יש מידה של אירוניה בכך שדווקא הסריסים, שומרי הפילגשים של המלך שאינם נחשבים לגברים אמתיים, הם אלו שחששו למעמד הגבריות של גברי הממלכה ודחקו במלך אחשורוש להוציא צו רשמי שעל הנשים לכבד את בעליהן. ושתי 'גדלה ביצים' וכל הגברים בממלכה כולל הראש והראשון בגברים- המלך עצמו, חווים חרדת סירוס.

מאת: ענת רסקין

ויהי בימי אחשוורוש שמלך על 127 מדינות מהודו ועד כוש ועיר הבירה שלו, שושן. לכבוד שלוש שנים למלכותו ערך המלך אחשוורוש חגיגה גדולה שנמשכה 180 יום,  בהם הראה לכל שריו, עבדיו, חייליו ושרי המדינות את עושרו הרב ותפארת גדולתו. בסוף ימי החג ערך המלך משתה, שנמשך שבעה ימים, לכל תושבי עיר הבירה שושן, ילדים ומבוגרים, בגינת ביתן המלך. והביתן עשוי שיש, כסף, תכלת וארגמן, ובו מיטות זהב וכסף על רצפת אבנים טובות. המלך השקה את האורחים כיד המלך ביין מתוך כלי זהב. במקביל למשתה המלך ערכה ושתי המלכה משתה נשים. ביום השביעי  והאחרון למשתה בקש המלך השיכור מיין ומכוח, את סריסיו להביא את ושתי המלכה בכדי להראות את יופייה לכל העמים והשרים "כי טובת מראה היא". המלכה ושתי סירבה לדבר המלך שהובא על ידי הסריסים והמלך כעס מאד.

האם ושתי סירבה להיענות לדבר הסריסים או לדבר המלך? למה ושתי סרבה להראות את עצמה? ההוראה הייתה בלשון : "להביא את ושתי המלכה" אך מצוין כי "המלכה ושתי סירבה".  האם כשם שהמלך היה שיכור כך ושתי מצידה הייתה שיכורה ממעמדה כמלכה ו 'שכחה' את מקומה כאשר סירבה למלך? או שאולי היה כאן משהו עמוק יותר והוא שושתי, כאשה, סירבה להיות כחפץ המוצג לראווה כשאר רכוש המלך ורצתה את כבודה כמלכה לצד המלך?

בכל מקרה התוצאה הייתה שהמלך התבלבל מהסירוב ובקש עצה. ייתכן ואם היו מחכים שהמלך יתפכח משיכרונו היו הדברים מסתדרים בין בני הזוג המלכותי אך סריסי המלך מיהרו לייעץ לו לחוקק חוק שיפורסם בכל מדינות הממלכה, שאסור לאשה להמרות את פי בעלה אחרת תשולח מעל פני הגבר כשם שהמלכה ושתי שולחה מעל פני המלך. "לא על-המלך לבדו, עוותה ושתי המלכה.. "כי-ייצא דבר-המלכה על-כל-הנשים, להבזות בעליהן בעיניה" (א', ט"ז-י"ז) "וישלח ספרים, אל-כל-מדינות המלך – אל-מדינה ומדינה ככתבה, ואל-עם ועם כלשונו:  להיות כל-איש שורר בביתו, ומדבר כלשון עמו." (א', כ"ב)

יש מידה של אירוניה בכך שדווקא הסריסים, שומרי הפילגשים של המלך שאינם נחשבים לגברים אמתיים, הם אלו שחששו למעמד הגבריות של גברי הממלכה ודחקו במלך להוציא צו רשמי שעל הנשים לכבד את בעליהן. ושתי 'גדלה ביצים' וכל הגברים בממלכה כולל הראש והראשון בגברים- המלך עצמו, חווים חרדת סירוס. החוק בא לקבע את התפיסה הפטריארכלית והשליטה ההגמונית (כמו גם את השליטה בממלכה) לפני שתהיה אפשרות למישהי להבין עד הסוף את האפשרויות שנפתחו לפניה. היה צורך לחזק את הסדר השליט שלא יתערער כמו האגו הגברי.

החוקרת לורה מאלווי* במחקרה הפמיניסטי המפורסם והמשפיע על "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי" מדברת על נקודת המבט הגברית בקולנוע המספקת את המציצנות כמקור לעונג כפול. נראה לי שהבחנותיה מתאימות גם לז'אנר הסיפור התנכ"י. אחשוורוש מבקש להציג לראווה את אשתו המלכה היפיפייה. יש שאיבת עונג בהסתכלות על אדם אחר כעל אובייקט. ושתי היא אובייקט למבט הגברי, לשאיבת גירוי מיני דרך חוש הראייה. ושתי היא מקור לעונג ארוטי הנוצר מההסתכלות בה כחפץ ארוטי. המציצנות כאן היא לא רק של המלך והגברים בספור המעשה הרוצים להסתכל ולהתענג על מראה של ושתי היפה אלא גם של הקוראים, באמצעות הסיפור- ולעניינינו, הם בעיקר הגברים-היהודים-המתפללים שקוראים את המגילה פעמיים בחג פורים. זאת ועוד, שגם על הנשים הקוראות את המגילה נכפית נקודת המבט הגברית.

