גם השנה הדרימו 80 אומני קרמיקה ישראלים והגיעו למושב נאות הכיכר שבדרום ים המלח. מפגש בין יוצרים ישראלים עם אומן אורח מספרד, אלברטו בוסטוס Alberto Bustos. מפגש של סקרנות ולמידה, חשיפה לרעיונות אחרים, שונים, והתנסות בטכניקות חדשות בניסיון להעביר רעיונות מופשטים לחומר. אלברטו הרבה לדבר עם האומנים על תקווה והתחדשות ואיך מכאוס נוצרים דברים חדשים בסופו של דבר ונובטת התקווה. את המחשבות הנעלות הללו צריך להעביר עכשיו ליצירה, לעשייה. אין ספק אתגר קשה בכל תחום לא רק באומנות.. לאומנים מחכה חוויה קבוצתית בשלושה ימים אינטנסיביים של יחד, אוכל וקרמיקה בנופי מדבר בראשיתיים של דרום ים המלח.
מאת: ענת רסקין
הגעתי למבנה התעשייה החקלאי לשעבר של אסתי ברק, אומנית קרמיקה ממושב נאות הכיכר שבדרום ים המלח. עבודותיה של אסתי המשובצות במבנה או מחוצה לו משקפות את חוויות החיים שלה במדבר, בישוב החקלאי שעוסק בעיקר בגידולי מטעי תמרים ובעבר בגידולי חורף מחממות שיוצאו לאירופה הקרה. לצד עבודותיה מוצגים עבודות שהשאירו אומנים אורחים מתחום הקרמיקה, ששהו במקום במסגרת כנסים שנתיים שהיא מקיימת מזה 20 שנה לאגודת אומני הקרמיקה בישראל.
שולחנות העבודה היו מפוזרים בתוך המחסן ובחצר המוצלת ביריעות הצללה. מסביב לשולחנות עבדו נשים עם סינרים- לשו חומר, חתכו, חרטו, רדדו עלים, הטיחו עלי חומר על משטח העבודה, עצבו בתנועות עטיפה, זרו אבקות. רחש של עשייה עמד באוויר, נינוחות שלווה, פנים מחויכות או מרוכזות בעבודה. זו לא סדנת אפייה, למרות שאת העבודות יכניסו בסופו של יום לתנור. זו סדנת יצירה בקרמיקה. באחת מפינות המבנה עומדות שתי יצירות של האומן הספרדי אותן מנסות הנשים לחקות לאחר שקבלו ממנו הדרכה. יצירה אחת מורכבת מעיגולים פתוחים מתוכם עולה נבט. יצירה שנייה מורכבת משתי קוביות היוצרות מגדל המוחזק בעזרת ידיות מקושתות. בעמדות העבודה מנסות האומניות להתמודד עם בניית קוביות חימר מקושטות בפיגמנטים צבעוניים. את החספוס הצבעוני מייצרים בעזרת פתיתי אוכל לכלבים שרוסק ועורבב עם אבקות צבעוניות. אלברטו מצא שכששורפים אוכל של כלבים בתנור הוא מתאדה ומשאיר גומות המקבלות פיגמנטים מהאבקה הצבעונית. עניין של ניסוי וטעייה בכדי לקבל טקסטורה שראה בדמיונו. עכשיו הוא מעביר את התובנות שלו לנשים שאוכלות אותו בעיניים.
אגודת אומני הקרמיקה בישראל
פעילה כבר משנות ה-50 של המאה הקודמת. רות דיין ובתיה עוזיאל היו מהמקימות של האגודה שעסקה בתחילה במלאכת יד והמשיכה לעבודות קרפטס וקרמיקה. כיום יש כ-500 חברים באגודה מהם כ-200 קרמיקאים. הם מציגים תערוכות מתחלפות בגלריה BY5 ברח' בר יוחאי 5 בתל אביב. נהנים מפעילויות העשרה ולמידה במהלך השנה. השנה נערך סימפוזיון במחלקה הקרמית בגבעת חביבה אליו הגיעו אומנים מאירופה, האומן הישראלי הבכיר זוהר גוטסמן ואחרים. במרץ נערך הכנס השנתי אצל אסתי ברק בנאות הכיכר. כתב עת מקצועי "1280" מעלות צלזיוס מתפרסם פעמיים בשנה ובו סקירה על אומנים ותערוכות בארץ ובעולם בתחום החומר (נמכר במוזיאונים ובבתי ספר גבוהים לאומנויות).
