(צילום-ענת רסקין)
הקריאה יצאה מהיום להיום. "אירועי השבוע החולף בישוב הבדואי אום אל-חיראן מחדדים הצורך בשותפות והיכרות". כך התארגן מפגש ההקשבה היהודי-בדואי במרכז הצעירים בישוב חורה. המארגנים ציפו למעט משתתפים אך האולם במרכז הצעירים בחורה עלה על גדותיו עם כ-100 איש צעירים ומבוגרים, יהודים ובדואים, שהגיעו מכל רחבי הנגב בכדי לשמוע ולהשמיע את קולם ורחשי לבם.
מאת: ענת רסקין
לא היו צעקות וגם לא ויכוחים מתלהמים. מהלך האירועים בישוב הבדואי אום אל-חיראן שביער יתיר ומותם של תושב הכפר ושוטר ריחפו כעננה מעל המפגש וגרמו לכולם לרחשי כבוד כמו גם לכובד ראש בשיחה על המצב בשטח ועתיד היחסים בין היהודים והבדואים בנגב ובמדינה.
עשרה ימים מהאירוע שבהם כלי התקשורת ואזרחי המדינה נחשפו לאט-לאט למה שקרה בפועל בשטח הישוב הבדואי. לא עוד מדובר במחבל מטעם דאע"ש והתנועה האסלאמית-פלג דרומי כפי שדוברות המשטרה מיהרה לפרסם תוך כדי האירוע לכל כלי התקשורת והמדינה, כי אם בתושב שהסכים להתפנות מביתו שעתיד להיהרס ע"י כוחות הביטחון שהגיעו עם שחר, והשתלשלות אירועים שעדיין לא בהירים עד סופם, גרמה למותו ולמות שוטר מכוח השוטרים שהגיעו לאבטח את הריסת הבתים הבלתי חוקיים בישוב. מלבד הרס הבתים נהרסו ברגע גם שתי משפחות והיחסים בין יהודים לבדואים ובין הבדואים למדינה בסכנת הרס גם כן. שלא לדבר על הפגיעה האנושה באמון בין הציבור למשטרה.
הרבה שאלות עדיין אופפות את מהלך האירועים באום אל-חיראן. החל מאירוע הירי עצמו דרך הצדקת הצורך לפנות כפר שתושביו הועברו ע"י המדינה למקומו בשנת 1956 , דרך הצורך לפנות ישוב בדואי בכדי להקים ישוב יהודי-דתי דווקא בנקודה זו בשטח, דרך מדיניות הממשלות לא להכיר בישובים הבדואים באזור הסייג אליו קובצו ע"י המדינה אחרי מלחמת השחרור ועבור לשאלה איך יתכן, אפילו אם יש חילוקי דעות פוליטיים, שבמאה ה-21 עדיין יגורו בני אדם בפחונים ללא מים, חשמל וביוב, דרכי גישה או מוסדות חינוך ובריאות ויהיו נתונים להריסות בתים חוזרות ונשנות כיוון שהם לא מוכרים ומוסדרים לפי חוק?
את מקור השם 'אום אלחיראן' בתרבות הבדואית השורשית, גיליתי בבלוג של קרן קטקו-איילי "חיים משותפים" ע"פ אבשלום פרג'ון המורה לערבית (קישור מופיע פה)- אום אלחיראן היא אם בכרי הגמל היונקים. לגמל מקום של כבוד בתרבות הבדואית, ויש לו הרבה שמות ספציפיים. שם לכל גיל, מין או אפילו תכונה. הגמל היונק, בכר, הוא 'חואר', וברבים 'חיראן'… ו'אום אלחיראן' – היא הנאקה, האמא של הגמלים-בכרים אשר נמצאים בשלב היניקה. (מתוך http://dialogtogether.com/)
הקשר לאדמה ולחקלאות מאפשר להבין את דרישת הבדואים, המחכים להכרת המדינה בישובים הבלתי מוכרים, כי יש למצוא פתרון הולם למחלוקת על האדמות בנגב הכולל אפשרויות התיישבות מגוונות ואף חקלאיות, תוך שיתוף פעולה ושיח עמם. ולא להכריח אותם לקבל הסדר המעבירם לישוב קבע שלא מתאים לסגנון חייהם. לכן הם גם מתנגדים לדו"ח פראוור להסדרת אדמות הבדואים בנגב שנגנז בסופו של דבר בסוף שנת 2013 בעקבות התנגדות הבדואים שבנגב.
