלפון- 050-8625111