(צילום-ענת רסקין)
האם הישיבה באוהלי שיער, פחונים ושאר מבנים ארעיים עם חיות המרעה היא רעה? ואולי דווקא הישיבה בבתי האבן הצפופים של העיירות היא הרעה החולה למרות ארבעה כיווני אוויר? "כולם באים עם רצון טוב ותכנונים יצירתיים אבל יש קיר של יישום. חושבים שיכולים לשנות בבת אחת. כרגע אנחנו עובדים תחת לחץ תכנוני. והופכים אותנו לעבריינים עם תיק."
מאת: ענת רסקין
ערב עיון ודיון בנושא תכנון הישובים הכפריים בנגב נערך כחלק משת"פ בין המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב ומרכז מנדל למנהיגות בנגב. הערב נערך כבר בתחילת אפריל 2013 אך הוא רלוונטי יותר מתמיד לאור ההפגנה האחרונה של הבדואים בצומת חורה (30/11/13) כנגד מתווה פראוור-בגין להסדרת היישובים הבדואים הלא מוכרים בנגב. ההפגנה התפתחה לאירוע אלים בעקבותיו נערכו מעצרים רבים מקרב הבדואים המפגינים. אלו אף הרימו דגלי פלשתין (אש"ף) וחמאס, בניגוד להצהרותיהם שמדובר בהפגנה מטעמים דמוקרטיים הקשורים לזכויות אזרחיות ושוויון אזרחי במדינת ישראל.
עיקר הטענות המופנות כנגד מתווה פראוור-בגין מצד הבדואים היא כנגד עקירת ישובים ממקום יישובם וחוסר ההתחשבות התכנונית של העיירות החדשות, אליהם הם אמורים להתפנות, בתרבות ובמסורת של החברה הבדואית. ערב העיון הציג זאת בסלוגן: "ישוב בדואי ספונטאני מחפש גישה תכנונית רגישה לתרבותו". "יישובים ספונטאניים" זהו גם המושג המתייחס לישובים הבדואיים שהוקמו בתהליך טבעי ועצמאי, ללא תכנון יישובי מקובל ומודרני וגם ללא אישורי בנייה כנדרש בחוק מכאן שממשלת ישראל אינה מכירה בהם לפי חוק והם מכונים גם- "יישובים לא-מוכרים".
כ-35 ישובים נותרו לא מוכרים והבדואים מבקשים שיכירו בכולם במקומות בהם הם שוכנים כעת. מדינת ישראל מצידה מוכנה שכמה מהם יישארו במקומם אך בעיקר מעוניינת שהתושבים יתקבצו לכ-9 עיירות שהיא תכננה עבורם באזור בקעת באר-שבע-ערד. אזור שכונה "אזור הסייג" – שטח מוגדר שנוהל בידי ממשל צבאי ישראלי עד 1966. שטח זה השתרע בין דימונה וערד במזרח, לבין באר שבע והקיבוצים שובל ומשמר הנגב במערב.
הניסיון לשמור על גבולות שטח הסייג נובעות בין השאר גם מהתפיסה שעדיין רווחת בקרב מקבלי המדיניות כי לבדואים פוטנציאל הצטרפות למדינה הפלשתינאית לעתיד. אי לכך מבקשים למנוע רצף טריטוריאלי ביניהם לבין ישובי דרום הר חברון בצפון או ישובי רצועת עזה במערב. הבדואים מצדם טוענים ל 'אפרטהייד' וקובלים ליחס דו-ערכי כלפיהם: מצד אחד אזרחים שווי זכויות (חלקם אף משרתים בצה"ל) ומצד שני אויב העם שיש להתייחס אליו בחשדנות ולהקיף אותו בהתיישבות יהודית יזומה מצד המדינה.
עו"ד יעקב שטיינברג מנהל מרכז מנדל למנהיגות בנגב: "יש מקום לדאגה ולכן יש צורך להיות מעורבים. יש צורך שהתוכניות יביעו אמון ותקווה שתהיה בין המתכנן לקליינט".
