על כדור פורח overisrael
25 שנות נישואים בין שמים לארץ

כתבה וצילמה: ענת רסקין

"יש לי הפתעה בשבילך!" הצהיר האיש שלי לקראת יום הנישואים ה-25 שלנו. הסתכלתי עליו בחצי עין חשדנית. לא אנשי הפתעות אנחנו. אם כך מה כבר הכין לי בהפתעה?. לאור ניסיוני, בדרך כלל המתנות שהוא מעניק לי הן מתנות שהוא מאד רוצה לעצמו, כדרכם של הרבה גברים. מצלמה, אופני כושר, אופניי שטח, משייפת דופר במחיר סופר ועוד. עם התחלת עבודתי בעיתון הצהרתי חזקה על המצלמה: "זה שלי" והשארתי אותו עם חוט חשמל ואופני הכושר.

"תצטרכי לקום בארבע בבוקר" המשיך לרמוז האיש. איזו הפתעה זו?! אני מהטיפוסים שמעבירים למהלך שני רק בתשע בבוקר. בשעה ארבע אני במצב ניוטרל. הבנתי שאני בצרות ובמשך כל השבוע ניסיתי להעביר את רוע הגזירה ולבטל את ההפתעה.
אחרי לחץ פיזי מתון האיש גילה לי את מהות ההפתעה: טיסה בבלון פורח והבטיח לי שמאד רציתי את זה. האמת, שאחרי 25 שנות נישואים קצת קשה לדעת מה אני רוצה. אולי, אולי באמת דברתי במשך השנים שאני רוצה לטוס בבלון פורח.. כל השבוע הייתי בכוננות נפשית. ערב לפני עוד רמזתי שאולי כדאי שנוותר.. אבל הגבר עמד על שלו. בלילה לא נרדמתי והסתובבתי במיטה כמו תלמידה לפני טיול שנתי. בשתיים בלילה צלצל הטלפון. ביטלו את הטיסה עקב רוחות. צללתי לשינה ערבה והודתי לאלוהים על הקשר בינינו. אלא ששבוע אחר כך הרוחות היו נוחות ומזג האוויר היה סתווי ונעים ואני הייתי בדרכי להפרחה מגלה חיים חדשים בשעות שלפנות בוקר.

צומת בית קמה. המפעילים מחכים לנו עם הג'יפ כדי לקחת אותנו למקום ההמראה. סה"כ שמונה איש כולל ילד בן שבע ואשה בת קרוב לשבעים ש 'תמרר' לי את שמונים הדקות הקרובות. אה, כמובן, גם האיש החליט שהוא מצטרף וברגע האחרון אחז וטיפס לסל כמי שלא יכול להיפרד מאשתו. נסענו לשדה פתוח ליד קבוץ רוחמה. שם בין הגבעות והמרחבים של הנגב המערבי החלו לפרוס את הבלון על הקרקע ולהזרים אוויר לתוכו. השמש עלתה כבר ומראה הבלון שווה את ליבנו ועורר בנו זיכרונות על סרטים ישנים וכן, גם בדיחות שחורות החלו לפרוח באוויר כי הפחדים משותפים לכולנו.

היינו בהיכון לקריאת המטיס בכדי לטפס לסלסלה הגדולה. הבלון שהפיחו בו רוח חיים נע לכל צד והשתוקק לעלות למעלה. הגברים ניסו לרסן אותו בעוד אנו ממהרים לטפס ולנחות בתאים שבסלסלה. כוון לפה! שחרר! משוך לשם!.. הבלון מיוצב ומתחיל לעלות למעלה בליווי נהימות המבערים המשלחים פרצי אש לחלל הנפוח שלו, מחממים את האוויר שבלבו ודוחקים להמריא אל על. אל על אל השמים הכחולים של היום החדש שזרח עלינו לטובה, אל על אל האושר!.

אין הרבה מראות מלבבים כמו מראה של בלון פורח באוויר. גם מבוגרים הופכים להיות ילדים קטנים למראהו. גם נשים נרגנות שוכחות 25 שנות נישואים ומתאהבות מחדש בבעל שדחק עצמו לידן בסלסלה. אש המבערים מחממת אותנו וריח גז מלווה אותנו. ההתרגשות נרגעת וכולם מביטים סביב לבחון אם הכול בסדר. חשש קל מסתנן לליבנו. עזבנו את הקרקע. אנחנו מרחפים בגובה 200 מ' מעל פני האדמה בתוך סל התלוי מתחת לבלון. מישהו מגלה פץ' של פנצ'ר מודבק על הבלון, שאלות עפות מכל כיוון אל הג'ינג'י הצעיר שמטיס את הבלון בבטחה, עונה בסבלנות ומרגיע.

