זהו ספור על סיור מיוחד אליו הצטרפתי בשבת האחרונה. סיור שהבטיח לחצות את הקווים. לעבור את הגדר ואת חומות הפחד ולהגיע אל שטח ההפקר, כפי ששרה אסתר שמיר. *תומר כהנא המדריך, עושה זאת כבר שנים. הוא בין הבודדים שעובדים לבדם בשטח ומקווים שהרוב השקט יצטרף אליהם. למרות שאני, כתושבת ערד, לא זרה לשטח, החלטתי להצטרף אליו ולקבוצה שהגיעה מלב המדינה לסיור באזור הפזורה הבדואית שבין כביש 31 (צומת שוקת-ערד) לכביש 25 (באר-שבע – דימונה), אזור גדול של כפרים בדואים לא מוכרים בנגב.
מאת: ענת רסקין

מי שנוסע על כביש 31 מצומת שוקת לערד לא יכול להתעלם ממצבור הפחונים למינם בהם גרים הבדואים לאורכו של הכביש. גבב של פחונים ומבנים יבילים, בתי אבן קטנים שסביבם גדרות מפח גלילי במצב יושן כזה או אחר או גדרות עץ שהם בעצם צרוף של משטחי עץ מסחריים. האזור נגוע בערימות אשפה וריח עשן מדורות נישא לעיתים קרובות באוויר. בשעות מסוימות של היום נראים טורי ילדים ובני נוער, תלמידי בתי ספר, הולכים ברגל מהכביש לעבר מתחמי המגורים הקרובים או הרחוקים יותר. ונשים לבושות שמלות שחורות רקומות וכיסויי ראש משתרכות בשמש החמה עם קניות או עם תינוק על הידיים. במשך כל היום עולים מהשטח או יורדים אליו, מכוניות פרטיות שמקרטעות ומגיעות מדרכי עפר או בוץ (תלוי בעונה) ומערוצי הנחלים ומתחברות לעורק הראשי של המרחב הלוא הוא כביש 31. את אותו כביש ראשי חוצים גם עדרי הצאן והגמלים על רועיהם הצעירים, לפעמים ממש כמו המכוניות,  בסכנת נפשות.

בין לבין נראה ישובי קבע המתהדרים בבתי אבן, לרוב וילות לכל דבר ועניין. אזור תעשייה כלשהו ומכוניות מהודרות, בהן נוהגות לא פעם נשים לא פחות מהודרות, חגות בכיכר הכניסה לישוב, כיכר שזה מכבר הפכה בעצמה לסמל סטאטוס של כל ישוב בדואי המכבד את עצמו.

הנוף אותו אנו חולפים הוא נוף פסטוראלי ואפילו רומנטי משהו. גבעות אשר מיושבות בתפזורת מקבצי בתים, ישובים חמולתיים, המנהלים אורח חיים חקלאי במהותו. מכאן השם 'הפזורה הבדואית'. לפי עונות השנה משתנה צבע הגבעות מירוק לצהוב, מבוצי ודביק לענני אבק נישאים עם הרוח, מחשוף ושומם להומה עדרים וולדות. מרבית התיישבות זו נחשבת להתיישבות לא מוכרת ע"י המדינה השואפת להסדיר את נושא הקרקעות בנגב עם הבדואים ולקבצם לישובים מוסדרים ומוכרים שיאפשרו תשתיות מוסדרות של מים, חשמל, חינוך ובריאות.

הרבה חולות נדדו במדבר ונושא הקרקעות עדיין לא הוסדר. פה ושם הגיעו להסכמים והכינו תוכניות מתאר עבור הישובים המתוכננים בעתיד. במקביל ישובים ותיקים שהוקמו לפני עשרות שנים, מוכיחים בשטח כמעט רק כישלון חברתי ותעסוקתי. בשני המקרים המתח, התסכול, הזעם, קשיי המחייה התקיעות ואופק לא ברור של אפשרויות, גורם לתסיסה מתחת לפני השטח ולביטויים של אלימות והתנהלות פלילית עד כדי כך שלשטח יצא שם כשטח הפקר. אלו לכשעצמם יוצרים סטיגמות שקשה להיפתר מהן.

