דמות היסטורית, דמות ארכיאולוגית או דמות אגדית? הגדה או אגדה? מהי האמת ההיסטורית? האם אמיתות הספור חשובה או השפעתו החברתית? גם אם משה הינו דמות אגדית, דמיונית, הוא טבוע בזיכרון הקולקטיבי של העם כדמות ממשית הנושאת בתוכה אידיאל מסוים עבור אנשי העם שיצרו דמות זו. מהו אותו אידיאל?
מאת: ענת רסקין (בעקבות מאמר של עדי אופיר (1997) ו-'משה' של אחד העם)

כל שנה כשחודש ניסן מגיע אנו חוגגים את חג הפסח. אנו חוגגים אותו בארוחת ליל הסדר, ארוחה משפחתית או רבת משתתפים המאופיינת בסדר אכילה מסוים וקריאת ההגדה של פסח. בעצם אנו מצווים בספור מעשה יציאת מצריים והעברתו מדור לדור. "והגדת לבנך ביום ההוא"..

האם באמת היה אירוע היסטורי בו בני ישראל יצאו ממצרים? האם באמת הייתה דמות מנהיג בשם משה שיזמה, פעלה והוציאה לפועל את יציאת בני ישראל ממצרים? מלבד סיפורי התורה אין סימוכין לאירועים אלו או לדמויות אלו ומומחים להיסטוריה וארכיאולוגיה שנויים במחלוקת בנוגע אליהם ולקשר שלהם להיסטוריה של עם ישראל.

אבל האם זה באמת משנה אם אירועים ודמויות היו אמיתיים? שיש הוכחות לגבי קיומם בעבר? ואפילו יש הוכחות כאלו, האם היו הם באמת האישיות שאנו זוכרים? או שיש לנו בזיכרון הקולקטיבי שלנו איזשהו דימוי על האיש? שהרי ברבות הימים הפך המנהיג למיתוס, לדמות אגדית המיוחסים לה תכונות ומעשים שלא תמיד יש להם מקבילה בדמות האמיתית שחיתה או שאינם מאפיינים את מכלול האישיות של האיש שהיה..

דמות היסטורית, דמות ארכיאולוגית או דמות אגדית? הגדה או אגדה? מה האמת ההיסטורית?

אחד העם במאמרו "משה" (*1) טוען שאין זה חשוב. מה שחשוב הוא אם לדמות או לאירוע יש השפעה מתמשכת  ומהותית על החברה. "האמת ההיסטורית אינה אלא זו, שמגַלה את הכוחות הפועלים בחיי החברה האנושית. כל שפעולתו בחיים ניכּרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא כוח היסטורי ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית"

עדי אופיר (1997) (*2) רואה בהגדה של פסח טקסט קנוני של עם ישראל מבחינה תרבותית. הוא מציין כי 90% מהישראלים חוגגים את ליל הסדר ו-70% קוראים קטעים של ההגדה. אחוז גבוה לכל הדעות עבור חברה בתהליך חילון. במבנה ההגדה הוא מצא מאפיינים של אגדת עם. מבנה סיפורי שבו המשולש הקבוע: אנחנו (העם) במצוקה, האחר (הגוי) רשע מאיים, ודמות המושיע (האל). הספור נע על צירים: מפסיביות- לאקטיביות ומשעבוד, השמדה- לגאולה. ספור עם דפוס קבוע של "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". דפוס כזה מאפשר לכל דור לצקת בו משלו ולכן הוא תמיד אקטואלי ועכשווי. כיוון שהספור מחבר את ההווה להיסטוריה ומעוגן במצוות 'והגדת לבנך ביום ההוא' ובהבטחה 'לשנה הבאה..' יש כאן מחזוריות המבטיחה שיהיה המשך לספור..

כמו אחד העם גם אופיר לא שם את הדגש על אמיתות הספור אלא על השפעתו החברתית. ציון חג הפסח וקריאת ההגדה מידי שנה היא מבחינתו ריטואל הבדלות מהעמים. ההיגד החוזר אינסופית, בכל דור ודור, על טקסט שמספר ספור, מביא לתוצאה שהטקסט לא ישכח והוא מתקבע בזיכרון העם ויוצר מציאות. לפי אחד העם משה, גם אם משה הינו דמות אגדית, דמיונית, הוא טבוע בזיכרון הקולקטיבי של העם כדמות ממשית הנושאת בתוכה אידיאל מסוים עבור אנשי העם שיצרו דמות זו. כי "היוצר בצלמו יוצר".