אנחנו מתפנים להשקיף על נוף הבתרונות, על שדות המושבים, מגלים איילות, שועלים ועדרי צאן. "תהיו בשקט!" צועקים אלינו מאחד הבתים במושב למטה. יום שבת, הערנו אותם מוקדם מידי. במושב אחר נופפה לנו לשלום אמא שהשקימה קום ויצאה למרפסת לתפוס שלווה. נביחות כלבים נשמעו מכל עבר. השתתקנו. השקט עטף אותנו. מרגיע, מלטף. מנתק אותנו מהמציאות שלמטה. מעניק בטחון למרות שהיינו תלויים בין שמים וארץ.

לפעמים צריך לתפוס מרחק מהחיים שלנו כדי לקבל פרופורציות חדשות. המקום נראה יפה יותר. רואים את האופק. ההרים במזרח, הים במערב, השדות למטה, בית עם גג אדום. החיים יכולים להיות יפים ומבטיחים. רק עזה שבוהקת בלובן בתיה מצליחה לעורר סלידה מקרבתה.

לאט לאט אנחנו מתפנים לדבר על הא ודא. מורן, הבחור הצעיר שמטיס את הבלון, מספר שהוא אחד מתוך ארבעה מטיסי בלונים פורחים הפועלים בארץ. את הבלונים רוכשים בחו"ל, גם את רישיון ההפעלה רוכשים שם. לא מזמן חזר מסיבוב חוצה ישראל עם הבלון ובסוכות הוא יארגן את פסטיבל הבלונים הפורחים ביוטבתה.

המבוגרת לידי מספרת שחזרה מטיול בפטגוניה, היא בדרך לצעדת ירושלים, כבר עשתה צלילה, טרק בהרים, צניחה חופשית ובכיף תעשה בנג'י מסלסלת הבלון. הבעל שלה מלווה אותה לכל מקום, מצלם אותה מכל זווית. למרות האופוריה למעלה, המחשבות החלו להכביד עליי: פעם גם אני הייתי ספורטאית. 25 שנות נישואים והורות. התמודדות כלכלית בלתי פוסקת, התמודדות עם מחלת הסרטן וההגשמה העצמית. הרגשתי זקנה לידה. לחשבונות נפש וסיכומים תקופתיים יש נטייה לגרום להתרסקות על הקרקע. החלטתי לנתק מגע. מורן לוחץ על המבער מזרים אוויר חם שמעלה את הכדור למעלה, מנתב אותו עם כיוון הרוח שדוחפת אותו קדימה, הרחק מנתיב הבריחה.

מצאנו מקום לנחיתה ליד שדה חרוש בקרבת מושב שדה דוד. לפי הוראות המטיס נכנסנו לתנוחת נחיתה ועם הרגשת החביטה בקרקע הגיעה לסיומה הטיסה. כאן חיכו המפעילים שעזרו לנו לצאת מהסלסלה תוך שהם מנסים להכניע את הבלון ולהוציא לו את הרוח מהמפרשים.

היציאה מהסלסלה המתנדנדת שילחה אותי הישר לזרועותיו של האיש שהיה בטוח שנפלתי לידיו מרוב אושר. אחרי 25 שנות נישואים אשה יודעת מתי לא כדאי להעמיד דברים על דיוקם ולגרוף לעצמה את כל הקופה.
הבלון לא ויתר בקלות אבל בסוף צנח לקרקע מרוקן מאוויר, קופל והוכנס למשמרת עד לטיסה הבאה. אנחנו, הנוסעים, התפננו להתיישב לארוחת בקר של אחרי שאורגנה בשדה: לחם כפרי, גבינות, הרמת כוס שמפניה ושתיית קפה שחור. סיום ארצי ראוי לבוקר של פנטזיה וסערת רגשות.

הערות: 
לגברים: לא צריך בלונים פורחים, צימר וג'קוזי, עונג שבת יכול להספיק.
לנשים: אל תנסי כתבה כזו בבית אלא אם כן יש לך איש עם אגו חזק והוא יודע את נפש בהמתו.
לגב' פולנסקי: זו כתבה סמי ספרותית. מותר לי לכתוב מה שאני רוצה. את אף פעם לא תדעי מה נכון או לא. פשוט תיהני. ומורן הג'ינג'י הוא המטיס של  overisrael