הסיור הוא בעצם ביטוי לרצון להכיר את האחר, לעמוד מול המאיים פנים מול פנים ולשבור את הסטיגמות שיש לחברה היהודית על החברה הבדואית. ותומר אומר: "לגלות עניין בנעשה בחצר האחורית של מדינת ישראל. להכיר את נוף תרבותם של הבדואים, ההיסטוריה ועתידם כאזרחי מדינת ישראל". לשם כך יש צורך לרדת מהכביש הראשי. את זאת עשינו בעזרת רכב מדברי גדול שהוביל אותנו בדרכי עפר ודרכים לא דרכים אל עומק הפזורה הבדואית.

הבדואים בנגב

ליתר דיוק נכנסנו לישוב הבדואי 'מולדה' שכבר יש תוכניות מתאר עבורו, בכדי להתארח אצל מוחמד אל-עטראש. תומר מסביר את המבנה ההירארכי של החברה הבדואית- שבט אל-עטראש הוא שבט בתוך תת מטה קדיראת. תת מטה קדיראת אלו קבוצת שבטים (אל-עטראש ביחד עם שבטים כמו: אלוקילי, אבו טרש, אבו הסא, אבו רקייק, אל אעצם, אל הוושלה, א-צנע, אבו כף ואחרים) שפזורה בשטח בין כביש 31 לכביש 25 במזרח עד בסיס נבטים. (מנבטים מזרחה שולט תת מטה ד'ולם).

תת מטה קדיראת ביחד עם אלהוזייל ואבו רביע שייכים למטה תיאהא, המטה הכי גדול בנגב. 90% מהבדואים בנגב שייכים למטה זה. (חלקו הגדול של המטה בסיני).  לפני 1948 היו 7 מטות כיום יש 3 מטות בנגב: מטה הטראבין, מטה עזאזמה, מטה תיאהא. הנחשבים לבדואים אסלים ז"א בדואים אמיתיים שמקורם בדרום ערב הסעודית. בנגב חיים כיום 230,000 בדואים. כמחציתם חיים בשטח וכמחציתם חיים בישובים. הם כ-25% מתושבי הנגב והם דורשים להתיישבות 600,000 דונם שהם כ-5% מאדמות הנגב.

הקדיראת יושב באזור כבר מאות שנים (יש הטוענים כבר מהמאה ה-12). עיקר הגידול באוכלוסיה ב-30 שנה האחרונות. מטה הטארבין טוענים שהם נמצאים באזור כבר 500 שנה. השבטים הגיעו מדרום ערב הסעודית ולא היו שבטים נודדים מלאים. רק שבטי רואן מירדן שהיו להם עדרי גמלים, היו נודדים מוחלטים. בתקופה של המאות 18-19 היו מלחמות עקובות מדם בין השבטים באזור על מרעה ומים ולפעמים על כבוד המשפחה. בשנת 1858 חוקק חוק הקרקעות של העת'מנים לאזור סוריה הדרומית (הכולל את שטח ישראל) שגם חייב הצבת גבולות בין שבטי הבדואים.

הגבולות סומנו ע"י ערימת אבנים הנקראת רוג'ום או ע"י שתילת חצבים (בערבית חצב=בצולה) כקו מפריד בין השבטים. מאמצע המאה ה-19 יש נדידת פלאחים ממצרים ומהר חברון לישראל שמחפשים מחייה. הם הופכים להיות בני חסות של הבדואים, אריסים המעבדים עבורם את האדמות. במשך הזמן הם מתרבים והופכים לבדואים. במחצית הראשונה של המאה ה-19 הגיעו השחורים ממזרח אפריקה. (סודאן וגם מתימן), הם הגיעו כעבדים או כחיילים של מוחמד עלי. הבדואים האסלים לא התחתנו עם האריסים או עם השחורים. וגם כיום חתונות כאלו נחשבות לפורצות דרך.

חוק האדמות העות'מני- "היה חלק מפרסום חוקי קרקעות חדשים על-ידי הממשלה העות'מאנית ותחילתו של מיפוי קרקעות מודרני בארץ ישראל שנעשה לפי דרישת רוכשי הקרקעות והמתיישבים החדשים בא"י של המאה ה-19: הכנסיות השונות, הטמפלרים והמושבות הראשונות שהוקמו ע"י יהודים. הכיל 132 סעיפים הדנים בעקרונות והלכות יסוד המתייחסות לשימוש בסוגי קרקע שונים ובהעברת הזכויות עליהן בדרכים שונות.