הקמת הישוב חירן במסגרת תוכנית "יער יתיר" (264/03/11) גורמת זה מכבר למחלוקות בין המדינה לבין הבדואים באזור בעיקר עם בני פלג השבט אבו אלקיעאן המתגוררים בישובים אום אל-חיראן ועתיר שביער יתיר ואמורים להתפנות בגלל הישוב היהודי חירן. מדובר על הקמת 10 ישובים במרחב כאשר ארבעת הישובים המתוכננים לקום בחלק המערבי של המרחב הם: חירן (גרעין משפחות כבר מחכים במחנה ארדן בחבל יתיר בכדי לעלות לקרקע), יתיר, שני, הר עמשא ו-4 חוות בודדים שקיימות בשטח יצורפו אליהם.
במתחם 'מבואות ערד' המשתרע על שטח של 180,000 דונם חיים כיום כ-6000 תושבים בדואים בישובים לא מוכרים (סעווה, עתיר, תל ערד, אלחומרה, אום אל חיראן) או כאלה שהם בתהליכי הכרה (דריג'את, אלבאט) מעבר לעיירות הבדואיות המוכרות (כמו מרעית, מכחול, כוחלה כסייפה, חורה).
מרכז עדאלה וארגון במקום הגישו לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה – מחוז דרום, התנגדות לתוכנית "יער יתיר" בשמם של תושבי הכפר הבלתי מוכר 'עתיר' בו מתגוררים 500 משפחות בני השבט אבו אלקיעאן מאז שנת 1956 כאשר הממשל הצבאי דרש מהם לעבור לאזור יער יתיר ולא לחזור לאדמותיהן באזור ואדי זובאלה (כיום אדמות המוקצות לקיבוץ שובל ליד קריית גת). כיוון שלא הצליחו להוכיח את בעלותם על אדמות אלו קבע בית המשפט שעליהם לפנות את האדמות. המדינה מציעה להם פתרון זמין ומידי, ביישוב חורה שחלק משבט אבולקיעאן כבר יושבים בו וגם הפלג מיער יתיר אמור להצטרף אליהם בשכונה 9 אך חלקם מסרב.
למפגש ההקשבה בחורה ב- 29/1/17 הגיעו סגן ראש העיר חורה קיידר אל-קיעאן, מנכ"ל אג'יק חיר אלבז, יו"ר הכפרים הבלתי מוכרים עטייה נאסר, חברי "תנועת הפריפריות", תנועת "תג מאיר", פעילים חברתיים ותושבים מישובים וקיבוצי האזור: מיתר, עומר, להב, ערד, כרמים, צאלים, מצפה רמון, מדרשת בן גוריון, ירוחם, קריית גת, לכיש, אופקים, נגבה, מגן, כפר אוריה, וגם מחורה, אבו כייף, רהט, ביר הדאג', תל שבע ועוד. מפגש מיוחד היה בין צעירים מהמכינה הקדם צבאית "ארז" בב"ש שהגיעו למפגש במסגרת לימודי איסלאם ויהדות במכינה לבין הצעירים הבדואים מהחממה למנהיגות "כוכבי המדבר". בוגרים של התיכון החדש למנהיגות בדואית "כוכבי המדבר ברנקו ווייס"שפועל במרכז ג'ו אלון ביער להב במסגרתו מכשירים צעירים בעלי יכולות לתפוס בעתיד עמדות מנהיגות בחברה הבדואית ולהוביל לשינוי ושיפור במגזר.
לאחר התכנסות התחלקנו לקבוצות שיח קטנות יותר בהן הצגנו את עצמנו והתייחסנו לנושא אום אל חיראן ויחסי הבדואים והיהודים בנגב. לסיום חזרנו למליאה לסיכום עיקרי הדברים שהועלו בקבוצות הקטנות.
