מאת: ענת רסקין
השבוע נכנס בי הפחד. באחד מהרגעים בהם חישבתי את מספר ימי השביתה עליתי על כך שתלמידי התיכון, ששניים מתוכם הם בניי, לא לומדים כבר מפסח שנה שעברה. ז"א שכבר יותר מ- 6 חודשים שהם מסתובבים בבית. התרגיל פשוט: 3 שבועות חופשת פסח + שביתת מורים + גמר לימודים ביוני + חופשת קיץ + חופשת חגים + שביתת מורים = 6 חודשי בטלה שאפילו שביתה איטלקית נראית יותר יצרנית לעומתם. פחד, איך שהזמן רץ! פחד ממה שאמצא כשאעשה בדיקת כשירות למוחות הצעירים.
אתם מכירים את התופעה ששמים עציץ, באופן זמני, במקום כלשהו ובאים לאחר זמן מה ולא יכולים להזיז אותו כי שורשיו השתרשו באדמה?.. הלכתי לבדוק את מצב בניי ושומו שמיים! אחד מושרש בספה מול הטלוויזיה והשני בכסא מול המחשב ולידם צצו ייחורים, כנראה מבתי השכנים.
בצעד החלטי וחסר פשרות סגרתי ת'שלטר בבית והכרזתי: "זהו! ממחר, חוברות עבודה!" היה שקט לרגע. הצעירים בהו בי כבחזיון מוכר, אך לא ברור, מן העבר. "נו אמא, תהיי רצינית! מה פתאום חוברות?" ככה.. חשבתי, מערערים על הסמכות ההורית המנהיגותית שלי?.. אם כך – "ממחר מורות פרטיות!"
מיד הרמתי טלפון לגב' מורה. "נתחיל בפעם בשבוע", היא הציעה ברוב עדינות. "פעם בשבוע?!" קראתי, "לפחות פעמיים בשבוע!" קבעתי. מסתכלת בעיניהם של הצעירים בלי למצמץ. נהנית לראות את ההבנה שהם צריכים להתחיל ללמוד, מתחילה לחלחל בהם. תוך שאני מנסה להסתיר מהם את ההבנה שמתחילה לחלחל בי – שאני הולכת לשלם על השביתה הזו ובגדול!