כמה סעיפים מחוק זה עסקו בנושא בעלות על הקרקעות, שהייתה להם חשיבות גם בחוק המנדט הבריטי וגם בחוק מדינת ישראל. האדמות חולקו לחמישה סוגי קרקעות, אחת מהן היא קרקעות מַוָואת: קרקעות מתות שאינן בהחזקתו של מישהו ולא  הוקצו לשימוש הציבור. קרקע שוממה הרחוקה מיל וחצי ממקומות יישוב." (עפ"י ספרו של ד"ר אשר סולל, הוצאת המרכז למיפוי ישראל, 1991: התיחום  הגיאוגרפי של גבולות הזכויות על קרקעות בארץ-ישראל ומיפויים) .

קרקעות המוואת היו הטענה המרכזית של המדינה כלפי אדמות הנגב בדיונים על הסדרת הבעלות על האדמות בנגב עם הבדואים. אך מסתבר שלא בדיוק כך היה המצב וזוהי אחת מהסיבות שהדיונים מתמשכים. בסופו של דבר מדינת ישראל הכירה בזיקה ההיסטורית של הבדואים לאדמות מול החוק העת'מני ואח"כ החוק המנדטורי ואח"כ החוק הישראלי, למרות שלא לכולם היה קושאן על החלקות.

האירוח הבדואי- אצל שבט אל-עטראש

מוחמד אל-עטראש ממולדה אירח אותנו לקפה מר ותה מתוק בסככת הפח המדמה אוהל בדואי מסורתי. הוא ספר על המסורת הבדואית וענה לשאלות  בעזרת תרגום של המדריך הנוסף, חאלד ג'עאר מרהט.

למוחמד 2 נשים ו- 14 ילדים. הוא מגדל ומתפרנס מעדרי צאן. פעם היה לו גם עדר של 15 פרות. הרעייה היא באזורים מורשים לפי תעודות שמונפקות. הצאן מסומן באוזן ומטופל ע"י וטרינר. יש זמנים בקיץ  שהם נאלצים להרחיק למרעה עד מחנה הצנחנים בלכיש. 8 שעות הליכה ברגל עם הצאן. מקימים מאהל קיץ של נדודים במרעה=עישבה. יש לו 200 ראש צאן אבל כדי להתפרנס טוב צריך לפחות 500 ראשים. למרכז הישוב מגיע צינור מים של 'מקורות' (לאח של מוחמד) ומוחמד ממלא כל יום עוקב מים נגרר של 4 קוב מים ומשלם לאח 14 ש"ח לקוב. המים משמשים את המשפחה והשקיית הצאן.

כיוון הקמת האוהל הבדואי יהיה תמיד דרום-צפון. כאשר הדופן במזרח תמיד פתוחה והדופן במערב תמיד סגורה. אורח רשאי להתקרב לאוהל רק ממערב, מהצד הסגור, בכדי לא לפגוע בכבוד הנשים. אורח יגיע מהמערב וישתעל 3 פעמים. יקרא לבני האוהל. בעל האוהל יצא אליו ויקבל אותו בנשיקות ולחיצת יד. בתוך האוהל יש מחיצה. היא יורדת כאשר יש אורחים באוהל ומחלקת את האוהל לאזורי נשים וגברים. האורח ישב עם הגב למחיצת הנשים. אורח שיחלוץ נעליו סימן שרוצה להישאר. הוא יכול להישאר בלי שישאל שאלות עד 3 ימים ו-1/3 . יקבל סעודה ויתארח אצל משפחות. אורח שנועל נעליו סימן שבא לביקור מהיר ואז מכבדים אותו במים וקפה והוא עוזב.

עבור אורח שנשאר זמן ממושך כותשים את גרגרי הקפה תוך מנגינה של העלי במכתש, המשדרת לשבט שיש אורחים ואז הם באים לעזור. בתחילת האירוח מכבדים בשלוש כוסות קפה בכמות של 2 לגימות לכוס. כוס מלאה היא דווקא סימן שהמארח רוצה שהאורח יעזוב את המקום. אצל יושבי האוהלים שומרים יותר על המסורת מאשר אצל יושבי הבתים.

