(צילום-ענת רסקין)

להבין שהפסדנו בקרב זה לא קל. נקודת הזמן שבין המציאויות היא הקשה ביותר והפחות ברורה מכול. כשנדליק את אותו אור קטן מפך השמן שמצאנו בפינה הנשכחת של נשמתנו הפגועה והחרבה נראה, כמו אלוהים בבריאה, כי האור טוב ולא נאמין לנס כד השמן הקטן- איך מעט הכוח שמצאנו בתוכנו וחשבנו שיספיק רק ליום אחד, רק עד מחר.. יספיק לנו לשמונה ימים! אותו אור קטן שיאיר את נשמתנו וייתן לה תקווה וטעם להתחלה חדשה.
מאת: ענת רסקין

עָמְדָה 
מתוך הספר 'מעבר לחלומות'
חיפוש דרך-שירים ותמונות, מאת: ענת רסקין

עָמְדָה
בְּתוֹךְ הֲרִיסוֹת חַיֶיהָ
בֵּין חֲפָצִים שֶׁאֵין לָהֶם הוֹפְכִין
חֲתוּלִים חָצוּ גְבוּלוֹתֶיהָ
בִּדְמָמָה
דִמְעָה חָרְטָה נְתִיב מֶלַח
עַל פָּנֶיהָ שֶׁנָפְלוּ
הֵבִינָה שֶׁעָלֶיהָ לְהָרִים יָדַיִם
לְהִכָּנַע
לִכְרֹעַ עַל הַבִּרְכַּיִם
לְהִתְחַנֵן עַל חַיֶיהָ שֶׁלֹא
חָיְתָה.

להבין שהפסדנו בקרב זה לא קל. לוקח זמן עד שהתובנה הזו מחלחלת לתודעה, לנשמה ומציפה את המציאות כאומרת- אין מה לעשות יותר, נקודה. צריך להניח את כלי הנשק. צריך לקבל את המצב ולהסתגל למצב חדש שנוצר. נקודת הזמן שבין המציאויות היא הקשה ביותר והפחות ברורה מכול. כמו אותה נקודה בזמן בה המים הרותחים משנים מצב צבירה והופכים לאדים. מתי זה בדיוק קורה? זו נקודה ידועה מראש ועם זאת אמורפית לגמרי. רגע אחד אני פה רגע שני אני שם.. מתי הוא אותו רגע שהכול מסתיים ומתי הוא הרגע שהכול מתחיל מחדש?..

חג חנוכה נחגג כזיכרון לתקופה שבה נלחמו בני ישראל ביוונים על מנת לשמור את זהותם הפיזית והרוחנית. בית המקדש היה לב האומה העברית ובו קודש הקודשים שדלקה בו אש התמיד במנורה. אותה אש שסימלה את ליבה הפועם של האומה. עם חורבן בית המקדש נכבתה גם אש התמיד וחושך השתרר. הניצחון הדחוק לא שינה את מציאות החורבן, הטומאה והחשכה שהיו המציאות החדשה של עם ישראל- .."וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם." (בראשית א' פס' ב')

האור, גם אם לא נראה במציאות החדשה, היה טמון בה. כי תמיד הוא נמצא גם אם אנו רואים רק חושך. יש צורך לפזר החושך, לצאת מתוך הקושי והכאב ולהדליק אפילו אור קטן.. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ." (בראשית א' פס' ג'-ד') כמו שאלוהים אמר 'ויהי אור' כך אנו בני האדם צריכים להגיד לעצמנו שאנו רוצים את האור. כי האור מבטיח טוב בתוכו. לכן יש צורך להבדיל בין החושך לאור- לקבל, להכיל, את המצב החשוך לשים אותו בצד וליצור לעצמנו מצב חדש של אור, של התחלה חדשה. להדליק בתוכנו שוב את להבת אש התמיד, גם אם היא קטנה.

לאחר ההלם מהחורבן, ההרס והטומאה שמצאו בבית המקדש, בני ישראל מנקים את ההיכל ומשקמים אותו. חנוכת הבית תהיה מושלמת אם ידליקו מחדש את אש התמיד של בית המקדש והם מחפשים שמן המשמש למאור של מנורת בית המקדש. כולנו זוכרים את ספור פך השמן הקטן שנמצא והספיק בנס לשמונה ימים- אותם שמונת ימי חנוכה שנחגגים מאז ועד היום כדי שנזכור את אותו הנס.

הסמל של הנשמה לא פעם מופיע כדמות בית, כבית המקדש. כשאנו חווים כאב ואובדן ולאחר שהגענו למצב שאנו מכילים אותו ומבינים שהמלחמה נגדו אבודה, אנו צריכים לאסוף את כוחותינו, לנקות את הנשמה ולחפש את אותו אור קטן שיאיר את נשמתנו וייתן לה תקווה וטעם להתחלה חדשה.

כשנדליק את אותו אור קטן מפך השמן שמצאנו בפינה הנשכחת של נשמתנו הפגועה והחרבה נראה, כמו אלוהים בבריאה, כי האור טוב ונבדיל בין החוויות הרעות והחשוכות שהיו לנו לבין המציאות החדשה שבראנו, המציאות המוארת שמחכה שנחיה אותה. שתי מציאויות אלו של חושך ושל אור יחיו תמיד בקרבנו אך לא בערבוביה של תוהו ובוהו אלא בצורה מובחנת, כל אחד בגבולותיו.
ולא נאמין לנס כד השמן הקטן. איך מעט הכוח שמצאנו בתוכנו וחשבנו שיספיק רק ליום אחד, רק עד מחר.. יספיק לנו לשמונה ימים!.. והחושך יתפזר ונחגוג חנוכת בית והאור הקטן יהפוך לאש התמיד שלנו שתתן לנו חיים וכוחות חדשים ואולי אף תאיר את הדרך לאלו החיים לצידנו..

אז תשמרו טוב, טוב, על פך השמן הקטן שלכם שנמצא אי שם בתוככי הנשמה והוא ההצלה שלכם ובו מעט השמן שאתם נזקקים לו בכדי להדליק שוב את נשמתכם ולצאת מאפלה ליום טוב.
חג אורים שמח!

*ברקע הצילום תמונה – ירושלים של הצייר נחשון מקרית ארבע