סוג אחר של עונג מציצני לפי מאלווי, הוא העונג הנרקיסיסטי. זאת אומרת ההנאה מהסתכלות באנשים שדומים לצופה וע"י כך הוא מוצא חיזוק לזהותו. ההנאה נוצרת מהזדהות עם הדימוי שנוצר וזיהויו כמשהו שדומה לי. גבר מסתכל על גבר אחר, על בן דמותו, ומקבל חיזוק לאגו שלו. מכאן שקריאת תגר על הדמות הגברית של המלך בעקבות סירובה של ושתי לעשות כפי שציווה עליה, מהווה קריאת תגר על כל גבר באשר הוא. וצדקו הסריסים שאמרו שיש כאן איום על כל גבר בממלכה. וכנראה על כל גבר באשר-הוא שיקרא את הספור..

מי לא תאיים על הגבר באשר הוא? זו שתשחק לפי חוקי המשחק שהם, "תהי יפה ותשתקי". והיא לא צריכה להיות יפיפייה כמו ושתי מספיק שתישא חסד לפניו כמו אסתר ורצוי גם שתישא חן בעיני הסריס הממונה. "ותילקח אסתר אל-בית המלך, אל-יד הגיי שומר הנשים..  ותיטב הנערה בעיניו, ותישא חסד לפניו" (ב', ח'-ט'). "ובהגיע תור-אסתר.. לא ביקשה דבר – כי אם את-אשר יאמר הגיי סריס-המלך, שומר הנשים; ותהי אסתר נושאת חן, בעיני כל-רואיה. ותילקח אסתר אל-המלך אחשוורוש.. ויאהב המלך את-אסתר מכל-הנשים, ותישא-חן וחסד לפניו מכל-הבתולות" (ב', ט"ו-י"ז)

ובא לציון גואל! תרתי משמע..

אסתר שתקה, לא בקשה דבר. הייתה צנועה ונכנעת. עשתה כל מה שאמרו לה. בעיקר מה שהגברים אמרו לה, בין אם זה הסריס הממונה ובין אם זה הדוד מרדכי. כך זכתה במעמדה כמלכה. כך יכלה להשפיע על המלך אחשורוש בדרך המסורתית של הנשים- בעזרת 'חכמה נשית'. לבקש כל מה שחפצה תוך שהיא מאפשרת למלך להיות הגבר שמציל אותה (ובסיפורנו גם את בני עמה). כל עוד נשמר האיזון בין דמות הגבר השולט לעומת הדמות הנשית הפאסיבית. שלום הבית ניצל.

בהמשך אסתר אפילו יכלה 'לגדל ביצים' ולדרוש לתלות לא רק את המן אלא גם את עשרת בניו ולאפשר ליהודים להרוג בתושבי הממלכה כמה שירצו. כאילו אמר המלך- תהרגי את בני ממלכתי אבל אל תפגעי בכבודי מול החבר'ה. "..אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל-עיר-ועיר, להיקהל ולעמוד על-נפשם – להשמיד ולהרוג ולאבד את-כל-חיל עם ומדינה הצרים אותם, טף ונשים; ושללם, לבוז" (ח', י"א) "והעיר שושן, צהלה ושמחה.. ורבים מעמי הארץ, מתייהדים – כי-נפל פחד-היהודים, עליהם."(ח', ט"ו-י"ז) "ויאמר המלך לאסתר המלכה.. ומה-שאלתך ויינתן לך, ומה-בקשתך עוד ותיעש.  ותאמר אסתר, אם-על-המלך טוב – יינתן גם-מחר ליהודים אשר בשושן, לעשות כדת היום" (ט', י"ב-ט"ו)

אסתר הפכה לביצ'ית ושרדה. כל זה כתוב בדברי הימים, כפי שציוותה המלכה אסתר בעצמה בנוסף על הצו שעל העם היהודי לחגוג את חג הפורים. ואילו ושתי בעלת המודעות העצמית שכנראה חפצה באהבת גבר אמתית, נעלמה מבמת ההיסטוריה.

*מאלווי ל. (2006), "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי", ללמוד פמיניזם: מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית. בתוך: הרצוג ח. (עורכת) המדיום באומנויות- סוגיות אסתטיות ותרבותיות. תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 2014