בגיל 12 נהוג היה להפריד בין בנים לבנות ובגיל 14 מחתנים הבנות. את הנערות פוגשים בבאר או במרעה ואז פונים לאמא/דודה שהולכות לבדוק את הנערה. הן מדברות עם האבא והגברים יוצרים מפגש להמשך דיון על התנאים. לגבר מותר לשאת עד 4 נשים. רווקות לובשות כיסוי ראש שחור ובשמלתן רקמה כחולה. רקמה ירוקה מסמנת כי האשה גרושה או אלמנה. כיסוי פנים לבן ורקמה אדומה שייכות לנשואה.

תל עירא- מצודת שליטה עתיקה על הקו הדרומי

במצפור שמעל ביתו של מוחמד אל עטראש יש שרידים למצודה עתיקה, בור מים ושאריות רצפת פסיפס. המצפור משקיף לבקעת ב"ש ובסיס נבטים. 5,000 בדואים פונו מאזור בסיס נבטים לכסייפה וערערה שבנגב עם הקמת הבסיס.

משנת 1979 נערכו במקום חפירות והתגלו 3 שכבות: מהתקופה הישראלית- עיר מבצר ששלטה והשקיפה על דרך ההר שעברה ליד נחל ב"ש. הדרך המשיכה מערבה לב"ש ועזה. מהתקופה הרומית- המצודה היא חלק מקו הלימס הרומי שהגן על הדרום ומעבר לו דרומה נכנסו רק משלחות עונשין. בתקופה הביזנטית היה במקום מנזר. השרידים שנשארו הם רצפת פסיפס וכפר ביזנטי. מעבר לתקופה זו אין זכר להתיישבות במקום.

הבקעה מכוסה באדמת לס. נחל ב"ש וערוציו העליונים הזורמים לכיוון ים התיכון יוצרים קו פרשת מים עם נחל צאלים הזורם לכיוון ים המלח, מזין את הבארות כמו באר משש (משוש), שיש בהן מים כל השנה. במים ששופכים לשוקת משקים את העדרים. בארות אלו שופצו בתקופת המנדט הבריטי ופועלות גם כיום.

אנחנו נוסעים לאורך נתיב נחל ב"'ש. אזור גבעות אשר מיושבות בפרישה של מקבצי בתים. בתי אבן, לפעמים ממש וילות, סככות פח (אין אוהלים). כל האזור מעובד. שטחים נרחבים של שדות שיבולים נמוכות שישמשו כמספוא לעדרים. מטעים צנועים של עצי זית מנוקדים בעצי תאנה שגדלים לרוב בתוך לימנים. בצומת נחל יתיר ונחל ב"ש צפינו בחסידות ושרקרקים. בצד הדרומי של הערוץ הישוב של אבו-גוויידר עם מערות בדופן הוואדי בהן נהגו להתגורר בימי החורף. כיוון הנסיעה דרום-מערב לישוב תל-שבע. לביקור אצל 'בת המדבר', אשת העסקים מרים אבו-רקייק.

דרך ערוץ הנחל מלוכלכת באשפת בנייה, אשפה ביתית, תפזורת של בגדים ישנים וכשנוסעים בפאתי היישוב יש ריח חריף של גוויות בע"ח הזרוקות במזבלות הפתוחות בשטח. אווירה של הזנחה וחוסר יחס למדבר.

מרים בת המדבר- קוסמטיקה מסורתית בעידן המודרני

את הנסיעה הארוכה שוברת ארוחת צהריים עשירה, מנצף (אורז צהוב, בשר עוף, תפוחי אדמה, חצילים) עם סלטים ושתייה, שמוגשת במתחם האירוח של בת המדבר. סודות הקוסמטיקה המסורתית  הועברו לבת המדבר מסבתה שנהגה לרקוח שמנים, סבונים ועסקה בריפוי רוחני. מרים למדה אנגלית בישוב היהודי עומר וקבלה מפילנתרופית מלגת לימודים במנהל עסקים באנגליה.