הרבה רגש היה במפגש והסכמה גורפת שהנגב, הבית של היהודים והבדואים, הוא מרחב רחב, מרחב מפוספס אבל מרחב של הזדמנויות למרחב משותף. אך כדי שיהיה מרחב משותף בו חיים אלו לצד אלו בכבוד והכלת האחר יש צורך להכיר אחד את השני. מסתבר שמרבית היהודים, למרות שהם מתגוררים בשכנות לישובים בדואים, לא בקרו אפילו בישובים אלו ולא מכירים את החיים במציאות של הבדואים או את המסורת שלהם. כדי להיות שותפים לעתיד הנגב הובע הצורך להיכרות מעמיקה יותר ומפגשי שיח משותפים ולא רק בעקבות אירועים טראגיים.
יש מקום לכולם בנגב ואף אחד לא מתכוון לזוז מהמקום. לא היהודים ולא הבדואים. לכן יש צורך למצוא דרכים לדיאלוג. הוסכם על כולם שמדובר בסוגיה אנושית-מוסרית יותר מאשר בסוגיית אדמות, לצד הסוגיה של חוק ומדינה. עוד הוסכם כי מדיניות הממשלה המסכסכת בין הפריפריות החברתיות נמאסה על כולם. נכון יש זוויות שונות של ראיית המציאות, יש גם בלבול, שאלות, עובדות היסטוריות שנויות במחלוקת אך כפי שהגדיר זאת צעיר יהודי במקום: "הדרך לחפש תשובות זה לשאול שאלות ולברר".
הצעירים הבדואים מהחממה למנהיגות מקומית ציינו כי 60% מהחברה הבדואית הם צעירים מתחת לגיל 20. צעירים אלו הם העתיד של החברה הבדואית וגם של המדינה. והם רוצים להוביל לעתיד טוב יותר של חיים משותפים.
במפגש נשמע בעיקר קול של אהבה, אהבת הנגב. כל מי שהגיע רוצה לשנות את המצב, רוצה שיהיה יותר טוב. לא כולם ידעו להגדיר בדיוק למה הגיעו למפגש ומה אפשר לעשות אבל הובע רצון עז למעשים ולא רק לדיבורים. לתרגם את הרגש למעשים עושי שינוי במדיניות הממשלה ובמצב בשטח שאינו נסבל יותר כפי שהוא. "מהכאב וההרס נצא עם אמירה ונשנה את המציאות".
מעגלי הכרויות בבתי ספר, בישובים, סיורים בישובים והכרת המסורות, למידת שפות עברית/ערבית, למודי אזרחות ועוד.. להכרה בינאישית אין תחליף! בין אם השינוי יבוא מלמטה, מהצעירים, מהשטח, ובין שיגיע מלמעלה מהמבוגרים והמנהיגים בשינוי המדיניות- שינוי חייב להגיע!
המפגש נתן תקווה. היה הרבה רצון טוב, הרבה אופטימיות, במיוחד בקרב הצעירים- יהודים ובדואים. אך במקביל ללב שרחב מהאנרגיות החיוביות שזרמו באולם ועם כל ההתרשמות שלי מחוויית הביחד, בתוך ליבי פחדתי שהחיים והמציאות יתפחו על פניהם ויקצצו את כנפיהם. כי לשנות זה לא כל-כך קל גם כשמאד רוצים. נשאר לקוות שיוכלו להתמיד ולהמשיך לפעול בנחישות ללא איבוד התום ובמקביל שיגיעו תובנות למנהלי המדיניות בממשלת ישראל והם מצדם יפעלו גם כן לשינוי.
כתבות נוספות בנושא-
עליית מדרגה בהסדרת נושא היישובים הבלתי מוכרים בנגב- שוטר נהרג
של מי האדמה הזו? בעקבות דו"ח פראוור להסדרת ההתיישבות הבדואית באדמות הנגב
מסע אל הישובים הלא מוכרים בפזורה הבדואית- להכיר בעובדות
מתווה פראוור- פוליטיקה בתכנון התיישבות הבדואים בנגב?