אז מהי אותה גישה תכנונית רגישה לתרבותו של הבדואי שניסו להציג בכנס?
זהו מחקר, עבודה אקדמית שמציגה אפשרות אחרת. המחקר מוצג כתוכניות הפתוח והתכנון של הכפר קסר א-סיר (قصر السر), מערבית לדימונה, כפר שהוכר בשנת 1999. המחקר הציג עבודה בסגנון אנתרופולוגי עם הקהילה לאורך התכנון וקריאת המרחב.
דר' יודן רופא המחלקה לאדם במדבר, המכון לחקר סביבה ואנרגיה של אזורים צחיחים, אוניברסיטת בן גוריון: "אנשים עושים לעצמם במקום שלמדינה אין פתרונות ומשכנות העוני זה הפתרון שקם בשטח. החופש של אנשים לבנות- לא קיים יותר, אבל צריך שיהיה. בתכנונים בדרום יש קצר בין התוכניות, שחלקן נעשו בשיתוף עם הבדואים, לבין היישום במציאות. זהו פרויקט שאני חושב עליו 14 שנה. דרך אחרת להתייחס למקום הקיים."
המחקר של אדר' יערה רוזנר ותוצרי סדנת תכנון שנערכה במח' לגיאוגרפיה ופתוח סביבתי. (המחקר נערך במסגרת בי"ס ללימודי מדבר ע"ש אלברט כץ בהנחיית דר' יודן רופא ודר' סארב אבו רביע-קווידר) בוחן דפוסי תכנון של הסדר המרחבי הקיים בכפר קסר א-סיר. לדבריהם הם גילו שיש סדר ב'בלאגן'. הישוב מתוכנן לפי הצרכים של האנשים במקום, תרבותם והסדר החברתי שלהם. למשל: השתלבות בסביבה הטבעית ובניה לפי תוואי טבעי של השטח, הפרדה בין משפחות או שמירה על שטחים פרטיים בהן הנשים יכולות להסתובב חופשי לבין שטחים ציבוריים בהם מסתובבים הגברים. וכמובן האפשרות להמשיך בחיי החקלאות והמרעה. בעתיד מסכימים כולם יצטרך הדור הצעיר להצטופף ולעבור לאזור באותו ישוב שמתוכנן לצורת חיים עירונית באופייה. דר' יודן רופא: "הכפר הלא מתוכנן- בעצם מתוכנן לפי דפוס שימוש של הגרים בו. דרך אחרת להסתכל על המרחב ולראות הדפוסים שנוצרו בשטח." אדר' יערה רוזנר: "בסדנא הוצגה שיטת תכנון המתבססת ומפתחת סדר זה כחלופה לגישת התכנון הנהוגה כיום בישובים הבדואים. האם בתהליך ההסדרה מוכרחים לוותר על איכויות קיימות? ומה זו איכות חיים? לפי מה מחליטים עליה?"
מה זו איכות חיים?
אכן, האם הישיבה באוהלי שיער, פחונים ושאר מבנים ארעיים עם חיות המרעה היא רעה? ואולי דווקא הישיבה בבתי האבן הצפופים של העיירות היא הרעה החולה למרות ארבעה כיווני אוויר? לפי חוק המדינה רק ביישובים מאושרים ומתוכננים אפשר להקים תשתיות ושירותים חיוניים: לחבר את הבתים לרשתות מים, ביוב וחשמל, לסלול כבישים, להקים מבני ציבור, מסחר ושירותים חיוניים. בתי ספר וגני ילדים, מרפאות גנים ציבוריים, מסגדים וכדומה. ז"א לחבר את התושבים לחיים המודרניים וכהגדרתנו, לתת לתושבים איכות חיים. אך הפזור של הישובים הלא מוכרים על פני שטח רחב מציב אתגר תכנוני.