לאחר סיום הלימודים חזרה להמשיך את העשייה של סבתה באופן מודרני. במוסך של אחיה פתחה מרכז מבקרים. סירבה להתחתן בלי לבחור את החתן אך התחייבה למשפחה להמשיך לגור עם המשפחה כל עוד היא רווקה. מצד אחד אבא-שייח שתמך בלימודים שלה ונתן חסותו לעשייה הנועזת שלה ומצד שני שמרנות ועקשנות.

ההתחלה בייצור מוצרים של סבונים מחלב נאקה ושמן נגד כאבים ונגד פטרת הציפורן. הכול מצמחי מדבר שמלקטת. כיום יש מגוון של סבונים, שמנים וקרמים, באישור משרד הבריאות, המיועדים להקלה בבעיות עור שונות (שמן זרעי קצח, שמן זרעי תורמוס, שמן עץ השיזף, חובייזה, יפרוק המדבר, אזוב, שמן פקועות,  בניחוחות רוזמרין, ג'רניום או ג'רניום לימוני) וצוות של 5 נשות משפחה עובד איתה. מרים מעידה שהיא עדיין מתמודדת עם מנהגי מסורת קשוחים והתנגדויות בישוב אבל מנסה בדרכים שקטות לגבור על זה ולא במאבקים.

קסם המדבר עובד ואנשים רוכשים מהמוצרים. תוך כדי מתיישבים לשוחח עם חאלד ושומעים ממנו את סיפורו האישי הכואב- מותו הטראגי ללא סיבה, של בנו הצעיר, באירועי הירי בסוף ינואר 2015 ברהט, ע"י שוטרים שהיו במקום בפעילות נגד סוחרי סמים. נסיבות האירוע עדיין בחקירה ולא מוציאות שם טוב לשוטרים למרות העשייה הסיזיפית הראויה לציון שלהם ברהט נגד סמים, סחר באמל"ח ושאר אירועים פליליים. השיחה נסבה על סטיגמות שיש לחברה הישראלית כלפי החברה הבדואית וגם על הצורך של החברה הבדואית לשנות דרכיה והתנהלותה.

הישוב תל שבע- סמל לכישלון תכנוני של הממסד

תל שבע הוא מהיישובים הראשונים המתוכננים עבור הבדואים. למרות גישות פורצות דרך לתקופתם בתכנון ארכיטקטוני, התכנון לא נעשה בשיתוף הבדואים שלא אהבו אותו מתחילתו. הישוב סבל מהזנחה, שריפת מבנים והפקרת מבני ציבור שהוקמו למענם. גם כיום זהו ישוב עני הסובל מבעיות פשע ואלימות כולל ירי ברחובות במסגרת פתרון סכסוכים. הרחובות ושטחי הציבור מלוכלכים ועזובים. אשפה בכל מקום.

בשלב מסוים כשנסענו ברחובות בדרכנו החוצה, חלפו על פני המשאית, הלוך ושוב,  2 רכבים פרטיים עם בחורים צעירים שבצעו חרקות לפני ואחרי המשאית עד שריח צמיגים שרופים היה באוויר. נהג המשאית שלנו שבר לשדות וסיימנו את הנסיעה בשטח. חולפים על פני בתי אבן ווילות מרשימות, תיכון אורט חדש המצויד בחצר בשולחנות פינג פונג לתלמידים. יצאנו לכביש 60 באזור אבו-כייף. וחזרנו לשוקת.

לעבור את הגדר ואת חומות הפחד ולהגיע אל שטח ההפקר

והנה, לא כצעקתה. אולי כי כל חברה, ישראלית או בדואית, מציגה פרסונה רצויה כלפי חוץ. כזו שתציג אותה כלפי השני כחזקה, שליטה, קובעת. כידוע דברים הם לא שחור/לבן. המציאות בד"כ נמצאת בגוונים האפורים וכך גם עובדות החיים. אם יש דבר כזה בחיים שנקרא: 'עובדות'..

מסקנות הסיור מובילות שוב להכרה שבכל חברה- ישראלית או בדואית – יש את האנשים המתקדמים והאנשים השמרנים, את האנשים הטובים והאנשים הרעים, את המשכילים ואת הנבערים והחשוכים, אלו שרוצים שיתופי פעולה וחיים משותפים ואלו שרוצים הפרדה, להסתגר ולהתרחק. אלו שרוצים הידברות והכרות ואלו ששותקים ואוחזים בעברם..