עדי שבתאי-פפו מנהלת האגודה מזה שנתיים, היא בוגרת בצלאל דווקא בצילום. אבל כיום כשתחומי היצירה התערבבו ונוצרו שילובי טכניקות ואומנים רב-תחומיים, זה לא ממש משנה. לדבריה בכל העולם יש הבנה שמשהו השתנה בהגדרות בתחום האומנות. מוזיאונים מתארגנים מחדש לתצוגות שלא מחולקות לתחומים מסורתיים אלא לתצוגה משותפת. כמו כן "יש התעוררות בעולם לראיית הקרמיקה כאומנות והכנסת האומנות הקרמית לעשייה האומנותית. לא עוד סוג ב', לא עוד רק כוסות וקערות אלא אומנות ברמה שווה לאומנויות הקלאסיות. נכנסתי למשפחה חמה של אומנים שעוטפים אותי ויש רצון לעשות שינוי ולהוביל למקומות אחרים גם בישראל".
הפעילות של האומנים בנאות הכיכר מתאפיינת גם כפעילות חברתית. פעם עבדו עם ילדי מועדוניות בערד, בשנה שעברה ערכו ערב קהילתי והדגימו לקהל שריפת עבודות בתנור עיתונים שבנו במיוחד לאירוע בשיתוף בני נוער מהאזור. על התנור הוקרן וידאו וחמש אומניות אובניים יצרו חומר לפי קצב המוזיקה. השנה מתוכננת פעילות אובניים עם בני נוער ממגמת האומנות בתיכון של המועצה האזורית תמר. בשנת 2020 מתוכננת תערוכת ביאנלה בשיתוף מוזיאון ארץ ישראל. במוזיאון יש דרך קבע ביתן תצוגה לקרמיקה עם ממצאים היסטוריים ועכשוויים. החלומות הם לערוך פסטיבל קרמיקה ארצי באזור ים המלח. אבל זה עדיין בשלב ריכוך החומר במועצה אזורית תמר..
בינתיים הם עוזרים לתיירות המקומית של כיכר סדום בכך שהאומנים המשתתפים והאומן האורח מתגוררים במהלך הכנס בצימרים של המושבים נאות הכיכר ועין תמר, נהנים מירקות טריים ישר מהשדה שמביאים החקלאים או מארוחות בוקר מושקעות מעשה ידיה של מיכל לוזן מהמושב.
אנו קוראים לו חימר אך שמו הנכון הוא 'חומר'
מחצבים ומינרלים שכורים מן האדמה, היוצרים חומר גלם נוח לעיבוד ויצירה. יש בו מספיק גמישות בכדי לעצב אותו. בתהליך שריפה הוא מתגבש והופך לחומר חזק אך עם זאת במהותו נתפס כחומר שביר.
בספר בראשית, פרק ב' נכתב ש אלוהים ברא את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". מקור שמו של אדם הוא האדמה ומאז הקשר אליה נמצא במתח תמידי בין גורם יצירת החיים, האושר, מקום גן העדן ופרותיו הטובים למאכל לבין גורם העצב, הכאב הקיומי והמוות- "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב." (בראשית, פרק ג', פסוקים י"ד-י"ט). בכל הקשור ליצירה בחומר נראה שהאדמה הייתה חומר היצירה הראשוני ושאדם היה היצירה הראשונה לתוכה הכניס האומן מרוחו. בהמשך ממשיך אלוהים לייצר דימויים לשוניים הקשורים לנושא: "כחומר ביד היוצר" כך בני ישראל ביד האלוהים או ניפוץ כדי חרס כסמל לחורבן שיביא היוצר על הבוחרים בדרך הרעה.
מהפרה-היסטוריה יצר האדם כלים שימושיים מחומר הגלם הזה. עיקר השימוש בו היה ליצירת כלי קיבול כמו כדים וקנקנים לשמירת נוזלים ומזון אח"כ נוספו כלים לתאורה ולבניית לבנים. מטכנולוגיה מסורתית, מסלעים טחונים לאבקה המעורבבים עם מים ומלח ונשרפים בחום של למעלה מ-1000 מעלות צלזיוס ("קרמוס" ביוונית פרושו חומר שרוף) אנו עוברים בתקופה המודרנית לטכנולוגיות מתקדמות הקשורות למדע החומרים, לתעשיית ננו, עיבודים מתקדמים במעבדות היוצרים מאותם חומרים שתלים לשיניים, כלי חיתוך, משמשים לתעשיית החשמל ותעשיית החלל.
