הצגת המכרה כתעשייה מקדמת יציבות תעסוקתית מטעה את הציבור. מדובר בכלכלה המנצלת את האיזור שלא לתועלתו והיא בבחינת קלקול שאין מי שיתקן. תשובתה של דר' בתיה רודד לנציג רותם-אמפרט.
מאת: דר' בתיה רודד, החוג לגיאוגרפיה וחינוך סביבתי אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תושבת ערד ופעילה סביבתית

אורי יסעור מהלל את כלכלת המכרות בנגב ובוחר להתעלם מההבדל בין שכר לבין הון. האחים עופר שתרמו לא מכבר 45 מיליון שקלים לבית החולים איכילוב, בחרו בחירה מושכלת והעדיפו את איכילוב על פני בית החולים סורוקה, בו מטופלים עובדיהם. סורוקה, בית החולים היחידי בנגב, סובל שנים מאפליה תקציבית וזקוק נואשות לתרומה כזו, אך היכן היא מצטלמת טוב יותר? מי מהאח"מים המוזמנים יטריח עצמו לבאר שבע לטקס הפתיחה? והיכן יתנוסס השלט הנושא את שמם?

ההתעקשות להיאחז בשכר עובדי כי"ל, הגבוה יחסית בנגב, מתעלמת מכך שההון הגדול אינו נשאר בנגב, ולפיכך זוהי כלכלה המנצלת את האזור שלא לתועלתו. ההון הנצבר מהתעשייה בנגב אינו מושקע בו. כלכלה זו לא מספקת לנגב לא עושר ולא שגשוג, אך היא מקיימת אותו וזה בהחלט פתרון נוח למדינה המשתמטת מתכנון כלכלי ראוי באזור שולי. לפיכך, תלוי הנגב במכרות לכלכלתו, אך במבט תכנוני מקצועי של תמהיל כלכלי – האם זה הפתרון המיטבי?

"המציאות היום מדגישה כי התפיסה הישנה לא הוכיחה את עצמה וצריך להתחיל לחשוב אחרת", כותב יסעור, ואין נכון מזה. אכן, יש לחשוב אחרת ולא לחזור לתקופת התעשייה הכבדה, כיום, בעידן הדה-תיעוש במערב. גם תפיסת התיירות בכתבתו מיושנת. ענף זה נשען לא רק על עוגנים טבעיים שיש להיצע המקומי. זוהי רק נקודת הזינוק בתיירות העכשווית בעולם ממנה ממשיכים להשתית תיירות רצינית, על נושאים כבריאות, מוזיקה וכד'. כל אלה יינזקו מקרבתו של מכרה פוספט לעיר.

עוד שואל יסעור: "האם ערד יכלה לעשות למען קידומה יותר?" אין ספק כי פרנסיה של ערד לא עשו כל שניתן כדי לשפר את מצבה הכלכלי. התנאים הקשים בהם נתונה עיר שולית באזור שולי אינם מצדיקים זאת, ואכן יש מה לעשות. עם זאת, לא ברור באילו הצעות אחרות שהוא מזכיר מדובר, מלבד המכרה האמור שלא יביא ישועה כלכלית לעיר, כיוון שיעסיק כ-20 עובדים, בעוד שסמיכותו לעיר תדחה השקעות והשתקעות בה.

הגישה של תעסוקה בתעשייה הכבדה כ"תעשייה יציבה" טועה ומטעה. למדנו מה קרה לערד ודימונה שנסמכו על מפעלי ים המלח והתשלובת הכימית. גם תעשיית הפוספטים תסתיים בעתיד הלא רחוק בשל בצע כסף תחת תכנון זהיר למען הדורות הבאים וממה יתפרנסו תושבי הנגב אז?

כאן נחזור לדיון בירקותה של כי"ל, שלא זכה למענה הולם בתשובתו של יסעור. שיקום אתר כרייה, טוב ככל שיהיה, לעולם אינו משיב את המצב לקדמותו. הוא משפר את החזות, אך הקרקע, המסלע, הצמחייה והחי לא ישובו למצבם האקולוגי המקורי, ולו גם בתהליך שיקום המקצועי ביותר, כפי שנאמר: "וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קוהלת רבה, פרשה ז').

קשה למצוא בעולם המפותח עיר על שפת מכרה ובודאי שלא עיר תיירות. לעומת זאת, מכרות רבים שוכנים בסמוך לערים במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, הודו וסין והתוצאות שם הרות אסון. תרבות השוק החופשי חודרת לחיי היום יום ורואה את הקיום האנושי מבעד להקשר הכלכלי העכשווי הצר במונחים של: "בעלים", "צרכנים", "עובדים", "הצבר הון" ו"סחר-מכר". כאן עולה השאלה: האם לא הגיעה העת לשחרר את הקיום האנושי מתבנית זו ולהחליפה במונחים כמו "קהילה", "חירות" ו"יושרה" בתהליכים העוסקים בחברה ובטבע?

אוויר נקי לנשימה ובריאות טובה אינם שקולים כנגד כדאיות כלכלית! לכן אנו שבים ושואלים, האם כי"ל החליטה להפוך לירוקה במובן הרחב, הכולל את היבט הקיימות האנושית או שמא אך לבשה מסווה ירוק? רק מעשיה העתידיים יעידו ובינתיים ניוותר עם סימני שאלה, שתושבי ערד אינם אמורים להפוך לשפני הניסיון כדי לבחון את כנותם.