(לוטוס החיים- מעגלי שיתוף פעולה)
"תלך ישר", כך הוא אמר, "ישר ותאמין" ..אתה תמצא את הנתיב לירושלים שבלב" (אהוד בנאי ודוד ד'אור)
אין יותר ימין ושמאל צודק ולא צודק.. נכון, אנחנו אוהבים לחלק את העולם שלנו לקבוצות ברורות. זה טבעי. כך הכול יותר ברור לנו ומשרה עלינו תחושת בטחון- מי משלנו ומי לא.. אבל הימים הללו הולכים ועוברים מן העולם. קשה יותר ויותר לקטלג אנשים בשחור ולבן. שמאל וימין. צודק ולא צודק.
מאת: ענת רסקין
לדוגמא: אם אני בעד התיישבות יהודית בנגב, בעד תוכנית 'מבואות ערד' או שאני תומכת בתיירות חבל יתיר בדרום הר חברון- אז אני מהימין?
ואם אני גם בעד הסדרת הישוב הבדואי ותומכת בתיירות הפזורה הבדואית- אז אני מהשמאל?
אם אני מחנכת את בניי לשרות צבאי בסיירות ובפקוד- אז אני לאומנית? ואם הייתי בעד ההתנתקות ופינוי הישובים בגוש קטיף וכנראה שאהיה בעד פינוי ישובים מסוימים ביהודה ושומרון- אז אני שמאלנית?
אם אני מחנכת את בניי לפי רוח התורה, מאמינה באלוהים, חוגגת חגי ישראל- אז אני יהודייה? ואם אני לא שומרת שבת וחושבת שקבוצות מסוימות שמציגות עצמן כיהודיות בעצם רחוקות מלהיות יהודיות– אז אני כופרת?
אם אני בעד פלורליזם, חופש מיני וסובלנות- אז אני הומאניסטית? ואם אני רוצה שמהגרי העבודה מסודאן יחזרו לארצם, ומנייברות של הומו-נקבה פוגעות בי כאשה כיוון שאין בינם לבין המגדר שלי שום כלום- אז אני גזענית?
אם הצבעתי לאריק שרון- אז אני ימנית? ואם יש לי שפה משותפת עם ניצן הורוביץ- אז אני שמאלנית?
אם אני לא רוצה שיהיה מכרה פוספטים (במידה שהוא יפגע בבריאות)- אז אני בעד/נגד תושבי ערד? ואם אני רוצה שתהיה מכללה למקצועות הכימיה והמחצבים בערד- אז אני בעד/נגד כי"ל?
אפשר להמשיך כך עוד ועוד.. מסתבר שלא תמיד אפשר לחלק אנשים בצורה בהירה לכאן או לכאן. כמו בכל התפלגות פעמון מרבית האנשים כנראה נמצאים במרכז אך עם זאת תמיד יהיו את הקיצוניים משני הצדדים. עם זאת לא כל האנשים מעוניינים שיחלקו אותם לקבוצות קשיחות. אנשים שאוהבים עצמאות, הרפתקנות, סקרנות, יצירתיות, שאוהבים להטיל ספק, להשאיר דלתות פתוחות, שרוצים לבדוק נושא מכל צדדיו, שרואים את המורכבות בחיים, אנשים כאלו לא אוהבים שמדביקים להם תוויות ומשייכים אותם לכאן או לשם. והם גם אינם מרגישים נוח להיות כלולים בקבוצה שיש בה גורמים נותני טון לקצוות.
לא מעוניינת להיות ביחד עם אמהות שחורות וגם לא עם אמהות בכתום. לא עם נערי גבעות או בנות טיפש ישראל שיורקות על חיילים ועל נשים ערביות וגם לא עם יפיופים ישראל שמדברים חלש ומכישים כמו נחש. לא מרגישה שייכת לאלו שקוראים 'מוות לערבים' ושורפים ילד, עושים תג מחיר או רוצחים ראש ממשלה. אבל גם לא רוצה דגלי פלסטין במרחב שלי ושום כביש שלהם, על האדמה מתחתיה או מעליה, לא יעבור מעזה לגדה, מבחינתי.
אני לא טיפוס של גרופי לאף אחד. אפילו לא של בעלי. אני לא זורקת חזיות (טוב, בעניין הזה בעלי יוצא דופן) ולא שוכבת על הגדר. לא אומרת אמן באופן אוטומטי אחרי כל אחד. 'הרב אמר', 'יישור שורות', 'משמעת מפלגתית', 'משורה משחרר רק המוות', אלו ביטויים שמעוררים בי רתיעה. מניפסטים, למדתי, מיועדים בד"כ לעמך ולא למנהיגים.. בדיוק כמו שבדרך כלל בהפגנות בסוף שומעים רק את המתפרעים ולא את המפגינים. עם זאת גליתי במהלך חיי שיש בי נטייה לסגרדה פמיליה ונראה שבמקרים מיוחדים זה מוכל על המשפחה המורחבת של בני ישראל. אך מעל לכול גיליתי שישנו הגורל או גרוע מזה, הקלות הבלתי נסבלת של החיים.
'חופשי, זה לגמרי לבד' אומר השיר אבל אני חושבת שאפשר להרגיש לבד גם בתוך קבוצת השתייכות ושבכל מקרה בעידן שלנו הרבה מאיתנו לבד. קשה יותר ויותר למצוא את הקבוצה שתתאים לנו במלואה. שתחפוף אותנו ואת אישיותנו. שתזהה אותנו כימין או שמאל, שחור או לבן, אשכנזי או מזרחי, לאומני או הומניסטי, או אפילו- זכר או נקבה.
היום יותר מתמיד איננו צריכים להיות מחולקים למעגלים מובחנים שמבדילים, מנדים, מדירים את האחר או אפילו מתעמתים איתו אלא להיות מעגלים הנושקים למעגלים או חופפים חלקית למעגלים אחרים. בצורה כזו אני רואה שמתאפשר עושר ומגוון של שיתופי פעולה ועשייה במקומות שמתאימים לנו ועם האנשים שנראים לנו מקבוצות שונות. (בצורה פרדוכסלית, אם נאפשר זאת, דווקא המגוונות הזו יכולה לעזור לנו להשתייך לקבוצה מזהה כפי שאפשר לראות בתהליכים מדיניים-לאומיים הקורים עכשיו בעולם בתנאי שלא ניפול למלכודת המעגל המוציא את האחר). שיתופי פעולה אלו מאפשרים לקדם נושאים שונים בו זמנית, להפרות האחד את השני, ללמוד האחד מן השני. לא לאבד את צביוננו המיוחד וגם לא להרגיש לבד.
יש בהחלט מקום לחילוקי דעות. אך בסופו של דבר ה-שאלה היא, איך נחיה? יש לנו הזדמנות לא רק לחפש את עצמינו ואת דרכנו אלא גם לחפש את הזולת. לתת לו מקום, לגלות אותו ולבדוק איפה אפשר להתחבר אליו. אנו לא רק ערבים זה לזה אלא גם זקוקים זה לזה. ולא מדובר רק ב'ישראל' אלא כולנו כבני אדם.
"לאן לפנות?" שאלתי, "לשמאל או לימין?" לך ישר ותאמין, כך אמר הזקן בשיר. ללכת ב 'דרך הישר' אינו אומר שדרכנו היא הדרך ואין מלבדה. אין פירושו של דבר שמי שלא הולך בדרכנו שלנו אינו צועד לאותה מטרה ולכן מוצדקים ריב ומחלוקת, בקורת ומאבק או אפילו מלחמה. אם נלך ישר ונאמין נמצא את הנתיב לירושלים שבלב- אותה ירושלים פנימית המלאה באהבה, סליחה, חסד ורחמים, מכילה את כולם, את עולם ומלואו. בעצם, נמצא את האלוהים.
"גם אם נדמה שגדול המרחק / מעל כולנו שמיים ושמש אחת. אנחנו יחד בעולם הזה / וגורל אחד בינינו מחבר" (דוד ד'אור)
