הכביש המצטלב בשוקת עם כביש 31 הוא לא פחות מעניין. כביש באר-שבע חברון, מספר 60 היום, הוא למעשה הנתיב הקדום ביותר הקיים בארצנו. מי שיבדוק את סיפורי המקרא הראשונים יקבל רשימת מקומות שכמעט כולה היא על נתיב זה. כאן גם עברו אבותינו אברהם ויצחק. לפי ספורי הבדואים מן האזור, כאן עברה אורחת המדיינים שלקחה את יוסף אחרי שאחיו השליכוהו לבור. והשם שוקת מניין?

מאת: אבי נבון, חוקר, מדריך ומרצה מקיבוץ להב

כולנו מכירים היום את צומת שוקת. המקום נהייה לצומת רק עם הקמת העיר ערד, אז הוחלט שהכביש לעיר המתוכננת יצא מכאן מזרחה, כביש 31 מזרח היום, ולא מכביש דימונה הקיים. ההחלטה עוררה אז הרבה תהיות, כי רוב הנסיעות אל ערד יצאו או חזרו לבאר שבע, והנסיעה לבאר שבע דרך שוקת הייתה ארוכה יותר. אבל בשנים הבאות חובר הצומת מערבה, לכביש תל-אביב – באר-שבע, וכביש 31 הפך הנתיב העיקרי לערד, ים המלח ואף לאילת, ואילו הנסיעה מערד לתל אביב, לירושלים ולמרכז הארץ התקצרה כך הרבה יותר.

הכביש המצטלב בשוקת עם כביש 31 הוא לא פחות מעניין. כביש באר-שבע חברון, מספר 60 היום, הוא למעשה הנתיב הקדום ביותר הקיים בארצנו. מי שיבדוק את סיפורי המקרא הראשונים וירשום את המקומות הגיאוגרפים הנזכרים בהם, יקבל רשימת מקומות שכמעט כולה היא על נתיב זה: שכם ובית אל, שלם או ירושלים, אפרת וחברון, קבר רחל ואלוני ממרא, מערת המכפלה ובאר שבע – כולם, מלבד סדום וגרר, על הנתיב שהיה חלק מדרך בינלאומית שקישרה את קצות "הסהר הפורה", ממסופוטמיה בצפון למצריים בדרום. כאן עברו אבותינו אברהם ויצחק, כאן עברה אורחת המדיינים שלקחה את יוסף. במלחמת העולם הראשונה סללו והאריכו התורכים את הכביש מירושלים לחברון, ובמהלך ימי המלחמה השלימו את סלילת הדרך עד לבאר שבע, כך שניתן היה להעביר בה כלי רכב, תותחים נגררים ועגלות עמוסות. זהו אם כן הכביש הסלול הראשון בנגב.

והשם שוקת מניין?

בערבית נקרא המקום – סקאתי. זה היה שם של באר, לידה היה יישוב קדום שיצר תל נמוך, קטן אך בולט שנקרא תל סקאתי, עליו קם בית קברות בדואי שנמצא בשימוש עד ימינו. השם סקאתי הוחלף לשם עם צלצול דומה ומשמעות בעברית – שוקת.

השדות שממערב לצומת שוקת מעובדות ע"י קיבוץ להב, מאז עלה על הקרקע ב-1952, לפני 60 שנה. להב היה יישוב פלחה מובהק, וחבריו עיבדו שטחים נרחבים, אם כי מעטי גשמים ופגועי בצורת תדיר. השדה ליד צומת שוקת היה הרחוק ביותר, סמוך ל"קו הירוק" שהיה אז גבול המדינה עם ממלכת ירדן. החריש – דרכו להתבצע במהירות, כדי להספיק להשלים את כל העיבודים עד הזריעה עוד בטרם עונת הגשמים. העבודה נעשתה בשלוש משמרות – בוקר, אחה"צ ולילה, וכדברי השיר: "אין חריש עמוק בלי נשק". לילה אחד – מספר פלח ותיק מלהב – חרשתי לא רחוק מתל שוקת. בקצה השדה שכב חסיין, שומר השדות המסור שלנו, ואבטח את השדה, את הטרקטור ואותי, שכן רעש המנוע מנע ממני מלשמוע סכנה או אדם מתקרב.

בסביבות חצות עצרתי לארוחת לילה. ישבתי עם חסיין, ובין פרוסה לפרוסה סיפר לי חסיין על עצמו, על חיי הבדואים, ו… סיפורי היסטוריה המקובלים עליו, העוברים מדור לדור סביב למדורות השבט. ישבנו לא רחוק מהתל, ולמרות שהמדורה הייתה קטנה, האירו הלהבות את מבנה הבאר, עשוי אבני שדה מחוזקות בבטון מנדטורי. לפתע הפתיע אותי חסיין:
אתה יודע, הבאר הזאת היא עתיקה מאד, עוד מימי איברהים אל-חליל, זה שאתם קוראים לו אברהם אבינו, ומימי יעקוב בן-בנו. יעקב ? – תהיתי. כן, הוא גר בסביבה הזו, כמו אברהם ויצחק. וזו הבאר אליה השליכו בניו את אחיהם. כאן החל חסיין לספר לי את כל סיפור יוסף ואחיו: על הקנאה, על מחשבת הרצח, על השלכת האח הצעיר לבור ועל מכירתו למדיינים. רגע, רגע, חסיין – אמרתי לו – הסיפור כמעט מדויק, אבל הוא התרחש בדותן, בצפון השומרון. לא! מה פתאום בשומרון – חזר חסיין על האגדה כפי שהוא שמע אותה – זה היה כאן, במדבר! בביר סקאטי. אפילו אצלכם בספר כתוב "והבור עמוק, אין בו מים".

כשחזרתי מהמשמרת, עוד לפני המקלחת, הלכתי לבדוק ופתחתי את ספר בראשית. אכן, כך כתוב. ונראה שהבדואים בשנים האחרונות תהו, אולי אפילו כעסו: איך באר בנויה היטב, עשויה כראוי, חפורה לעומק ניכר, ורק מים אין בה. מי האיש שסיפר להם את הפרק הזה בתנ"ך – לא נדע, אבל אין לי ספק שהאגדה נקלטה בגלל התסכול והצער על שמקור מים חיוני מעולה כזה – ריק ממים מאז ירד מפלס מי התהום והבאר יבשה. מישהו קישר זאת עם סיפור הבור של יוסף ואחיו. הרי לכם וריאציה על סיפור יוסף ואחיו, מהדורת הנגב, ישר מבאר שוקת…..

איך להגיע?

בצומת שוקת פונים לכיוון מיתר. מצד ימין של הכביש תראו בית קברות מוסלמי שעדיין פעיל. שביל עפר סובב את בית הקברות ובאר שוקת נמצאת בצידו המזרחי (הצד האחורי לכיוון הישוב חורה).