אדריכל גלעד אטקס, מתכנן ראשי, הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב: "הסדרה במקום=הקפאה במקום של מצב קיים. זה מציב אתגרים להסדרת תשתיות, קשיים הנדסיים ועלויות גבוהות. תכנון ואדריכלות יכול לקבע גם דפוסים תרבותיים שאולי אנשים רוצים לצאת ממנו.. (חומר למחשבה) כמו כן קבלת המצב הקיים זה אומר קבלת סטנדרטים של בניה נמוכים שקיימים בשטח. בנייה שהיא לא תקנית, לא בטיחותית [..] כממסד אנו לא יכולים להשלים לאורך זמן עם בנייה בלתי חוקית. יש לא מעט ישובים עם מגרשים זמינים לכניסה שלא נכנסים אליהם." יונה רחמים, ראש מועצה אזורית אבו באסמה: "אין תשתיות, אין תוכניות, כי אין תקציב. המציאות קשה מאד. זוג טרי שרוצה לבנות בית, הוא עבריין כי הוא בונה ללא התרים ותוכניות. אנחנו פועלים בשיתוף פעולה מלא עם האוכלוסייה. לא נעשה שום דבר ללא שת"פ. אנחנו לא ששים להרוס באבו באסמה. אנו נמצאים בין הפטיש והסדן. עושים המקסימום כדי לא להרוס. לפעמים מושכים זמן בבתי משפט כדי לא להרוס עד שימצא פתרון."
דר' סראב אבו-רביע-קווידר, המחלקה לאדם במדבר, המכון לחקר סביבה ואנרגיה של אזורים צחיחים, אוניברסיטת בן גוריון, מגדלת 3 בנים בב"ש. "באנו מהכפרים הלא מוכרים ובחרנו לחיות בב"ש. לא רצינו לגדל משפחה בכפרים הלא מוכרים. כולנו, הם ואנחנו, משלמים מחיר. יש לחשוב על הנשים המבוגרות, הנחשלות, אבל גם על הצעירות המשכילות. לדאוג לדמוקרטיה ולאפשרויות עבודה ותרומה לכלכלת המשפחה."
מצב בלתי אפשרי- העיירות המודרניות לאו דווקא הביאו הקלה וקדמה
החברה הבדואית נמצאת בתקופת מעבר של שינויים במבנה החברה המסורתית שלהם תוך מפגש עם החיים המודרניים ותהליך העיור שהם עוברים. הדור הצעיר הינו דור מלומד שהרבה מצעיריו יוצאים ללימודים אקדמיים בסיומם הם מעוניינים למצוא תעסוקה. גם הנשים המבוגרות יוצאות יותר ויותר לעבודה מחוץ לבית. אך העיירות המודרניות לאו דווקא הביאו הקלה וקדמה. העוני והפשע חוגגים בהן ואליהם נלווים לחצים של החיים בשולי החיים המודרניים והעיירות היהודיות שמסביבן.
המצב הבלתי אפשרי ביחסים בין השלטון המרכזי למקומי, במיוחד זה הבדואי, יוצר מצב שהמועצות המקומיות הן עניות וחסרות כוח פעולה. במיוחד בגלל שהתושבים הנמצאים ברמה סוציו-אקונומית הנמוכה ביותר (אשכול 1 מתוך 10) אינם משלמים ארנונה ולמועצות אין אף אזורי תעשייה לגבות מהן ארנונה. תוסיפו לכך מאבקי כוח והשפעה בין חמולות ושכונות והתמונה הכללית תהיה שהעוני והמצוקה של הישוב הבלתי מוכר התחלף בעוני ומצוקה עירונית המועצמת בתסכול של הדור הצעיר, שלרוב אין לו בעיות בעלות על קרקע מול המדינה, שרוצה להשתלב בחברה הישראלית המודרנית.