אחד העם: "אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה'מדבּרות', שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה."

אם כך נשאלת השאלה מהו אותו אידיאל לאומי היצוק בדמותו של משה? אחד העם רואה בו את הנביא. איש אמת, איש קצוות שאינו מתפשר ורודף צדק כי זה טבעו והוא אינו יכול לנהוג אחרת. משה הוא המנהיג עם החזון, עם ראיית העולם האידיאלי שיש לשאוף אליו ולהלחם למענו ולחנך להשגתו. גם אם בפועל, בהווה, צריך להתפשר ולהתאים עצמנו לחיים. "העבר והעתיד ממלאים נפש הנביא ומשלימים זה את זה. בהוה רואה הוא אך 'מדבּר' מסביב, כי רחוקים החיים ממַשׂאת נפשו, ועל כן עיניו נטויות לפנים ולאחור : חי הוא בעולם העתיד, שהוא רואה בעיני רוחו, ומבקש חזוּק במעשׂי העבר, שמהם הושתת עולמו זה…"

והחיים בהווה קשים ומאיימים ודורשים פתרונות והקלה. יש בנו את הצורך הקיומי להפיג פחדים ובמיוחד פחדים ממוות. הן כיחידים והן כקולקטיב. כדי להתמודד עם המציאות נוצרו הטקסים. במיוחד הטקסים הדתיים. בטקסים הפרט מתאחד עם הקולקטיב, עם החברה. קיום הטקס במחזוריות, מדגיש ומחדש האחדות הקולקטיבית שוב ושוב ונוסך כוח ואומץ. על פי אופיר ספור ההגדה של פסח המסופר שוב ושוב כמצווה לכל הדורות הבאים, מלמד את הפרט כי לסבל תמיד יהיה המשך בגאולה וכך הוא שואב כוח מניסיון העבר כדי לעמוד מול איומים בהווה.

אחד העם: "כשהגיעה השעה להגשים את האידיאל במעשׂה, אין הנביא יכול עוד לעמוד בראש העם ומוכרח לפַנוֹת מקומו לאחר. לפי שמאותה השעה מַתחילה תקופה חדשה, תקופה של סלוּק נבואה, של ותּוּרים ופשרות, המונחים בטבע מלחמת־החיים, וסוף סוף מקבלת המציאוּת צורה שונה מאד מזו שראה הנביא בחזון, ונוח לו על כן למוּת במדבּר משיראה כל זאת בעיניו. 'מנגד יראה את הארץ ושמה לא יבוא'. הוא הביא את עמו עד ה'גבול', הכין את לבו לקראת העתיד ונתן לו אידיאל נשׂגב, שאליו ישׂא עיניו בצר לו וימצא נוחם וישע, – ומכאן ואילך יבואו אחרים, המסוגלים יותר להתפשר עם החיים, ויעשׂו מה שיעשׂו וישׂיגו מה שישׂיגו, אם מעט ואם הרבה, אך בכל אופן לא כל מה שרצה הנביא להשׂיג ולא איך שרצה להשׂיג."

העולם המציאותי ועולם הדימויים שלובים אלו באלו ויוצרים מציאות משל עצמה. אחד העם בראייתו את תקומת העם היהודי דגל בציונות הרוחנית, זו המדגישה את העבודה על עיצוב הרוחניות היהודית. עיצוב ארץ ישראל כמרכז רוחני ולא רק כמקום הפיזי וכפתרון לקיום הפיזי של היהודים. ואולי זהו משהו שעלינו להדגיש יותר בריטואל הטקסי שלנו בחג הפסח- את היציאה הרוחנית מעבדות לחרות..

(*1) אחד העם,  "משה"  מתוך: אתר פרויקט בן-יהודה http://benyehuda.org/ginzberg/Gnz018.html (הורד בתאריך 7/4/2015)

(*2) אופיר ע. (1997) "הגדה של פסח-מקרא מפורק" בתוך: כ"ץ א. וינוביצקי י. (עורכים), תרבות, תקשורת ופנאי, חלק א', יחידה 3 עמ' 126-153, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה.