כנס הספר והמדבר ה-13 נערך ביום חמישי (14/12) במרכז סיור ולימוד סוסיא. "הדואג לדורות- עוסק בחינוך" ובביס"ש סוסיא שבדרום הר חברון עוסקים בכך כל השנה ובכנסים אלו בעיקר. השנה עסק הכנס סביב נושא המים במדבר במהלך הדורות. למרות שספר המדבר מקבל בממוצע בין 100-150 מ"מ משקעים בשנה, בנגב חיו אנשים מימים ימימה וידעו להתאים את עצמם לתנאי האקלים ע"י אגירת מים באמצעים שונים. הכנס הוקדש לדיון על מפעלי המים המגוונים במדבר. דברי חכמה לא רק נבעו בנינוחות היו גם סימנים למים סואנים..

מאת: ענת רסקין

למרות שכל חוקר בכנס הציג תחום מחקר אחר, לא אחת התגלעו חילוקי דעות. דר' יהודה גוברין מהמכון לארכיאולוגיה מקראית בירושלים ספר על עבודות החפירה המורחבות שלו במפעל המים הקדום בתל ערד. חפירות אלו חשפו את מלוא אורכה של נקבת המים העוברת מתחת לחומת המצודה ממערב למזרח ומגיעה לבור מים מזרחי, שגם הוא נחפר מחדש והתגלה במלוא גודלו והסתעפויותיו, כולל פיר העולה להיכל המקדש. בורות המים שהתגלו יכלו להכיל סך של כ-450 קוב מים עבור צרכיה של המצודה שהשתרעה על פני 2 דונם. מצד אחד כמות אגירה מרשימה, מצד שני נשאלה השאלה איך מלאו בורות המים האלו באזור שיש בו רק 100 מ"מ משקעים בשנה? דר' גוברין טען שכנראה היה אקלים אחר בתקופת בית ראשון (הזמן המתוארך של המצודה בראש התל) שאפשר קליטת כמויות מים גדולות. מערכת הניקוז וויסות מפלס המים בין בורות המים מראה לדעתו שעודפי המים נוקזו מתוך המצודה דרך הנקבה מערבה לישוב בתחתית התל בניגוד למחשבה לפני שנים שהעלתה סברה שאנשי המצודה שאבו מים מבאר בעיר הכנענית שלמרגלות התל והזרימו את המים באמצעות הנקבה במעלה התל לבור המים המזרחי שבמצודה.

דר' טלי אריקסון-גיני מנפת נגב דרומי של רשות העתיקות טענה כנגד שלפי מחקרי בוטניקה שנעשו בנגב לא רואים כל שינוי אקלימי מסיבי במשך 5,000 שנים! דר' אריקסון ספרה על מערכת בורות המים של הנבטים לאורך דרך הבשמים שבין פטרה לעזה. בורות המים נחצבו, טויחו וסומו בסימנים המיוחדים לנבטים. בורות כאלו אפשר לראות ליד שדה בוקר, עבדת, שבטה, הר נפחא, נחל נקרות, מעלה מחמל, מצד קצרה וכו'. להבדיל מבורות המים של תל ערד, אלו בורות מים הקשורים לדרכים ולא לישובים. חלקם שימשו גם לסוג של פולחן דתי והם סומנו בסימן הקדוש של הנבטים הטבוע באבן מצד ימין של שער הכניסה לבורות. סימן המזכיר בצורתו צורת פרסה והנקרא ביתל (beytel) הקשור למילה העברית בית-אל הנזכרת גם בסיפורי המקרא, אבן של האל.

כיצד אפשר להבדיל בין מתקני אגירת מים ונוזלים כמו יין ושמן, ולקבוע אם הם יהודיים או לא? ויכוח בנושא עלה בין אנשים דתיים בקהל לבין דר' חיים כהן מאוניברסיטת חיפה שהגיע בעקבות חפירותיו הארכיאולוגיים לתובנה שמקוואות יהודיים לא טויחו בטיח הכולל שברי חרסים לעומת אתרים פגאניים בהם נעשה שימוש בטיח בעל גריסי חרס או אפילו דיפון עם שברי חרסים- שיטה ידועה ומוכחת לאיטום ראוי של מאגרי נוזלים. לטענת דר' כהן כנראה שמאז בית שני חל איסור הלכתי על שימוש בחרסים בטיח למרות הנחיתות הטכנולוגית של שיטה זו. בכדי לאשש את השערתו הביא ציטוטים מהמקורות. חלק מציטוטים אלו לא התקבלו על דעת הקהל הדתי שנכח בהרצאה שטען שהפרוש שנתן דר' כהן למקורות אינו מדויק או סותר את הבנתם. אך הוויכוח נשאר פתוח..

חכמת הנבטים באגירת מי שיטפונות וחציבת בורות מים לאורך דרך המסחר שלהם לא עברה במלואה לבני דורנו אשר עושים שימוש לא מושכל במי אקוויפר ההר המזרחי. דר' נעמה אברהמוב ממו"פ אזורי מזרחי ספרה על מדידות ובדיקות שעושים החוקרים במרכז המחקר והפתוח באקוויפר המוזן משדרת ההר המרכזית, מקו פרשת המים מזרחה, ומתנקז במעיינות ליד ים המלח בייחוד במעיינות צוקים (עין פשחה). אקוויפר הינו סלע שחלליו ספוגים במים והוא אוגר מי תהום. מאגר המים התת-קרקעי המזרחי עומקו 500 מ' אך בעשר שנים האחרונות יש ירידה משמעותי במפלס המים בשל גרעון במים ושאיבות רבות יותר.

מצב ים המלח מספר על מצב המערכת ההידרולוגית האזורית ציין דר' נדב לנסקי מהמכון הגיאולוגי. ממצאי המחקרים שלו ושל שותפיו תומכים בממצאים של דר' אברהמוב. מפלס ים המלח יורד ביותר ממטר כל שנה! אם בשנת 1930 מפלס המים עמד על 390- מ' הרי שבשנת 2015 המפלס עמד על 428- מ'. במהלך 40 שנה ירד המפלס ב-30 מ' ולדברי דר' לנסקי יש האצה בירידת המפלס!. מעבר לשנים השחונות הגורמות לגרעון במים הנכנסים מהצפון, הוקמו במהלך השנים גם סכר דגניה בישראל וגם סכרים רבים בשטחם של הירדנים. כך שמים רבים לא נכנסים לים המלח, שהינו אגם סופי. בעוד שאגני מלח ברחבי העולם הם אגנים רדודים המושפעים בעיקר מחילופי העונות ים המלח הינו אגם עמוק שההשפעה העיקרית בו היא בעקבות טמפרטורת המים המשפיעה על מידת הרוויה של המלח במים. מאז 1980 יש הצטברות של 10 ס"מ מלח בשנה!

"חובת הרשות לספק את צרכי עוברי האורח, כולל מים" דיווח דר' אבי ששון מהמכללה האקדמית אשקלון. בימי הביניים החובה מקבלת צורה של הצבת שוקת מים עם ברז ציבורי ברחוב לטובת עוברי האורח. שוקת או בשמות הנרדפים שלה: רהט, סביל, נמצאה ברחבי המזרח התיכון מאמצע ימי הביניים ובארץ ישראל מאז המאות 11-12 לספירה. הסבילים, לפעמים ביתנים מעוטרים, הוזנו במים ממעיינות, בארות או בורות מים או ע"י מילוי חיצוני (ברז מים שהוצא אל מחוץ שטח פרטי או אפילו מיכל אגירת מים שהוצב מאחורי קיר הסביל.)

סביל באסלאם משמעותו 'צדקה'. כל מעשה שיש בו לעזור לקהילה ולהקל על האנשים החיים באזורי אקלים קשים: עץ נותן צל או פרי, אספקת מים וכו'. בארץ ישראל יש כ-400 סבילים. חלקם נבנו ע"י השלטון העת'מאני בעיקר בערים או לצד דרכים ראשיות. יש והסביל עוטר ושימש גם כמזרקה מפוארת לנוי כפי שנמצא בתחנת רכבת באר שבע,  וחלקם נבנו ע"י אנשים פרטיים לצד דרך, מחוץ לחומת בית או אפילו סתם ברז מים שיצא משדה של פלאח לטובת העוברים ושבים. סבילים פשוטים מזכירים את מתקני הטמנת המים בימינו לאורך שביל ישראל- מתקן צל שהונח בו קנקן מים לצד הדרך. עם הכיבוש הבריטי והפרטת מערכת המים הסבילים הלכו והתייבשו..

התייחסות מעניינת למים בהקשר מדיני-פוליטי הביא הרב דר' שוקי רייס מהמכללה האקדמית הרצוג. לדבריו מי נהר במקרא תפסו מקום חשוב לא רק כציון פיזי-גיאוגרפי של גבולות ארץ או מעצמה, לתיאור מסעות צבאיים של מלכים אלא ש "מי נהר" הפך לביטוי ספרותי המייצג עצמה של אימפריה או מלך. הנילוס כ "נהר מצרים", נהר פרת כייצוג למעצמה האשורית, "עבר הנהר" בארץ המובטחת, גן עדן שבין הפרת והחידקל לבין הנילוס. נהרות הפכו לדימוי ספרותי של עצמת המעצמות, האפיון שלהן, הישות הפוליטית. נהרות לא רק קבעו גבולות ומרחב פיזי, טופוגראפי, אלא גם יצרו מרחב מציאות של מאבקי כוח, בקורת פוליטית ואף קבלו תיאורים על-טבעיים כמקור ריפוי או מקור העולם- גן העדן..

מאגר שירי הנגב והמדבר בזמר העברי מאפשר להבין את רוח התקופה מלפני הקמת המדינה ועד היום. כל תקופה מתאפיינת בשירי מים המאפשרים הצצה לתרבות התקופה ומעקב אחרי התפתחות תפיסות חברתיות ופוליטיות. נחום הרציון חוקר תולדות הזמר העברי הביא בשירה וחלילית טעימות משירי זמר המתארים מקורות מים בנוף המדברי. מזיעת אפינו וכיסופים למים דרך בור מים עתיק או באר רועים בעלי הילת חיי המזרח וקשר לאבות קדומים ועד להתיישבות וכיבוש הנגב עם צינורות מים והורה ממטרה.

הארכיאולוג הצעיר אחיה כהן תבור שחופר בסוסיא מצא הוכחות לקיום ישוב יהודי באתר עם מציאת נר הרודיוני, מקווה אופייני ופרוטות חשמונאיות. לחפירות באתר סוסיא העתיקה הצטרפו תלמידים ממכללת הרצוג וגם ילדים מבי"ס בישוב סוסיא החדש. זאת במסגרת חברת 'דגש- ארכיאולוגיה תיירותית' או כפי שאחיה מעדיף לכנות- חפירות חינוכיות. החפירות מעלות חתך התיישבות לאורך תקופות שונות. האם במקור היו אלה אדומים שגוירו בכוח וישבו בסוסיא? כמו בחפירות בתל ערד כך גם בחפירות בעיר העתיקה של סוסיא רב הנסתר על הנגלה והחוקרים עצמם מציינים שמאמרים מעמיקים על החפירות, כאלו שמרכזים ונותנים סקירה מקיפה של כל הממצאים שנמצאו בחפירות לאורך השנים- לא פורסמו ויש להצטער על כך.

כך גם נשארת חידת סוסיא, הקמתה ונטישתה, לא פתורה. ועד הכנס הבא שיביא זוויות נוספות על חקר הספר והמדבר- "את, אדמה, בלב מדבר,/ללא צל עץ, ללא מטר./ אל מרחבך נדרימה, /אמרנו כי נשימה פנינו הנגבה." ("את אדמה" מילים-אריה יחיאלי)

*מרכז סיור ולימוד סוסיא פועל למעלה מ-30 שנה בתחום החינוך הסביבתי. במקום מתחם אירוח וקמפוס מטופח המארח מטיילים וגם חניכים וחוקרים. המרכז נמצא בתוך הישוב סוסיא החדשה ומשקיף לנופי דרום הר חברון והעיר סוסיא העתיקה שהינה אתר מורשת לאומית. הכנסים נערכים בשיתוף עם החוג ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית הרצוג.