יש לציין כי מתווה פראוור הלך בכמה מקרים לקראת התושבים הבדואים והכשיר את הישוב העתידי שלהם כישוב כפרי-חקלאי. כך ברחמה שליד ירוחם, כך בתל קריות שעל כביש 80 (אחד מעשרת הישובים המתוכננים בפרויקט מבואות ערד) וכך בקסר א-סיר שליד דימונה.
מר עטיה אל-עאסם, ראש מועצה אזורית לכפרים הלא מוכרים: "אנחנו ב 'חיים הלא מוכרים' יודעים מה מתאים לנו. לא מחכים שמישהו אחר יגיד לנו מה מתאים לנו. התכנון של המדינה- הוא תכנון כפוי. לא לוקח בחשבון את התרבות, ההיסטוריה שלנו שרוצים לשמר אותה. בישובים שהוכרו- אין שינוי כבר 10 שנים. התכנון של המדינה לא הביא שום דבר. בישובים המוכרים יש גם סכסוכים ובעיות שאין בכפרים הלא מוכרים."
על מה הדיון? על זכויות של הבדואים בנגב או על תכנון נכון?
אברהים אל הוואשללה, ראש הוועד המקומי של הישוב קסר א-סיר: "קודם כל דנים כאן בזכות של הבדואים בנגב. והתכנון צריך להיות מתאים לאורח החיים שלנו. כל אזרח במדינת ישראל יכול לבחור בצורת חיים כרצונו. הבדואים לא. אבל הם אזרחים שווים במדינת ישראל.."
מר עטיה אל-עאסם: "יכול להיות שהרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית היא מכשול להכרה בכפרים. היא רוצה לתכנן כל הכפרים לפי האג'נדה שלה. הרשות לקחה כל הסמכויות של המועצות המקומיות או האזוריות שלא יכולות להתקדם כי הן כפופות לחוקי הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית."
אברהים אל הוואשללה: "לומדים באוניברסיטה כדי לפתח את השכל ולא כדי להיות נעול על דברים ולהסגר על דברים שהיו ולפעול לפי קריטריונים.. להשתמש בידע לצורך האנשים. תמיד יהיו הערות אבל צריך להגיע למקסימום הסכמה. צריך שיהיה רצון טוב שיהיה מבוסס על זכויות. הטעות שיש מאבקים בין כל הגופים. כולם באים עם רצון טוב ותכנונים יצירתיים אבל יש קיר של יישום. חושבים שיכולים לשנות בבת אחת. כרגע אנחנו עובדים תחת לחץ תכנוני. והופכים אותנו לעבריינים עם תיק. לא יכולים להיות נקיים. הרשות צריכה לעשות חשבון נפש. אנחנו רוצים לעשות ביחד דברים."
בני בגין, ח"כ ושר בדימוס, שמטפל בהסדרת התיישבות הבדואים בנגב סכם, בכנס אחר בנושא הישוב הבדואי רחמה: "אני מציע להכיר בשינוי והוא ישנו. זו תוכנית ממשית עם צוות היגוי, עם תקציב ממשלתי ל- 5 שנים של 1.2 מיליארד ₪ עבור הסדרת ההתיישבות הבדואית והעצמה של נשים וילדים בתעסוקה וחינוך. בכל ההסכמים הקואליציוניים החדשים יש סעיף שהמפלגות מתחייבות לקדם ההתיישבות הבדואית בנגב. אנחנו מצויים באיחור של ארבעים שנה בסוגיית היחסים עם הבדואים. צריך לשלב החברה הבדואית במאמץ הלאומי לשגשוג הנגב כדי שהמהלך הזה יצליח."
קישור לכתבות נוספות בנושא-
ירוחם ורח'מה- האם יש סיכוי להסדרת ההתיישבות הבדואית מסביב לירוחם?-
של מי האדמה הזו? בעקבות דו"ח פראוור להסדרת ההתיישבות הבדואית באדמות הנגב-