עולה השאלה האם החברה הבדואית סובלת מתחלואי חברה מסורתית הנמצאת בתהליכי שינוי, כמו חברות כאלו לפניה בכל העולם? או שמדיניות מקומית, מפלה ולא מטפחת של המדינה הישראלית גרמה לתופעות חברתיות קשות בחברה הבדואית בישראל? האם הפתרון להשתלבותם בחברה הישראלית נמצא בקדמה, חינוך, תעסוקה הולמת, רמה כלכלית גבוהה? או שלא משנה מה מדינת ישראל תעשה הבדואים ימשיכו להחזיק בדעה וגישה כלפי היהודים, שלא מאפשרות חיבור?

שאלת הביצה והתרנגולת נשארת במקומה ומלווה אותנו ברקע, אם רוצים או לא רוצים- מי התחיל קודם את הסכסוך? מי היה זה שגרם לתוצאה בשטח? מי אשם במה שקורה בשטח? ואולי ה-שאלה: של מי השטח? ומי היה קודם בשטח? ואולי בתוך תוכם בעצם הם לא מעוניינים להיות ישראלים ואנחנו נמשיך לראות תופעות, לא בונות אימון בעליל, של הנפת דגלי פלשתין כל פעם שתהיה מחאה אזרחית או ירי שוטרים באזרחי מדינה שמפגינים?

תופעה אחרת שזועקת לשמים תוך כדי הסיור בשטח, היא תופעת הלכלוך. פרוש המילה 'בדואי' היא: בדיה=מדבר. אך אנשי המדבר הטוענים שהאדמה שייכת לאללה, מלכלכים בלי כבוד, מגבלה וחשבון את המדבר, ערוצי הנחלים, שטחים ציבוריים בישובים ובפאתי הישובים. לא מדובר רק על בעיות של גביית ארנונה ואי תפקוד של הרשויות המקומיות אלא על התייחסות כללית של התושבים באשר הם, לשטח הטבעי ולמרחבי המדבר..

איום בדואי?

תקראו לזה רכב ספארי או רכב שטח אי הנוחות נשארת מעצם חווית הטיול של הזר הנוסע בשטחי הבר לצפות בתרבות חייה של קבוצה חברתית אחרת, אפילו היא בתוך ארצו ממש. גם אם זו  הדרך השיווקית היחידה שעובדת כדי להוציא אנשים מביתם לטיול בשטח יש פה הרגשה של א-נומליות. כבשים וגמלים כאריות וג'ירפות ובדואים כילידים. מנופפים לשלום בחלופם אחד על פני השני כמגלים עולם ומלואו או מסובבים את הגב ברטינה על חדירה לא רצויה לפרטיות.

א-נומליות בדיוק כמו טיולים מאורגנים לדרום תל-אביב כדי לראות איך חיים המסתננים הסודאנים בדירות מטות ליפול ומקלטים מוזנחים, או טיולי לילה מאורגנים לאזורי הפשע העירוניים לאלו שרוצים להרגיש איך זה להיות חלק מפילם נואר, להציץ למועדונים חשוכים ולשוחח עם זונות והומלסים..

כוונות כנות להתוודעות או מציצנות? אותנטיות או משחקי השפעה על דעת קהל? חציית גבולות במטרה לעשות שינוי תודעתי או שעשועי מעמד שבע המחפש ריגושים חדשים? מי מנצל את מי בעבור אלו רווחים? ריאליטי או משחקי ריאליטי? כבר לא ברור

*תומר כהנא–  מורה דרך ומומחה לחברה הבדואית. היה מנהל מרכז ג'ו אלון למורשת הבדואית שביער להב ומאז 2001 פועל בנגב בקרב החברה הבדואית. בעל חב' טיולים 'אתרי מדבר' המתמחה "בטיולי עומק המשלבים טבע ותרבות, המאתגרים את הרוח, הרגש והחושים. פעילויות ללימוד רזי המדבר.. מפגשים אתנוגרפיים בנגב" ועוד..   http://www.desert-sights.com /