כך בהיבטים הפונקציונאליים של החומר אך גם בהיבטים הרוחניים, תרבותיים. במהלך ההיסטוריה האנושית הלכו היצירות ונעשו מורכבות יותר, מעודנות יותר. נוצרו תכשיטים, קישוטים, פורצלן עדין. כלים בסיסיים הופכים אט-אט למשהו שמציין מעמד ותרבות גבוהים יותר. יצירות מוטענות במשמעויות חברתיות ותרבותיות, כלי בית מוצגים בתערוכות. כלים יוצרים עם הזמן נוסטלגיה ומוצגים בחנויות וינטאג' או נסחרים עד ימינו בחנויות אינטרנט.
חומר עם משמעות
אומני הקרמיקה שהתכנסו במושב נאות הכיכר ממשיכים היסטוריה מפוארת של אומנות החומר שלא נס ליחה. דרך אצבעות ידיהם אנו יכולים לראות איך גוש חסר צורה של חומר הופך למשהו אסתטי בתגובה לפעולת היוצרים ואיך אפילו נכנסת בו משמעות. ולא רק משמעות פרטית או תרבותית אלא גם משמעות חברתית-לאומית.
אסתי ברק הגיעה לערבה כבחורה צעירה עם אובניים ותנור. היא למדה אומנות יצירה באוניברסיטת חיפה ותואר שני עשתה דווקא בציביליזציות ימיות. אך כשהלכה אחרי נישואיה בעקבות בן זוגה החקלאי, התאהבה בחווארים ובנוף המדברי של נאות הכיכר. היא עבדה בחקלאות המדברית כמעשה ציוני ונשאה בשקט את תסכולה האומנותי. כי בחברה הציונית בא-י' הייתה קדימות לבניית המדינה ועבודת האדמה. חריש, נטיעה, קביעת גבולות, הם הערכים המובילים בחברה שראתה קודם את הכלל על פני הפרט.
ב-1995 דברים השתנו. מחסני התעשייה החקלאית נעזבו ואסתי שמה יד על אחד מהם והחלה לערוך חוגי קרמיקה וסדנאות אומן כשהיא יוצרת גם בעצמה תוך שימוש בחרסית מקומית וצבעים המושפעים מהסביבה. היא יצרה קשר עם אגודת הקרמיקה, הצטרפה כחברה ומאז הכול היסטוריה.. מאז כל שנה אומנים מדרימים לים המלח ל-Estee's Pottery, Gallery and Studio לכנס השנתי הנערך אצלה בכדי ללמוד וליצור. בנוסף התארגנה בשנים האחרונות קבוצה של 13 אומנים דרומיים ששמה "חומר דרומי". הקבוצה נפגשת אחת לשבועיים ללמידה משותפת. בתחילה בחסות מכללת קיי בבאר-שבע ועכשיו בהאנגר של אומנית הקרמיקה סגלית ברייר ביער יתיר. הם מציגים תערוכות נושאיות בגלריה BY5 בת"א. לפני כחודשיים הציגו את התערוכה "-432" שעסקה בים המלח. שנתיים עבדו על הכנתה עם אוצרת מבצלאל וכל אחד הביא פירוש משלו לים המלח.
ליד שולחנות העבודה ממשיכות אומניות הקרמיקה לעסוק בקובייה של אלברטו ובשאלה איך בונים אותה ואיך לוקחים קובייה שהיא סמל המרובעות ומכניסים לה שאר רוח. עושים ממנה אומנות. יצירתיות זה לא עניין של גיל. מגיל גן ועד בגרות אנשים מוצאים ביצירה ועבודת כפיים עניין ומרפא. כשמוצאים באתרים ארכיאולוגיים חרסים שבורים מנסים לצרף אותם ביחד, להרכיב שוב את העבר, לאחות את השברים ולסגור את המעגל עם בנייה מחדש. אומן לעומת זאת לוקח חומר ומכניס בו מרוחו, מאישיותו, חוויותיו, זיכרונותיו. החומר עם כל העולם הפנימי של האומן הופך למשהו אחר, ליצירה אומנותית. נוצר עצם העומד בפני עצמו ונושא משמעות משל עצמו. לפעמים עוברת לסוחר, לפעמים נכנסת ללב.
